מצער לגלות כי אתר גדול ומשפיע כ"וואלה" אימץ לעצמו קמפיין עידוד לאומי שמבוסס על הכרזה בעייתית. "קודם כל ישראלים" היא הכרזה המצטיירת כמלכדת את העם, ובעצם אינה אומרת כלום. גרוע מזה, היא מכלילה ובה בעת מדירה.

"העקרונות שלנו", המסגרת המתפרסמת בפתח כל גיליון של "ישראל היום"

"וואלה" הוא גוף תקשורת מרכזי שמקיים בתוכו מסגרות עיתונאיות. כגוף מסחרי הנהלתו מחויבת לטבלאות המספרים, אבל המרכיב העיתונאי שבו מחייב את קברניטיו להציג השקפת עולם. בניגוד לכמה ממקביליו, עורכים רבי השפעה שטרם יצאו מן המנהרות, ינון מגל מציג לאחרונה את האני-מאמין שלו ומגן עליו בראיונות שנתן ל"לונדון וקירשנבאום" ול"טיים אאוט". במקביל התברר כי האני-מאמין של מגל עומד ביסוד הקמפיין שהושק השבוע, שסיסמתו "קודם כל ישראלי". סיסמה זו מזכירה את הסעיף החמישי והאחרון בחזונו של "ישראל היום": "לזכור שאנחנו ישראלים".

המעניין הוא שקמפיין "וואלה" הושק בעיצומו של מבצע שנהנה מאז יומו הראשון מתמיכה ציבורית רחבה מכל רחבי הקשת הפוליטית ומדיון לגיטימי ומתבקש בקשר למטרות המבצע וגבולותיו. התזכורת הזו, שאנחנו ישראלים, היא אמירה חלולה שיוצרת בעיה יותר משמתקנת פגם. התזכורת הזו מעידה דווקא על חוסר הביטחון של מנסחיה בלגיטימיות של עצם ניהול הוויכוח הפוליטי המתמשך בין ימין לשמאל. דווקא כשנדמה כי קול השמאל, שהיה הזרם המרכזי בישראל מאז הקמתה, חלש מאי-פעם – הוא עלול להיתפס על-פי הקמפיין כמתכחש לישראליותו וכזרם שמחוץ ל"ישראליות".

"יש לי גולשים, יש לי צופים, יש לי קוראים שהם ישראלים", אומר ינון מגל ב"לונדון וקירשנבאום", "ואני כשליח ציבור מספק להם מידע דרך הפריזמה הישראלית". בקמפיין שהושק השבוע אומר מנהל השיווק של "וואלה" ל"גלובס": "'וואלה' גאה להוביל מהלך הקורא לפיוס, אחדות וסובלנות באינטרנט וברשתות החברתיות בפרט". האומנם מטריית ה"ישראליות" יכולה להכיל שלושה ערכים כה כבדי משקל ומורכבים כסטיקרים למכוניות? היה משכנע יותר אילו הכריז "וואלה" על קמפיין של סובלנות הדדית והורדת רמת האלימות המילולית. לפחות "וואלה", יש לקוות, יפסיק לשמש מגבר לפריק-שואו המשתלח ברשתות החברתיות.

לא מהאו"ם

ינון מגל הוא קודם כל ישראלי. גם גונן גינת וגם גדעון לוי הם קודם כל ישראלים. אילו גדעון לוי לא היה ישראלי, אלא הולנדי, נניח, הוא והטקסטים שלו לא היו מעניינים כאן אף אחד.

ינון מגל הוא ישראלי בין אם בחר בכך ובין אם לאו. השאלה היא איזה עיתונאי הוא

ינון מגל מדבר ב"לונדון וקירשנבאום" על "הקהל שלי", ומסביר למה עליו, כנציגו של אותו קהל, מוטלת החובה לספק את צרכיו. "אני מרגיש כשליח ציבור", הוא אומר. "הגולשים באתר 'וואלה' מצפים ממני שאסקר את העניין כעיתונאי ישראלי. אני לא מהאו"ם. אני לא CNN".

"אני מרגיש שאני עיתונאי וישראלי", אומר ינון מגל, "כמו שיש מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית". ההשוואה הזו אינה תקפה. כמדינה, ישראל מתמודדת בהצלחה עם הסתירה לכאורה בין "יהודית" ל"דמוקרטית". בין "עיתונאי" לבין "ישראלי" אין ולא יכולה מלכתחילה להיות שום סתירה.

ינון מגל הוא ישראלי בין אם בחר בכך ובין אם לאו. הוא ישראלי בתרבותו, בשפתו, באזרחותו ובמקום מגוריו. השאלה היא איזה עיתונאי הוא. השאלה לאילו ערכים עיתונאיים הוא מחויב והאם על-פי תפיסתו עליו לרצות את קוראיו או לאתגר אותם אינה נוגעת כלל לשאלת הישראליות.

בעוד שהדיון איזה מין ישראלי הוא ינון מגל אינו תקף, השאלה איזה מין עיתונאי הוא דורשת תשובות. האם הוא מחויב לתת מידע מקיף לציבור על תמונת המלחמה המתחוללת בארץ כפי שהיא, או לשמש פריזמה מטשטשת ומעוותת כדי לשמור על מורל גבוה ועל גולשים מרוצים? האם הצגת מלוא התמונה כהווייתה, על הקשיים והכשלים המלווים מצב מלחמה, היא מעשה לא פטריוטי או מעשה לא אחראי?

אם הקהל של ינון מגל עונה על הגדרת ה"ישראליות", האם יש לקהל זה זהות מגובשת? השקפה אחת? צרכים אחידים? נראה כי מגל סבור שכן. אחרת הוא לא היה מטיח בענת סרגוסטי, בת-הפלוגתא שלו ב"לונדון וקירשנבאום", כי אם אינה מספקת את "הפריזמה הישראלית", הרי היא "מועלת בתפקידה".

פטריוט

מי, אם כן, יכול להיכלל בהגדרה "ישראלים", המופיעה ב"מסר האחדות" של "וואלה"? האם הציבור החרדי בפנים או בחוץ? הציבור הערבי? הרושם הוא שזו הגדרה הפונה אל המיינסטרים הישראלי: יהודים, ציונים, אזרחים הגאים בלאומיותם. ואיפה השאר, המחצית החסרה של אזרחי ישראל המבטאים תפיסות שונות, מגוונות, לעתים עוינות, לעתים ביקורתיות? נראה כי ב"וואלה", כמו ב"ישראל היום", מוותרים על כל אלה מראש.

אולי המלה החשובה בסיסמה "קודם כל ישראלים" היא דווקא המלה החסרה, הנוכחת בלי שתיכתב. המלה הנפיצה "פטריוט". איכשהו אני קורא את הסיסמה כ"קודם כל (פטריוט) ישראלי". אפילו בהעדרה, המלה מציתה אש. השאלה היא מי הוא פטריוט ומי היפוכו (בוגד!!! אוהב ערבים!!!! הלוואי שתקבל סרטן!!!!). האומנם בצל סיסמה כזאת יכול להתנהל קמפיין על מכנה משותף?

על עורכים וכותבים כמו ינון מגל, ענת סרגוסטי, גונן גינת או גדעון לוי – כולם בלאו הכי "קודם כל ישראלים" – מוטלת אחריות כבדה. במידע שהם בוחרים לפרסם או להעלים, להבליט או לגמד, הם מעצבים את התודעה הישראלית, ותודעת ההמונים המכונה "דעת הקהל" מקרינה אל התנהלות ראשי המדינה ומפקדי הצבא.

אחרי המלחמה הזו – כמו אחרי כל המלחמות הקודמות – יקומו גופי חקירה שונים לבדוק את כשלי ומחדלי הדרג הפוליטי והצבאי. איש לא יבחן את כשלי ומחדלי התקשורת

עיתונאים במלחמה נשפטים פעמיים – פעם אחת בזמן אמת ופעם נוספת בראייה היסטורית. העיתונות של 1973 מעלה בתפקידה כששיקפה ללא ביקורת את התנהלותו של שלטון מנוון, קונספציה מיושנת ומערכת צבאית חלודה. עיתונות 1982 חשפה את שקרי וכשלי מלחמת לבנון. עיתונות 1991 חשפה את מחדל מסכות האב"כ הפגומות שחולקו לציבור במלחמת המפרץ. זה בוודאי לא היה המידע שקוראי "הארץ" דאז רצו לשמוע, אבל זאת היתה האמת, וחשיפתה זירזה את התיקון.

בין אם מעצבי נארטיב המלחמה הם "קודם כל ישראלים" או "קודם כל עיתונאים", מוטלת עליהם אחריות כבדה, כיוצרי התודעה וכמשמרי הזיכרון. בימי משבר ומלחמה יש משקל רב למה שמתפרסם, ומשקל כבד לא פחות למה שנמנעים מלפרסם. האחריות מוטלת אפוא על כתפיהם של אנשים כמו עורך "וואלה".

אחרי המלחמה הזו – כמו אחרי כל המלחמות הקודמות – יקומו גופי חקירה שונים לבדוק את כשלי ומחדלי הדרג הפוליטי והצבאי. איש לא יבחן את כשלי ומחדלי התקשורת. העיתונות לא בנויה לחקור את עצמה, בוודאי לא להכות על חטא. להפך, גיבוריה יסתערו בנחישות על ההווה המתמשך שהם שקועים בתוכו ויחשפו בהתלהבות את המחדלים והליקויים בהתנהלות ההנהגה המדיניות והפיקוד הצבאי, כאילו לא היה אתמול.

לכל היותר תיכתב בחלוף הזמן עבודת דוקטורט מאירת עיניים על אודות התודעה הכוזבת שיצרה עיתונאות המלחמה הזאת, גם אם מתוך כוונה טובה ומטעמים פטריוטיים. וכאשר יהפוך המחקר לספר שייקרא במעגלי העוסקים בתחום, הדבר לא ישנה את תודעתם של העומדים בראש מערכות התקשורת באותו רגע בעתיד. הם יהיו כבר מזמן עסוקים בדבר הגדול הבא.