אחד הנושאים המדוברים ביותר בזמן מבצע "צוק איתן" היה תחושת האיום שחשו שמאלנים רדיקלים שהתנגדו למבצע וזעקו את כאבם של תושבי עזה המופגזת. ההפגנות המסורתיות נגד המלחמה, אלה שמכעיסות או מתמיהות את האזרח הישראלי המצוי בכל סבב לחימה, נענו הפעם בהפגנות נגד אלימות במיוחד. עיתונאים בכל כלי התקשורת דיברו וכתבו שוב ושוב על ה"התבהמות" והאלימות המילולית ברשתות החברתיות ועל חוסר הסובלנות שמביעה החברה הישראלית כלפי דעות חריגות. אם להאמין לתקשורת, חופש הביטוי בישראל הגיע לשפל של כל הזמנים ביולי 2014.

הפמפום והניפוח של תחושת האיום וצביעתה הבלתי נמנעת בצבעי ימין ושמאל (שמאל מושתק, ימין אלים ומשתיק) טישטשו את העובדה שהימין הפוליטי, המרכזי, נאלם ונעלם בזמן המבצע הצבאי. יואב אליאסי, זמר ראפ שלא הוציא אלבום כבר שש שנים ונוטה לכתוב בשגיאות כתיב, הפך לפניו של "הימין" במחלוקת הפנימית בחברה הישראלית.

זמר הראפ יואב אליאסי ("הצל") בהפגנת ימין במהלך מבצע "צוק איתן", 9.8.14 (צילום: פלאש 90)

ארגוני הימין החוץ-פרלמנטריים הגדולים כמו אם-תרצו או ישראל-שלי כמעט שלא נשמעו. עמודי הפייסבוק שלהם היו פעילים, הם הפיצו סרטוני תמיכה בישראל ובצה"ל וכדומה, אבל למעט פעולה חריגה אחת של קריאה ללחוץ על שרי הקבינט לסרב להצעת הפסקת האש, לא נעשתה פעילות פוליטית של ממש.

לא היו הפגנות בעד כניסה קרקעית, לא היתה קריאה מפורשת לכבוש את עזה, ובלט במיוחד העדרו של גוש-קטיף מהמסרים ומהשיח. ה"התנתקות" הוזכרה כמובן, אבל רק כדי להסביר מדוע אסור לשחזר את הרעיון ביו"ש (דבר שממילא אינו עומד כרגע על הפרק). איש לא קרא להקים מחדש את היישובים ולהשיב אליהם את העקורים שגורשו מהם לפני תשע שנים בלבד.

רפיון ידיים דומה איפיין גם את ח"כי ושרי הימין (למעט ח"כ פייגלין, שפרש את משנתו הסדורה על כיבוש עזה). נפתלי בנט התאמץ מאוד לייצר אלטרנטיבה "ימנית" לדרך שבה ניהל נתניהו את הקרבות, אך בסופו של דבר גיבה אותו בכל ההחלטות העיקריות. על התנהלותו של ליברמן אין מה להוסיף, ספק אם הוא עצמו יודע בבוקר מה יגיד על עזה בערב.

בהעדר רעיון מדיני חיובי נאלצו בימין להפנות את זעמם אל כלי התקשורת (כמו גל"צ, שריאיינו אב לחייל המתנגד למלחמה) ואל שלום-עכשיו, כליא הברק המסורתי במקרים כאלה. עם שתיקת נציגי הימין המנוסים והרהוטים יותר, עלה קולם של מצביעי הימין; האזרחים הפשוטים שלא מארגנים הפגנות ולא מנסחים חוקים, אבל אם הם יראו את גדעון לוי מול מצלמת טלוויזיה באשקלון, הם כבר יראו לו מה זה.