בתקופה שקדמה למלחמת ששת-הימים (יוני 1967) נפוצה בישראל האמירה המקאברית "האחרון – שיכבה את האור". השנינה ביטאה את הלך הרוח הציבורי של אותם ימים: המדינה נתפסה על-ידי אזרחיה כעומדת על סף כיליון בגלל מיתון כלכלי קשה, תחושה של העדר הנהגה, אוזלת יד שלטונית ומורל ירוד. על פנחס ספיר, שר האוצר של אותם ימים, תהו בקול "כיצד הוא מצליח להפוך כסף לזבל". מו"ל זריז איגד את שפע המכתמים הצולפניים לקובץ צנוע שנקרא "כל בדיחות אשכול". הוא עבר מיד ליד ונקרא בהנאה מזוכיסטית.

אחר-כך פרצה המלחמה ושינתה באחת את מצב הרוח: את מקומה של החוברת הקטנה, המדכדכת, תפסו אלבומי ניצחון רהבתניים שהשפעתם המזיקה על כשירותן של החברה הישראלית והנהגתה לקרוא כהלכה את המציאות ניכרה היטב, לדאבון הלב, במלחמת יום-הכיפורים ובהשלכותיה עד עצם הימים האלה.

מימין: אלבום ניצחון אופייני לתקופה שמיד אחרי מלחמת ששת-הימים; כריכת הספר "כל בדיחות אשכול" מתקופת ההמתנה שלפני המלחמה

"כל בדיחות אשכול" היה ביטוי של הומור שחור של חברה במצוקה קשה המוצאת לעצמה פורקן באמצעות התלוצצות. כזה היה גם הפזמון שנפוץ במלחמת לבנון הראשונה (יוני 1982): "רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון, ונחזור בתוך ארון", שהיה וריאציה על שיר ילדים ידוע וביקש למחות על הממדים שקיבלה המלחמה ועל אופן ניהולה על-ידי שר הביטחון.

לצון הוא פתח מילוט מוכר בחברות במשבר וכוחו בכושר האבחנה העממי הגלום בו. החברה הישראלית ממשיכה מסורת יהודית ארוכה ביכולתה לצחוק על עצמה במצבים קשים והיא נמנית עם עמים אחרים הניחנים באותה תכונה (המצרים, הצ'כים).

ההומור הנפוץ בימים אלה ברשתות החברתיות מבשר על תפנית: הציבור הישראלי מחליף דאחקות על המלחמה בעזה ששורת המחץ שלהן מופנית כלפי האויב, לא כלפי עצמו. הנה כמה המחשות טקסטואליות:

אני רואה ערוץ 1. מתעצבן. מעביר לערוץ 2. מתעצבן עוד יותר. מעביר לערוץ 10 ובא לי למות. בסוף אני מעביר לאל-ג'זירה וסופר את הגופות של החמאס – רק ככה אני נרגע".

דובר צה"ל: למרות ביטול הטיסות לישראל, חיל האוויר מודיע: הטיסות לעזה ייצאו כרגיל".

למכירה בשעג'ייה: בית 4 חדרים. בעצם, 3 חדרים. 2 חדרים. לא אקטואלי".

וכמה המחשות ויזואליות:

שימו נא לב: החץ המשונן, ההומוריסטי, אינו מכוון פנימה, אלא מופנה כלפי האויב. והאויב, ברוב המקרים, אינו אנשי הזרוע הצבאית של החמאס ושאר ארגוני הטרור, אלא האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית דווקא, זו שסופגת ברצועת עזה את מהלומות המוות ושאר מוראות המלחמה.

ישראלים נורמטיביים בהמוניהם מעבירים זה לזה את המסרים האלה כדי לשמור על מורל גבוה. ומי שאין לו חוש הומור, מסתפק באמירות ישירות:

"רק ככה ננצח את השמאלנים", מן הרשתות החברתיות, מבצע "צוק איתן"

מי שחושב שאין קשר בין השיח הלאומני חסר העכבות הנשקף בימים אלה בתקשורת המקוונת, בעיקר בשובלי התגובות, לבין קובצי הבדיחה והחידוד הממלאים עתה את הרשתות החברתיות, אינו מבין באיזו מציאות מדאיגה הוא חי.