לכאורה, אין ודאי יותר מהפגנה, אולם דבר לא היה ודאי בהפגנה שיצאה אתמול מבית-העיתונאים בתל-אביב, מרחק כמה עשרות צעדים אל בניין קול-ישראל. לכאורה היתה זו הפגנה של עיתונאים, אבל מעטים היו העיתונאים שהשתתפו בה; לכאורה נגד פיטוריה של עיתונאית, אולם המפטרים מכחישים את דבר הפיטורים; לכאורה יוזמה של אגודת העיתונאים תל-אביב, אולם למעשה חריג תמוה בפעילותה של אותה אגודה.
על אחרון ראשון: האולמות המנצנצים של בית-סוקולוב, שמהם יצאה ההפגנה, הם הנכס המרכזי של אגודת העיתונאים תל-אביב, ומנהלה, יוסי בר-מוחא, הוא מי שניצח על ההפגנה ונשא במסגרתה נאום שבו הזהיר מפני התנכלות הממשלה לעיתונאים בכלי התקשורת הציבוריים – רשות השידור והטלוויזיה החינוכית. אלא שבשנים הארוכות האחרונות היתה האגודה – המרכזית בישראל מתוקף מיקומה – בגדר נפקד-נוכח בהתמודדות עם המשבר העמוק שהעיתונות בישראל נקלעה אליו, ולעתים אף מכשול ממש בפני אנרגיית ההתאגדות של העיתונאים עצמם.
(צילום: ג'ין האן, cc-by-nc)
לפני ארבע ושלוש שנים סיקרנו כאן פרץ של אנרגיה כזו. ב"הארץ" וב"מעריב" קמו התארגנויות ששמו להן למטרה לפעול למען העובדים בעיתונים הללו, ובאגודת העיתונאים תל-אביב קמה החטיבה הצעירה במטרה לפעול למען כלל העיתונאים שהאגודה פונה אליהם – רובה של העיתונות הישראלית מחוץ לשידור הציבורי (עיתונאיה של זו מאוגדים ברובם באגודת העיתונאים ירושלים).
האגודה, ומנכ"לה בר-מוחא, נרתמו בתחילה – אחרי שנים של חוסר מעש משני הצדדים, אולם בהמשך העלתה היוזמה המרכזית, זו שתחת הכותרת של החטיבה הצעירה, עובש, כשלה והתמוססה, בשל מאבקי כוחות ופוליטיקה עכורה. בשנים שחלפו מאז, רשמה לזכותה הנהלת האגודה ייסוד של כנס פנסיונרי באילת, איגוד תמוה ומפוקפק של הדוברים והיחצנים ושיפוץ של בית האגודה, אולם שום פעילות זכורה הרלבנטית למטרותיה המיידיות, הווה אומר שמירה ולחימה על זכויותיהם ומעמדם של העיתונאים. אלו, מצדם, המשיכו שלא למהר ולהצטרף אל אותה אגודה לא-רלבנטית. מעגל קסם שאין בו קסם.
בתקופה האחרונה נשמע פתאום קולה של האגודה: היא פנתה למבקר המדינה בדרישה שיחקור את ההתנהלות סביב ההתנצלות המחפירה של חברת החדשות של ערוץ 10 בפני איל הקזינו האמריקאי ואיל העיתונות הישראלי שלדון אדלסון; עתרה לבג"ץ נגד מינויו של הפרשן לענייני ערבים יוני בן-מנחם למנכ"ל רשות השידור (עתירה שנדחתה בינתיים); וכעת גם נתנה חסות להפגנה נגד הכוונה לפטר את העיתונאית קרן נויבך מתוכניתה הפופולרית "סדר יום" ברשת ב'.
התקף האקטיביזם הזה מבורך, זהו צעד בכיוון הנכון לגוף המתיימר להיות ארגון מקצועי, אולם כדי שאפשר יהיה להשתכנע שמדובר במצעד של ממש, נדרשות יותר מכמה הלימות התופים הללו. ההפגנה, למעשה, כלל לא אורגנה על-ידי אגודת העיתונאים, אלא צצה זמן מועט לפני כן בקבוצה יחצנית בפייסבוק. רק כשאגודת העיתונאים תהפוך ממובלת אקראית למובילה קבועה, היא תוכל להיות ראויה לשמה.
מה שמוביל לסימן השאלה הנוסף שריחף מעל האירוע – הנהלת רשות השידור מכחישה את עצם העילה להפגנה: הכוונה לפטר את נויבך.
לצד הערפל האופף את מהותה של אגודת העיתונאים בהנהלתה הנוכחית, הערפל שהוא מהותה של הנהלתה הנוכחית של רשות השידור סמיך הרבה פחות ורעיל הרבה יותר. "ברשות השידור אין מדיניות של סתימת פיות או הפחדה של עיתונאים, ולא התקבלה שום החלטה להעביר את קרן נויבך מתוכניתה ברשת ב'", נמסר מרשות השידור לאתר וואלה ול"הארץ", שדיווחו על ההפגנה אתמול והיום. זהו לעג לעיתונאים המפוחדים הרבים ברשות השידור, שנגד עשרות מהם נפתחו לאחרונה הליכי פיטורים שרירותיים ("פלט מחשב"), בין אם על רקע מדיניות העסקה בעייתית או כניסיון לעקר קולות עיתונאיים, ביקורתיים.
הערפל הזה שמתפזר סביב פעולותיה ומחדליה של ההנהלה הזו, ושבית-המשפט וועדות הכנסת אינם מצליחים לפזר, נעזר גם בעיתונאים רשלנים. בדברים שאמרה אילה חסון לכרמית גיא ושהתפרסמו באתר זה, עמדה חסון על היותם של עיתונאים-בעיני-עצמם כלים בידי מפיצי בלוני ניסוי שנועדו לפגוע ולהתעמר בעיתונאים אחרים.
הערפל הזה חייב להיות מפוזר, והמנסים לפזרו הולכים על חבל דק: מעולם, כך נראה, לא היה קיומו של השידור הציבורי בישראל מוטל בספק כל-כך. העיכוב, שלפחות בחלקו הוא זדוני, של מימוש הרפורמה ברשות, עלול להיות סופני. התחושה הציבורית כאילו הניסיון לפטר עיתונאית דעתנית הוא איזה שיא שפל חדש בעיתונות הציבורית עלולה להיות בומרנג שיאפשר לשר האחראי על רשות השידור לדרדר אותה אל מעבר לתהום.
נסיונות עיקור פוליטיים אינם חדשות עבור עיתונאי הרשות. דברי ימיו של השידור הציבורי בישראל מורכבים מהם, בעוד ההנהלה החדשה של הרשות מורכבת בחלקה המכריע מדמויות שצצות כעת מהאובך של תקופת שלטונו הזכורה לשמצה של יוסף (ג'ו) בראל ברשות. זכורה לשמצה, אך לא אינסופית. אם המאבק למען עיתונאי רשות השידור מעוניין לשאת אופי ציבורי, הציבור צריך להיות מודע לכך. אחרת ייתכן שהמאבק הזה למען עיתונות ציבורית יהיה אקורד הסיום לשידור הציבורי. רשת ב' (ואולי לא הערוץ הראשון) צלחה את תקופת רבינוביץ' הראשונה. אפשרי שתצלח גם את תקופת רבינוביץ' השנייה.
מה שמוביל אל העניין השלישי: עיתונאים היו המיעוט בהפגנה אתמול. היו בני משפחה וחברים, היו כמה עיתונאים, אך בניגוד לכותרת הדיווח ב"הארץ", "100 עיתונאים צעדו נגד 'סתימת פיות' במחאה על פיטורי קרן נויבך", רוב הנוכחים במפגן ואגדים מידבקים על פיהם היו מי שהפכו למפגינים מקצועיים – אנשי הגרעין הקשה של המחאה החברתית שצמחה בשדרות רוטשילד, על כמה מכוכביה, מנהלי חשבונותיה, מתעדיה, פועלי הבמה שלה ושובל הטוקבקיסטים הבלתי נמנע המשתרך בעקבותיהם.
הנוכחות הזו של מי שאינם עיתונאים, בהתכנסות צודקת למען חופש העיתונות, היא נוכחות שיש בה ברכה. היחס הכרוני של רוב הציבור הישראלי אל העיתונות שלו נע בין אדישות לתיעוב (עיתונות ספורט לא בכלל זה). הדברים אינם נאמרים לשבחו של הציבור הישראלי, שראייתו את העיתונות כאורגן זר לציבוריות – ככל שהיא נשענת אולי על התנהלותה של התקשורת עצמה – מעידה על עצלות מחשבה יותר מעל רגש בריא.
עוד נכח בכנס, לצד העיתונאים, החברים, אנשי הוועדים העיתונאיים והמוחים החברתיים, גם נציג של כוח-לעובדים, ארגון המנסה בשנים האחרונות להתחרות בהסתדרות בתחום ארגוני העובדים ורשם כמה הצלחות מתוקשרות. הימצאותו של נציג ארגון כזה על במה בבית אגודת העיתונאים, לצד מנהל אגודת העיתונאים, אומרת דרשני (צלם בהיכל, היה הביטוי שעלה על הדעת עם כל השיש המנצנץ מסביב).
כי התעוררות – כן או לא – של הציבור הישראלי, או לפחות החלק הפעיל חברתית שלו, לאופן הנכון של ההשתלבות של העיתונות במארג החברתי כאן אינה יכולה לשמש תחליף להתעוררות של העיתונאים עצמם. עיתונאים כמו נויבך לא היו יכולים לשאוב תקווה לסולידריות עיתונאית מההפגנה מעוטת העיתונאים שנערכה אתמול בתל-אביב, אולם הרצון להתאגד שהתפרץ לפני שלוש וארבע שנים בהחלט מפעפע מאחורי עמוד העשן. מחיאות הכפיים לנאומו של דרור פויר בסינמטק בשבוע שעבר היו הדהוד שלו.
לאחר שהניסיון למלא בתוכן את כלי האגודה הקיימים של ציבור העיתונאים כשל ונפח, מנסים כעת עיתונאים לפנות לארגונים מארגנים אחרים. אלו נסיונות שיש בהם סכנה; לא הרי עיתונאי כהרי נגר או משורר. ניגודי העניינים סבוכים כאן הרבה יותר. אולם יש בנסיונות המתרחשים כעת גם הבטחה, משום שכל עוד ההנהלה הנוכחית של אגודת העיתונאים תל-אביב נשארת על כסאותיה, לא תצמח ישועה מהמקום הזה.
ישועה לא תצמח גם מאף מקום אחר. סולידריות היא הרי מושג הופכי לעצם המקצוע העיתונאי, שאפשר להגדיר אותו כיכולת לדפוק את הקולגה ולגנוב את הסחורה שלו – אבל התחליף שלה, הלויאליות וההזדהות עם איזשהו בית, מועדון, כבר אינה קיימת. עיתונאי ישראל כבר מזמן אינם שייכים למוסד עיתונאי כזה או אחר, תנאי העבודה ומבנה השוק מאלצים אותם להיות עוברי אורח במקצוע או מי שמשחקים כסאות מוזיקליים בין גופי התקשורת השונים. על רקע זה, סולידריות כבר אינה דבר שלא יעלה על הדעת.
כפי שהודגם באופן נלעג בכנס שמותג ככנס חירום בשבוע שעבר בסינמטק תל-אביב, העיתונאים אינם יכולים לסמוך על בכיריהם שיעבירו אותם את דרך החתחתים של ההווה. אלו, ברובם, גם מי שכוונותיו טובות, מתקיימים במרחב חברתי וכלכלי אחר לגמרי מזה של רוב מניין ובניין של העיתונאים בישראל. בתי-קפה אחרים, חברים אחרים, צרות אחרות. וממילא, גם מי מהם שאינו מנותק לגמרי מהמילייה של מעמד הביניים והמעמד הנמוך בקרב העיתונאים מפורד ומנותק מעצם הגדרות השוק שעשו אותו ל"טאלנט".
חולשתה של התקשורת, חולשה כלכלית, מזמינה התערבות מצד בעלי כוח שלטוני, התערבות שנגד התגלמות באושה שלה הפגינו אתמול בתל-אביב, אך היא מזמינה גם התערבות פנימית יותר, צמודה יותר, של מי שהם בעלי כוח כלכלי. העובדה שעסק תקשורת היום במדינת ישראל הוא או מפסיד או נאבק להיות מאוזן מחייבת ממילא כי למחזיקים בכל זאת באותם גופי תקשורת יהיו אינטרסים נוספים על זה הכלכלי.
ממילא, האיום מבית שניצב בפני העיתונאים מחמיר והולך. הסיקור הכלכלי המוטה באופן מביש של "מעריב" הוא רק איתות, סימן למקום שהעיתונות הישראלית עלולה להגיע אליו – או לחזור אליו. לא הציבור, לא המחוקק, לא המו"לים ולא הטאלנטים יכולים לחולל שינוי במציאות הסחף והדרדרת של העיתונות. רק העיתונאים עצמם. הם כן יכולים לנסות שלא לשחזר את הטעות שעשו האיגודים המקצועיים כשהיו בשיא כוחם, ונעלו את הדלת בפני מי שלא נחשבו עיתונאים (אז היו אלה אנשי המקומונים).
בסופו של דבר, מאחורי הערפל יש כמה אמיתות מוצקות: "סדר יום" היא תוכנית הרדיו החשובה ביותר המשודרת כיום בישראל ובין הפופולריות שבהן. לא ניתן לתרץ נסיונות חוזרים ונשנים להזיק לה בשום תירוץ מקצועי; ההשתלטות המחודשת של גדודי בראל על השידור הציבורי היא רק אחת מני סכנות רבות לעיתונות היום בישראל, אך היא המיידית והברורה שבהן; לעיתונאי ישראל צפויות שנים קשות הרבה יותר מאלו הלא פשוטות האחרונות. הם לא יוכלו לצלוח אותן חמושים באותו הלך רוח שמושפע מזיכרון היסטורי של הניחוח העבש והמתקתק של שקיקי תה ישנים.