1.

יועץ התקשורת שׂניר צור דווקא רצה לראות את הבית, זה היה חשוב לו או פשוט גוּלם כבר במשכורתו, ועכשיו היה מסתובב בסלון ומעיין בספרים ובתמונות ושותה מים עם לימון, ומדי רגע היה אומר, מקסים, מקסים, מיוחד לאללה, איזה יופי, ופעם אחת גם אמר, זה טוב לנו, בידענות ובשביעות רצון, והצביע על משהו במדף הספרים, אסא ממקומו התקשה לראות על מה, והוסיף, תבינו שאני חושב כבר על צילומים עתידיים, ואסא חשב שהוא עוד לא לגמרי קולט עם מי יש לו עסק, הם לא מפגרים לגמרי.

אבל הסלון היה מוגבל בגודלו, בכל זאת, סופי ולא אינסופי, ולבסוף נאלץ שניר צור להפסיק להתפעל ואמר, אנחנו מחכים לַגדולה, כן? זה היה משפט משונה אבל נעים איכשהו, כאילו אביטל היא בת השתים-עשרה של המשפחה, זאת שמותר לה כבר להישאר לבד בבית, ולא בת הכמעט ארבעים וחמש, ואלישבע אמרה, אביטל, כן, היא צריכה להגיע כל רגע, היא ממש ממש בדרך.

שניר צור. זה נשמע כמו שם שמישהו אימץ אחרי שעבר לתל אביב או בעקבות פגישה עם נומרולוגית; מין שם כזה מרפרף, חסר משקע או עומק, לא מחייב, שיכול באותה מידה להיות או לא להיות. מה גם ששניר צור היה בן יותר מארבעים, אולי אפילו הרבה יותר, והשם ישב עליו כמו מדבקה רופפת המאיימת להיתלש בכל רגע. אסא הימר שקראו לו נניח יוסי אוחנה, או באותה מידה אולי יוסי אברמוביץ', הוא נראה חסר מוצא כפי שנראה חסר מין. אבל גיל היה לו, והשם שניר פיגר אחריו.

אבל לשניר צור היו המלצות מעולות, כך אמרה אמא אחרי שהצליחה לשכוח שזה היה בכלל רעיון של בועז, שהעלה אותו בנוכחות כולם על הדשא אצל דפנה וגונן בכפר סבא, ושיכנעה את עצמה באורח מעורר התפעלות שזה היה רעיון של אמוץ. אסא שאל את עצמו מה פירוש המלצות מעולות במקרה כזה, ממי מבקשים, האם מאנסים סדרתיים או שמא מן המועלים הגדולים בהיסטוריה, והאם אין אלא להודות שככל שחמור הפשע וככל שהנאשם בו אמנם אשם, כך תקפה יותר המלצתו. אבל אפילו אסא הכיר את שמו, מהעיתון, שניר צור מפי־קיו קומיוניקיישן, לאסא התחשק מאוד לשאול אותו לפשר ראשי התיבות ויותר מכך התחשק לו לתפוס אותו בהעדר פשר, ראשי תיבות שלא מייצגים כלום, צמד אותיות ריקות.

שניר צור אמר, נתחיל ואביטל תצטרף? ואלישבע אמרה, אני אתקשר אליה לבדוק איפה היא ואם היא לא ממש פה אז נתחיל, וחייגה, ומיד אחר כך נשמע צלצול של טלפון, וקולה של אביטל נשמע מבחוץ אומר, אני כאן, אני כאן, תפתחי.

קודם כול, אמר שניר צור, אני רואה את המשפחה היפה הזאת ואני רואה את הבית, איך זה שאתם עוד לא התראיינתם זה נשגב מבינתי. ואסא שאל, מה, להתראיין ביחד? ושניר צור אמר, ביחד, לחוד, יש אינספור אפשרויות ואנחנו נמַצה את כולן, תאמין לי.

אסא שאל, נתראיין ומה, מה נגיד, ושניר צור אמר, אסא – תן לי, אוקיי? פרה-פרה, ואמוץ אמר, תן לו, תן לו, ואסא ואמוץ החליפו ביניהם חלקיק מבט משועשע, ושניר צור אמר, תודה, אמוץ, ואסא תהה אם הוא חוזר באדיקות כזאת על שמותיהם כדי להוכיח שהוא שולט בחומר, כמו רב מבוקש שמחתן שלושה זוגות בערב ובכל זאת מעמיד פני בקי בשם החמות והסבא.

דבר ראשון וברמת האס-או-אס, אלישבע, את צריכה להתראיין ואת צריכה להתראיין בבהול. זה לא ייתכן שמתפרסמים פה כתבות וחומרים ואנשים פותחים עלייך ג'ורות בעילום שם, ואת יושבת בבית שלך ככה בשקט, כנועה וצייתנית, אוקיי, כי את לא נראית לי כנועה ואת לא נראית לי צייתנית. אלישבע אמרה, זה צריך להיות בתיאום עם העורך דין, אני צריכה לבדוק מה בדיוק מותר לי להגיד כרגע, ושניר צור אמר, ברור לחלוטין, אל דאגה, זה לגמרי בטיפול, את זה תשאירי לי. ואלישבע אמרה, אוקיי. שניר צור אמר, השאלה הגדולה היא כמובן לאן את מתראיינת, וזה תלוי מאוד במה יש לך להגיד, או יותר נכון, על מה אנחנו רוצים לשים דגש. אפשרות אחת היא כמובן ללכת על העניין האישי־משפחתי. אני מבין שיש לכם במשפחה אֵבֶל? ואלישבע אמרה, אֵבֶל? ושניר צור אמר, בצד של האבא? והסתכל על בן-עמי, אני מבין נכון שיש לך אח שנפל בלבנון? ובן-עמי הסתכל עליו במבט קצת מופתע ואמר, כן, זה היה לפני שלושים שנה, ושניר צור אמר, אני מבין, ואני גם לא אומר שנשתמש בזה, אבל אנחנו כן צריכים להבין עם מה יש לנו לעבוד.

אמוץ אמר, יש לו גם אח עם סיפור טרגי, ובן-עמי אמר, אמוץ, באמת, ושניר צור אמר, אני מבין את הרגישות, ושוב, אנחנו לא נעשה שום דבר שלא נוח לך, אני מבטיח, ותלה בבן-עמי מבט שפירושו, ועכשיו אני מבקש לשמוע את הסיפור, ואלישבע אמרה, ארוסתו של אחיו נהרגה בתאונת דרכים ממש לפני החתונה, ואמוץ הוסיף, והוא לא התחתן עד היום, הוא בן יותר משבעים, ובן-עמי אמר, הוא לא בן יותר משבעים הוא בן שבעים, ושניר צור אמר, סיפור קשה. ואז פנה לאלישבע ואמר, אצלך במשפחה אין דברים כאלה, תודה לאל? ואלישבע אמרה, אצלי במשפחה כולם חיים ובועטים למרבה הצער, ואסא דימה לשמוע בקולה זיק מאמו הקודמת.

שניר צור אמר, אוקיי. אז אפשרות אחת זה באמת ריאיון אישי: מה עבר עלייך בתקופה הזאת, איך זה נראה מהצד שלך, המשפחה שלך, התגובות, החברים, וכאן אנחנו לא נכנסים בכלל לכל הנושא של הכסף, הפרטים של המשפט, תכלס זה גם לא באמת כזה מעניין. אפשרות נוספת זה ריאיון זוגי – שניכם ביחד, זה גם מושך אותנו מאוד מכל הכיוון הזה של הכסף, מה עבר עליכם, כזוג, וכאן אנחנו באמת יכולים גם להכניס קצת את הסיפור המשפחתי הבאמת מעניין של בן-עמי.

אביטל אמרה, אבל מה זה לא לדבר על הכסף, איך אפשר לא לדבר על הכסף? הרי בכל ריאיון ישאלו אותה על זה, היא תהיה מוכרחה להגיד על זה משהו.

שניר צור אמר, קודם כול, תתפלאי. זה תלוי מאוד מי מראיין, לאן מתראיינים, מה סוגרים מראש עם העיתון וכולי, לראיין עכשיו את אלישבע זה שיחוק לא נורמלי, אין כלי תקשורת שלא ירצה את זה, ואנחנו צריכים לנצל את העמדה הזאת שלנו כדי לבחור מה שהכי טוב לנו ולהוציא מזה את המקסימום האפשרי. דבר שני אנחנו כמובן נתכונן לשאלות האלה כמו שצריך, אין חוכמות, ואלישבע תענה ואני משוכנע שהיא תענה מצוין, אבל זה בהחלט לא אמור להיות מוקד הריאיון.

שוב, פנה לאלישבע, תמיד קיימת האפשרות לעשות באמת ריאיון הארד קור, אולי עם עופר עוזיאלי בעצמו, וכאן באופן תיאורטי יש לך באמת אפשרות להיות מאוד משכנעת אם את מוכנה כמו שצריך לענות על הדברים, המסמכים והחתימות וכל זה, אבל אל"ף פחות אנשים יקראו את זה אני אומר לך כבר, בדברים האלה אנשים קוראים את הכותרות ואת הכיתובי תמונה, לאף אחד אין סבלנות לפרטים בשישי בצהריים, ודבר שני את לוקחת פה סיכון מאוד־מאוד גדול, כי תהיי בטוחה שהם יהיו מוכנים עם כל מסמך ומסמך, ואת תצטרכי להיות מוכנה לענות על זה.

שמו של עופר עוזיאלי דקר באסא אשמה, נישא כך ממקום למקום בחלל הבית, מתחזה לזר, לבעל תפקיד, ובעצם קשור בעבותות של נוזלים ולכלוך אינטימי ליושבים בחדר הזה, נכנס להם לחיים עמוק מכפי שהם משערים והציץ למשך זמן מה ואחר כך יצא, והם אפילו אינם יודעים.

בשבועות האחרונים דווקא ניסה לספר, לכל הפחות תיכנן לספר, כפי שהבטיח לאביטל, אף שלא למענה הבטיח, אלא למען עצמו, שהעניין כבר יצא משליטתו, יותר מדי אנשים יודעים, יותר מדי דברים עלולים לקרות, אין לו ברירה, בעצם. אבל עניין רדף עניין, וכל עניין חמור ובהול מקודמו, ואף זמן אינו מתאים, מה גם שהוא אף פעם אינו איתה לבדו.

אבל לראשונה מאז סיפרה לו יפעת מה שסיפרה הרגיש עכשיו בושה אמיתית על עצם הדבר שקרה, אף שלא באשמתו קרה, ואולי באשמתו בכל זאת, אולי אם לא היו נפרדים, אולי אם היו בזים פחות להוראתה הפולנית, אני מבקשת מאוד לא לספר לאף אחד על עניינים שקשורים במשפחה ובכסף, כי ככה, כי פשוט לא, זה לא עניינו של אף אחד מה יש ומה אין וככה אני ממליצה לכם גם לנהוג בכסף שלכם אבל זה כבר עניין שלכם, אולי אם לא היו נוסעים ללונדון לנסיעה מיותרת.

ועכשיו בסלון, בבית שגדל בו ועם הפנים האמיתיות של בני המשפחה שלו, שקל לשכוח אותן בתל אביב, קל לדון בהן עקרונית רק כשאתה לבד בבית, בוש פתאום גם על ההסתרה שהוא מסתיר, ופתאום לא היה דבר בעולם הזה שרצה יותר מאשר להושיב את אמא שלו הטובה, המעונה שלא בצדק, מול מְענהּ עופר עוזיאלי, הטובים מול הרעים, עד להכרעה, לא רק הכרעה בתיק אלא הכרעה גם בחיים בכלל, אמא תייצג גם אותו שם, זה הם נגד מי שהם לא הם, הפוגלים הערבים זה לזה נגד כל היפעתים והעופר עוזיאלים של העולם הזה, שלא חייבים להם כלום.

הוא אמר, בוא נגיד שאני ממש לא רואה את אמא יושבת לאיזה ריאיון פוצי מוצי על החיים האישיים שלה, לא, אמא? זה הכי לא מתאים לך, אני אומר שדווקא את צריכה ללכת בדיוק על ריאיון כזה כמו שהוא תיאר, ענייני, פשוט תעני להם שאלה שאלה, תשחילי אותם.

אלישבע אמרה, זה לא כזה פשוט, ואסא אמר, לא אמרתי שזה פשוט, אבל זה נראה לי שווה את זה, ואביטל אמרה, למה זה בעצם לא כזה פשוט אמא, ואלישבע אמרה, את שואלת אותי למה זה לא פשוט? אני פה מבינה בכסף או את מבינה, תסבירי לי את למה זה לא כזה פשוט, אני זאת שטובעת כאן באלפי מסמכים, אולי עשרות אלפים, לא יודעת מה, כל הניירות האלה שאני לא מוצאת שם את הידיים ואת הרגליים, שאני וטראוב עוד לא עברנו על חמישית מהם, ואסא ראה את אביטל נאחזת בקושי במחמאה העקומה, נעלבת ולא יודעת למה, והיא אמרה, את רוצה שאני אעזור לך אמא, את רוצה שאני אעזור לכם לעבור על המסמכים או משהו, זה הקטע? ואלישבע אמרה, אין בזה צורך אביטל, בשביל זה יש אנשים שמשלמים להם ומשלמים להם בלי עין הרע, אבל אל תשבי פה ותשאלי אותי מה כל כך מסובך בהיתממות כזאת. אני יכולה להיות מוכנה לכל שטות שאיזה עיתונאי ישלוף לי? ועצרה רגע ואז אמרה, ואת יודעת מה? כי אני לא אשב שם עכשיו ואתפתל מול עופר עוזיאלי למה חסרים עשרת אלפים שקל בשבת סלאם בג'סר, בזמן שמאות אלפי דולרים הולכים שם כל שנה תסלחי לי אבל על שום כלום בריבוע ואני מתאפקת לא לומר אוננות אבל כולנו ילדים גדולים אז אני אומַר, שאת זה יחקרו, בבקשה, אם חסר להם כל כך מה לעשות, שיבדקו בכלל מה זה לעזאזל שבת סלאם, מה עושים שמה, חוץ מלתת לחבורת מורות אנאלפביתיות לאכול רוגלעך ולהדביק לילדים הפלסטינים המסכנים פתקים על זהות על הגב. אבל כשמישהו עם טיפה חזון מנסה להזיז שם משהו, לשים לפחות חלק מהכספים המטורפים והזמן והמשאבים וכל האנרגיה על משהו טיפה יותר קונקרטי, טיפה יותר עם עומק – זה לא. זה – חס וחלילה. שאף אחד חס וחלילה לא ייגע להם בשלום החמוד והוורוד שלהם. מחפשים מה לחקור אז שיבדקו את זה, תאמיני לי שאני בשמחה אעזור להם.

אסא לא הבין בדיוק מה הוא שומע, אבל שניר צור הקדים אותו ואמר, מה את אומרת בעצם, אלישבע, כי זה כיוון מעניין, ואלישבע אמרה, זה לא כיוון ולא נעליים, זה חבורת אנשים שבעים שיושבים על התחת שלהם ועל מיליונים, מגלגלים כספים לכל מיני סדנאות מופרכות ומפגשים ריקים מתוכן שנשמעים טוב לתורמים, ותאמין לי שבזה אני מבינה ואני מבינה לא מעט, עם כל הצניעות, כי אני זאת שיושבת מול האנשים האלה משווייץ ומקנדה שעשו בשביל הכסף הזה משהו בחיים שלהם, ומוכרת להם ש"מציירים יונה" זה מה שיזיז פה משהו. תעשו לי טובה.

שניר צור שאל, ואת תהיי מוכנה לדבר על זה, ואלישבע אמרה, אין לי מה לדבר על זה, מה יש לדבר על זה, זה כולם יודעים וכולם יגידו לך את זה, אין פה שום סוד, כל מי שטיפה בתחום וטיפה מכיר את המרכז הזה, זה רק אולי הציבור אין לו מושג, זה נכון, אבל אני לא מתכוונת לבשר לו את הבשורה הזאת, להיות עכשיו אלישבע פוגל שעוד נוסף לכול רומסת להם עכשיו את אשליית האנחנו עושים משהו בשביל השלום, באמת תודה רבה, נראה לי שאני מוותרת.

אמוץ שאל, ממתי זה, והחווה בידו תנועה שאומרת, זה, כל הדבר הזה, ואלישבע שאלה, ממתי מה, ואמוץ אמר, אני לא יודע, אמא, המרכז הזה לא עושה כלום, זה לא שווה כלום מה שהם עושים שם, את מבינה שזה קצת חדש לנו, ואלישבע אמרה, מה פירוש חדש, בוא נשמע, ואמוץ אמר, אני לא יודע, אנחנו די היינו תחת הרושם שאת הכי בעניין של מה שאת עושה שם, לפחות אני, אם מישהו חשב אחרת שיתקן אותי, זה כבר חמש-עשרה שנה החיים שלך הדבר הזה, אז פתאום זה לא שווה כלום? כאילו, אני מבין מה שאת אומרת, אבל לי, לפחות, אני חייב להודות, זה קצת משונה. ראבק, את הסמנכ"לית! כאילו, את לא איזה פיון שם, את הפאקינג סמנכ"לית, אם המקום הזה לא שווה כלום אז זה לא די באשמתך?

אלישבע האזינה עד הסוף בפנים הממתינות לתורן, ולבסוף אמרה, אמוץ בני, אתה שתים-עשרה שנה – ולא חמש-עשרה, אגב, שתים-עשרה, זה רק מראה כמה מושג יש לך – שתים-עשרה שנה לא התעניינת בכלל במה שאמא שלך עושה, לא בסיפורים שלי בארוחות ערב ולא באירועים שאני הזמנתי אותך אליהם ולא בקיטורים שלי אם היו לי ולא בשום דבר כזה, ואני לא מאשימה אותך, זה לא תפקיד של בן להתעניין בעבודה של אמא שלו וזה בסדר מבחינתי, אבל אל תשב לי פה עכשיו ותתנהג כאילו אתה יודע הכול, כי אתה לא יודע, ואמוץ אמר, אמא... ואלישבע קטעה אותו ואמרה בקול רם יותר, כי אתה לא יודע, אין לך מושג, אמוץ, אין לך מושג מה עבר עלי במקום הזה.

אמוץ אמר, מה כבר עבר עלייך במקום הזה, אפשר לחשוב, אולי תספרי כבר מה עבר עלייך במקום הזה במקום כל הפאסיב-אגרסיב הזה ונדע מה עבר עלייך במקום הזה, לא יותר פשוט? ואלישבע אמרה, אם פעם תתעניין באמת אני אספר לך, אבל אני בספק רב מאוד אם זה יקרה, ואביטל אמרה, די, כולם פה קצת בעצבים גבוהים, בואו נגמור עם שניר ונדבר אחרי זה, טוב?

שמו המוזכר כמו העניק לו חיים מחדש ושניר צור אמר, עוד דבר חשוב, אני עברתי על החומרים עד כה ואני ראיתי אדם בשם יורם פלד שדיבר עלייך מדהים בפרופיל, אני רוצה לבדוק אפשרות של ריאיון איתו באחד העיתונים, בנוסף, כמובן, לא במקום, ובן-עמי אמר, זה לא יהיה אפשרי כרגע, ואמוץ אמר, דווקא רעיון טוב, לא, אמא? מה אכפת לכם לשאול אותם? ואלישבע אמרה, נדמה לי שהיו כאן מספיק רעיונות טובים ליום אחד, ואסא אמר, מה, זה הסיפור הזה עם הארוחה להילה ומוניקה? ואביטל שאלה, איזה ארוחה? ואסא אמר, היתה איזה מסיבה אצל יורם ולאה שהם לא הזמינו את אבא ואמא, ואלישבע אמרה, הם לא רצו שנמשוך את תשומת הלב מכלות השמחה כמו שהיה בכפר סבא ביום נישואים, ואסא אמר, איך בדיוק משכתם את תשומת הלב אצל דפנה לא הבנתי, אם מישהו העלה שם את הנושא הזה זה הם בכלל, ואלישבע אמרה, אל תסתכל עלי, אני רק מצטטת מה שנאמר לי, ואמוץ אמר, אני לא מבין, אתם לא מדברים עכשיו עם יורם ולאה? ובן-עמי אמר, אף אחד כאן לא לא־מדבר עם אף אחד, ואלישבע לא אמרה כלום אבל הסיטה את פניה במחאה קטנה, כמתקשה להחריש, ואביטל אמרה, מה, באמת אמא? אתם לא מדברים? ואלישבע פנתה אל שניר וסבלנותה קצרה אבל מרוסנת, ושאלה, בוא תבדוק לגבי הראיונות ותחזור אלינו? או שכרגע אתה צריך מאיתנו עוד משהו? ושניר צור אמר, אוקיי, כרגע לא.

• מתוך ספרה של נעה ידלין "בעלת הבית", שיצא לאור בשנת 2013 בהוצאת כנרתזמורה-ביתןדביר, ומובא כאן באדיבות ההוצאה