בפרשת דונלד סטרלינג, הבעלים של הלוס-אנג'לס קליפרס, מסתתר סיפור נוסף שלא זכה להבלטה הראויה, והוא עצם ביטול ו"גניבת" פרטיותו של אדם והעונש שספג על דברים שאמר בד' אמותיו.

אין מחלוקת שהדברים שאמר סטרלינג לחברתו – לא להצטלם ולא להופיע בפומבי עם שחורים – הם גזעניים ומחליאים. אלא שאת הדברים האלה הוא לא נשא בראיון או הרצאה פומביים. אותה חברה הקליטה אותו, הפיצה את הדברים ברשת, ובעקבות הסערה החליט הקומישינר עו"ד אדם סילבר להשעות את סטרלינג לעד מכל פעילות ב-NBA.

דונלד סטרלינג (צילום: s_bukley / Shutterstock.com)

דונלד סטרלינג (צילום: s_bukley / Shutterstock.com)

כשנשאל סילבר כיצד ניתן להעניש אדם על דברים שאמר במסגרת פרטית, השיב שברגע שהדברים פורסמו, הם הפכו לציבוריים. סילבר הבין את הסכנה הכלכלית והתדמיתית שצפויה אם המטען הנפיץ הזה לא יושלך מיד מספינת ה-NBA, וכך לכד שתי ציפורים במכה אחת: התנערות מוסרית מהגזען ואיתות לספונסרים – תישארו איתנו, אנחנו נפטרים מהצרה הזו.

אין אחד שלא הריע לתגובה המהירה הזו, בדיוק כמו שאין אף אחד שיכול להצדיק את הגזענות הפרימיטיבית שבקעה מהאיש הזה.

ובכל זאת, אני רואה כאן בעיה אמיתית. האם מותר להעניש אדם על דברים שאמר בביתו, לחברים, לבני משפחה? האם אין כאן פלישה טוטליטרית גורפת מדי לפרטיות? האם אנו נדונים לחשוד ולבלוש אחרי בני משפחה וחברים שמא הם מקליטים אותנו, ולמחרת הדברים האינטימיים והפרטיים שאמרנו ייהפכו לנחלת הכלל ויחשפו אותנו לסנקציות ציבוריות?

פרשת סטרלינג הפכה את הסיוט הזה למציאות. ושוב, אין בטיעון זה כדי להגן על הדברים, אלא על הפרטיות שהופקעה ונרמסה. וגם, להגן על זכותו של אדם לבטא דעות חשוכות, אבל במחשכים. לאנשים יש זכות להחזיק בדעות מטומטמות, פרימיטיביות ואפילו גזעניות. אבל אין להם תמיד את הזכות להפיצן בפומבי (את המטומטמות כן, את הגזעניות לא). לאדם מותר לטנף את דירתו, אבל לא את סביבתו. העונש שהוטל על סטרלינג הוא עונש על דעות שהושמעו במקום שמותר להשמיען. אחרת נימצא מסתתרים כל חיינו מפני "האח הגדול" שמאיים להאיר עלינו בזרקור גדול ולהפיל אותנו ברשת האינטרנט.

הזמר אריאל זילבר (מימין) בטקס קבלת פרס מאקו"ם, בלווית מפגינים נגד החלטת הארגון לשנות את כותרת הפרס בשל עמדותיו של זילבר, 3.2.14 (צילום: גדעון מרקוביץ')

הזמר אריאל זילבר (מימין) בטקס קבלת פרס מאקו"ם, בלווית מפגינים נגד החלטת הארגון לשנות את כותרת הפרס בשל עמדותיו של זילבר, 3.2.14 (צילום: גדעון מרקוביץ')

נחזור רגע לסיפור אריאל זילבר. האיש הפיץ דעות גזעניות ואף הלחין ושר אותן בשירו "כהנא צדק", והיו רבים שהגנו על זכותו לקבל פרסים מגוף ציבורי. חשבתי שזה לא נכון ולא ראוי, מפני שגזען לא צריך לקבל פרסים גם כשהם ניתנים על פעילות אמנותית. מי שגזענותו מופצת ברבים לא ראוי לפרסים שמבטאים הוקרה ציבורית. נקודה. אבל, אילו זילבר היה שומר את דעותיו לעצמו, למשפחתו ולחבריו, אין בכך בעיה, לפחות לא ציבורית.

יותר משנעשה צדק בפרשת סטרלינג נעשתה צדקנות, ובעיקר פעולת מנע שנועדה להגן על ה-NBA מפני נזקים כלכליים. אלא שעל התגובה המהירה הזו מעיב לקח אוניברסלי שיכול לגעת לכל אחד ואחת מאיתנו. תחשבו מה היה קורה אם היו מקליטים בסתר ומפיצים כל שטות, תועבה או הבל שאמרנו אנחנו או שאמר מישהו מבכירי מנהיגינו. האם באמת היינו רוצים לחיות בעולם שמפקח על השטויות שלנו בכל רגע, בכל מצב, אפילו בחדרי השינה שלנו? פרשת סטרלינג היא ההתחלה של עולם כזה.