ריכרד וגנר היה מוזיקאי גדול, יש שיטענו שלא נפל אפילו מאריאל זילבר. ובכל זאת וגנר מוחרם במדינת ישראל. הסיבה היא פגיעה ברגשותיהם של ניצולי השואה. וגנר היה אנטישמי. היטלר העריץ אותו – בעיקר בגלל המוזיקה, וגם בגלל דעותיו. גם הוא וגם קורבנותיו לא עשו הפרדה ביניהם.
הוויכוח אם צריך וניתן להפריד בין האמן ליצירה התעורר שוב בעניין אריאל זילבר. אגב, שאלת הפגיעה ברגשות אזרחיה הערבים של מדינת ישראל לא עלתה כלל על הפרק, כי ישראל היא מדינה יהודית ורק רגשות של יהודים יכולים להיות כאן עילה לצנזר אמנות.
"כהנא צדק", שר זילבר. וגנר לא חתום על יצירה בשם "היטלר צדק", כי הוא מת שש שנים לפני שהיטלר נולד. אילו היה חי, ייתכן שהיה כותב יצירה בשם הזה. האם אפשר בכלל להשוות בין היטלר לכהנא? שופט בית-המשפט העליון לשעבר משה עציוני דווקא השווה. כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ב-1981 אמר כי רעיונותיה והצעותיה של תנועת "כך" היו לא פחות ולא יותר מאשר חוקי נירנברג, בהבדל היחיד שבכל מקום בו שם היה כתוב "ארי" נכתב עכשיו "יהודי", ובמקום ששם היה כתוב "יהודי" נכתב עתה "ערבי".
ברית מעניינת לטובתו של זילבר נוצרה בין הימין הקיצוני לנוטרי חופש הביטוי מהשמאל. החברים מהשמאל צירפו כמובן הסתייגות מהגיגיו הגזעניים של זילבר, אבל תמכו בחופש שלו להביע דעות ובהפרדה בין דעות אלה לבין יצירתו הראויה לפרס.
שתי הערות לגבי הדעות והיצירה. לזילבר כמה שירים נפלאים. לדעתי, לא יותר מ-20 (מרוכזים כולם ב"מיטב" שלו שיצא לאחרונה), אבל מובן שזה אינו העניין כאן. ולעניין הדעות: האיש נראה לי יותר טמבל שהתבלבל מאשר הוגה רציני או מעניין, אבל גם זה לא העניין.
הרב מאיר כהנא, 1985 (צילום: משה שי)
ספי רכלבסקי ב"הארץ" כתב שגזענות אינה דעה. לדעתי, גזענות היא דעה (מעוותת, מטומטמת, מסוכנת, אבל דעה). השאלה היא, האם הדעה הגזענית זכאית לחסות תחת הגנת חופש הביטוי. במשפט הישראלי הובעו שתי עמדות: הראשונה, שגזענות היא מחוץ לתחום. השנייה, שרק "הסתה לגזענות" היא מחוץ לתחום ויש לאסור אותה רק אם צפויה סכנה אמיתית כתוצאה מההסתה. כלומר, נחוץ המימד ההסתברותי והסיבתי. בפועל, הנטייה היא לקרב ולאחד בין שתי העמדות ודברי גזענות נתפסים בדרך כלל כמקור להסתה ולאיום.
אבל, מותר וצריך להוציא גזענות מהשיח, גם בלי הפלפול המשפטי. גם לנאורות האינסופית, לגבולות האינסופיים של חופש הביטוי, מותר וצריך להציב את החריג הזה. בגזענים פליליים צריך לטפל ביד קשה. מגזענים כאריאל זילבר צריך להתעלם. לגנות. להוקיע. להקיא. בטח שלא להעניק פרסים.
חופש הביטוי של זילבר לא קדוש יותר מחופש הביטוי של כל גזען ואנטישמי ברחבי תבל. מי שמגן על החופש שלו מאבד את הזכות לדרוש סתימת פיותיהם על גזענים ואנטישמים באשר הם. ותמיד מפליא להיווכח איך דווקא היהודים, שהיו אמורים להפיק כמה לקחים היסטוריים, לא למדו כלום מהרגע שעברו לצד הכוחני של המתרס.