ביום חמישי (10.4.14) פירסם עיתון "הארץ" מכתב למערכת מאת הקורא עמוס עוז – פנייה בת 39 מלה לרמטכ"ל בני גנץ בזו הלשון:
בעקבות התבוסה המחפירה שנחל צה"ל בעימות עם בריוני הגבעות, מן הראוי שהרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, ילך להתנחלות יצהר עוד היום עם דגל לבן גדול בידו, יודה בתבוסת צה"ל, ויודיע על נסיגת כל כוחותינו מהתנחלות יצהר ואולי מכל ההתנחלויות. עמוס עוז, תל אביב".
את המכתב ליוותה הפניית סטריפ בעמוד השער, ולא צריך להיות אביב הורביץ כדי לקבוע שגודלה ובולטותה של ההפניה היו בלתי פרופורציונליים לזעירותו של המכתב. מה עשוי להסביר פער כזה, שיצר במבט ראשון רושם מעט מגוחך? גישה אמפתית לבחירה של עורכי "הארץ" עשויה לטעון שלעתים מעט הוא הרבה, ושעל אף גודלו של המכתם, הוא אומר דבר-מה חשוב על המציאות הבטחונית בשטחים. מינימליזם וכולי. יתרה מכך, גם זהות הכותב מהותית לעניין, ואין ספק – יטען הטוען האמפתי – שהיא מטעינה את הדברים ביתר משמעות.
האם הצגה כזאת של הדברים תהיה מהימנה? באשר לטענה הראשונה, בזכותו של המינימליזם, הרי שניכר כי הפניית הענק רק גרעה ממנו, שלא לומר התנקשה בו, בדרך לתוצאה רווית אירוניה, זו המתמצית בשאלה: האם עורכים שמלווים מכתב בן 39 מלה בהפניית ענק הם חובבי מינימליזם או אויביו? הטיעון הזה, לפיכך, חותר תחת עצמו.
מכאן שההסבר השני הוא הרלבנטי. וכדי להעניק לדברים הקשר ולחבר אותם לתופעה שכבר היתה למוכרת בנוף (אף שפחות בזה של "הארץ"), אפשר לנסח אותה גם באופן אחר: "סלב כתב לנו". וכשסלב כותב, שומה על העיתון להבליט את ה"הישג". עצם העובדה שניאות לכתוב היא כבר בגדר "חדשות", יותר מאשר תוכן הדברים שכתב. את הקצה של התופעה אנו מכירים מההחלטה להעניק לשלמה ארצי טור שבועי.
אלא שבמקרה של עוז ו"הארץ" יש מרכיב נוסף: הנסיבות המיוחדות שאיפשרו את ה"הישג".
קשה להעריך עד כמה התהליך אכן היה ספונטני כפי שהוא מוצג – אזרח מודאג כותב מכתב ומשגר למערכת, בין אם בדואר ובין אם במייל; ספונטניות שמסומנת על-ידי קביעת הטקסט במדור המכתבים והחתימה הכאילו אגבית "עמוס עוז, תל אביב", כל כולה המנון לרגילוּת. האם עוז באמת לא תיאם זאת מראש עם עורכי העיתון? האם לא ביקש לוודא ש"קיבלו" את המסר? אפשר להעריך ברמה גבוהה של ביטחון, לפחות מהצד של העיתון, שהאחרון אכן וידא כי מדובר בעמוס עוז הסופר רגע לפני שמרח את שמו על גבי הפניית ענק.
אולם פחות חשוב מה היה התהליך ואם אכן היה ספונטני; חשובה העובדה שהוא מוצג כך. "הארץ", במקרה הזה, חוגג את הספונטניות. נגנב עליה. הוא מבקש להראות לנו כיצד מוסד ה"מכתבים למערכת" איפשר נס עיתונאי קטן בדמות מכתב אגבי מסופר חשוב, המשוגר מנהמת לבו ועוקף בדרך את כל מנגנוני היחץ; כל הביורוקרטיה הזאת של הכתיבה. לרוע המזל, "הארץ" לא היה קונסיסטנטי, ואת הנס הזה, שיופיו במינוריות שלו, חגג במשיחות מכחול בגודל מכונות דפוס.
מתוך דף הפייסבוק של "הארץ"
אבל שימו לב לאירוניה שהתרחשה כאן, או כפי שעורכי עמוד הפייסבוק של "הארץ" אוהבים לנסח זאת, כיצד היקום קרס לתוך עצמו. "הארץ" תופס עצמו זה שנים כזירה אינטלקטואלית לליבון רעיונות ודעות, ובהתאם לכך את קוראיו כאנשים אינטליגנטיים. על כן הוא מנהל את הדיון עימם, ולא מעל לראשיהם. אפשר להתווכח על תוקף האתוס הזה, אבל אין ספק שזו תפיסת העצמי של "הארץ", ולענייננו – זה גם הדימוי שהיה לנגד עיניו של עוז שעה ששיגר למערכת את מכתמו. כלומר: מה שאיפשר מלכתחילה את המהלך של עוז – ספונטני או לא – הוא המסורת הוותיקה של "הארץ" ככלי תקשורת המנהל עם קוראיו שיח אינטליגנטי, נטול פאסדה; היותו זירה עניינית.
בשלב הבא, מהלך האולד-סקול, הנשען על דימויו הוותיק של העיתון כמעוז הענייניות, נתקל בלהט הנוכחי של עורכיו למקסם רווחים מהנוכחות של סלב בעיתונם (ההפך מענייניות). הפגישה יצרה מוטציה; חיה מוזרה שספק אם נראתה אי-פעם כמותה. זה מה שקורה, אם כן, כשעורכים מבקשים להתהדר באתוס של עיתון, אך עושים זאת מהשפה ולחוץ, תוך שהם פועלים הלכה למעשה באופן המנוגד לו. מעין "ללכת עם ולהרגיש בלי".
ההפניה בשער "הארץ"
במובן מסוים, אפשר להבין אותם – בו בזמן פעל עליהם כוח אחר, בווקטור נגדי, שהתרה בהם שסלב זה טוב, סלב זה מוכר. ומרוב בלבול, הם החילו את הגישה הידיעות-אחרונותית הזאת על עמוס עוז; לא בדיוק האיט-בוי של התקופה. כך נולדות מוטציות.
יש לומר: מאמרי ביקורת המתריעים על הידלדלות הרוח של עיתון "הארץ" הם מגמה עונתית בענף ביקורת התקשורת, ולא פעם גם די משעממת. דומה שהם מלווים את העיתון למן היום שהוקם. אבל האם לא יהיה נכון לטעון, גם לשיטת מי שרואה את הדברים דרך החור של הגרוש (ובתעשייה הגוועת של היום קשה שלא לראות אותם כך), כלומר אפילו תוך קבלת הנחות המוצא המשתנות של העיתון, שהערכים שיהיה נכון יותר לטפח גם מבחינה זו הם בדיוק אלה שעוז ביקש לרפרר אליהם – שוויון נפש, פאסון, אפילו קוליות? הרי גם לשיטת דוברי השפה השיווקית המאוסה, אלה הם "ערכי הליבה של המותג", שהפכו אותו למה שהוא, ולכן גם ההיגיון העסקי יגיד שיש להישאר נאמנים להם. הם היתרון היחסי שלו.
זה אמנם עשוי להישמע כך, אבל זה אינו רק עניין פורמלי; יש בו צד מהותי. הטכנולוגיה אמנם משתנה ותכנים יש כמו זבל, אבל פאסון כמעט שכבר לא נותר בינינו.