ההרשעה בתיק הולילנד היא הישג אסטרטגי במאבק בשחיתות בישראל; לא רק בגלל מעמדם הרם והנישא של המושחתים, אלא בעיקר בגלל האופי המאפיוזי המובהק של שחיתותם. הם הגשימו את חלומו של כל מאפיונר כאשר הצליחו להשתלט על כל קודקודי רשויות האכיפה של חוקי התכנון והבנייה בבירה, ובכך הפכו את החוקים הללו לאות מתה.
אזרחי ישראל צריכים להכיר תודה לפרקליט המדינה הקודם משה לדור ולשופט דוד רוזן על נחישותם להוקיע ולהרשיע את כנופיית המאפיונרים של הולילנד. הם גם צריכים לייחל לכך שגזר הדין יהיה חמור דיו כדי להרתיע ממזימות מאפיוזיות דומות בעתיד. כפי שהזהיר בשעתו הנשיא החמישי של בית-המשפט העליון, ד"ר משה לנדוי, השוחד הוא "אבי אבות הטומאה", ולפיכך "רחמנות כלפי הפרט בכגון אלה עלולה לעלות כדי התאכזרות לחברה כולה, פן היא תשקע ביוון המצולה של השחיתות. עד שיגיעו ימות המשיח לא נוכל בלעדי כוח ההרתעה שבעשיית הדין ובאימת הדין".
השופט דוד רוזן (במרכז) בסיור בפרויקט הולילנד בירושלים, 11.10.12 (צילום: אורן נחשון)
אך כעת, כאשר המשטרה עוסקת בבדיקת החשדות לשיבוש הליכי משפט, אין מנוס מן החשש שלא רק הנאשמים ומקורביהם עסקו בשיבוש כזה, אלא גם, למרבה החרפה, כמה כלי תקשורת ועיתונאים רבי השפעה. בפרשה הזאת היתה לנו אמנם גם מעט תקשורת חוקרת, אך הרבה יותר תקשורת מתמסרת, שעשתה הכל כדי למלט את יקירה המושחת והמשחית מזרועות החוק, ואף לאפשר לו לשוב להנהיגנו.
"אור השמש", לימדנו השופט ברנדייס, "הוא חומר החיטוי המשובח ביותר", אך בכל הנוגע לחשדות נגד אולמרט, רבים ובולטים בעיתונות עמלו קשה דווקא כדי להגיף את התריסים בפני האור המחטא. במקביל הם נתנו ידם למסע דה-לגיטימציה ארסי נגד כל מי שניסה להטיל את אלומת האור על סיאובו של אולמרט – החל בחשב הכללי לשעבר ירון זליכה, דרך המבקר לשעבר מיכה לינדנשטראוס וכלה כמובן בפרקליט לשעבר לדור. שלושתם הוצגו והוקעו כ"הזויים" ו"אובססיביים" ואף הוטל דופי ביושרתם המקצועית.
ההשתלחות של כמה כלי תקשורת בגורמים שפעלו להפללתו של אולמרט היתה דומה להחריד לזו שכוונה על-ידי "מעריב" בתקופת נמרודי נגד שלטון החוק
השופט דוד רוזן כבר מכיר היטב ומקרוב את פוטנציאל השיבוש וההשחתה שטמון בהתנהלות תקשורתית כזאת. לפני יותר מעשור הוא הרשיע את בעלי "מעריב" דאז, יעקב נמרודי, משום שניצל את "עוצמתו התקשורתית" כדי לנהל "מלחמה פסיכולוגית" בעיתונו נגד מי שעלולים להפליל את בנו. רוזן שמע אז מפי התובעת במשפט נמרודי כיצד עיתונו "שילח חצים מורעלים בעדי מדינה, בקצין משטרה וביועץ המשפטי לממשלה". ההשתלחות של כמה כלי תקשורת בגורמים שפעלו להפללתו של אולמרט היתה דומה להחריד.
פוטנציאל השיבוש וההשחתה גבוה במיוחד בתקשורת הפרטית-מסחרית. זה לא מפני שעיתונאיה פחות מוסריים וערכיים מעיתונאי השידור הציבורי. עיתונאים הגונים ואמיצים ולעומתם עיתונאי חצר מתקרנפים נמצאים בכל כלי התקשורת, פרטיים וציבוריים כאחד. הבעיה היא שבניגוד לעמיתיהם בשידור הציבורי, העיתונאים ההגונים בתקשורת המסחרית משועבדים לחלוטין לתכתיבי המעסיק, גם אם המניע שלו מפוקפק או מושחת.
החוק ופסיקות בית-המשפט נותנים למעסיק הפרטי שליטה ללא מצרים במה שמתפרסם או לא מתפרסם בכלי התקשורת שבבעלותו. הוא יכול אפוא להורות לגנוז תחקיר על חברים מושחתים שלו וגם לדרוש לפרסם מידע מסולף וזדוני על מי שנאבקים בשחיתותם. הוא גם יכול לפטר – אף ללא תשלום פיצויים – כתב או עורך הגון שמורד בתכתיביו.
עיתונאי ברשות השידור חשוף גם הוא ללחצים מושחתים, אך יש לו כלים משפטיים להיאבק בהם, ומאחר שמדובר בגוף שעובדיו מאורגנים, מנהליו אינם יכולים לפטרו באורח שרירותי
למזלנו יש מו"לים ישרים שאינם מנצלים לרעה את כוחם, אך יש גם מי שאינם בוחלים בניצול מושחת כזה. עדויות ברורות על כך נשמעו בסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וגם מפי בכירי חדשות ערוץ 10 לשעבר, שנכפה עליהם להתנצל ולחזור בהם מתחקיר שהיה בעיניהם אמין ומבוסס לחלוטין.
לעומת זאת, עיתונאי הגון ונחוש ברשות השידור אמנם חשוף גם הוא לעתים ללחצים מושחתים, אך יש לו כלים משפטיים להיאבק בהם. מאחר שמדובר בגוף ציבורי, שעובדיו מאורגנים, מנהליו אינם יכולים לפטר עיתונאי כזה באורח שרירותי וללא הנמקה עניינית. יתרה מזאת: הוראותיהם חייבות לעמוד במבחן ההגינות והסבירות. בג"ץ פסל לא פעם הוראות של המנכ"ל או הוועד המנהל כאשר ניסו לצנזר שידור ביקורת על הממשלה. אני עצמי עתרתי פעם בהצלחה נגד הוראת מנהל הרדיו להפסיק את שידור תוכניתי. בית-הדין לעבודה קבע כי ההוראה היתה בבחינת "כשר אבל מסריח" וכי בגוף ציבורי אסור לתת הוראות כאלה. בכלי תקשורת פרטי גם להוראה "מסריחה" של המעסיק חייבים לציית.
לכן אין זה מקרי שדווקא יומן הצהריים של קול-ישראל הוא ששידר את הראיון הראשון שבו גולל החשב הכללי המודח ירון זליכה את חשדותיו החמורים כלפי אולמרט. גם בשיא עוצמתו, כשהיה שר האוצר והממונה על רשות השידור, ואחר-כך גם ראש הממשלה, לא היה בידי אולמרט הכוח שיש לחבריו המו"לים בעיתונות הפרטית – לצנזר ראיון כזה או לגרום לפיטורי העיתונאיות שערכו אותו.
מיקי רוזנטל, יוצר הסרט "שיטת השקשוקה" (יחד עם אילן עבודי), בדיון שנערך באולפן ערוץ 1 מיד לאחר הקרנת הסרט, בהשתתפות נציגים ממשפחת עופר, מושא הביקורת בסרט, 28.7.09
בה במידה אין זה מקרי שרק ערוץ 1 הציבורי שידר את הסרט "שיטת השקשוקה", שעסק בקשר המושחת הון-שלטון-עיתון, כאשר כל הערוצים המסחריים סירבו לשדרו. ספק רב אם גוף שידור שינוהל על-ידי כונס נכסים או שיהיה תלוי למחייתו בחסדי משרד האוצר, ושעיתונאיו נטולי הגנה מקצועית וביטחון תעסוקתי, יהיה מסוגל לעשות זאת.
הנה עוד מחיר, כבד וכואב במיוחד, של מזימת השרים ארדן ולפיד לסגור את רשות השידור ולפטר את כל עיתונאיה. "על מנת שהרוע ינצח", הזהיר בשעתו אדמונד ברק, "די בכך שהטובים יישבו בשקט". אם יתגשם חלילה חזונם התקשורתי של לפיד וארדן, ייתכן שלא יימצא עוד ערוץ תקשורת שבו יוכלו הטובים להשמיע קול זעקה נגד הרוע המאפיוזי.
פרופ' משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל ומרצה על חופש העיתונות באוניברסיטה העברית