בטקס הצגת דו"ח ועדת לנדס היה מי שביקש למקד את הדיון הציבורי בסוגיית ביטול האגרה, על אף שגם רוב תקציב הגוף החדש יבוא מגביית אגרה – זו של רשיון הרכב. תשומת לב מועטה הוקדשה לתקופת הביניים עד להקמת המינהלת החדשה שהדו"ח ממליץ שתחליף את הרשות הקיימת. סעיף משמעותי אחד בלבד הוקדש לכך, סעיף 39 להמלצות הוועדה (שנזכר שוב בעמודים 25–26 לדו"ח):

הוועדה חוששת כי עם אימוץ המלצתה להחליף את גוף השידור הנוכחי בגוף שידור חדש, ייעשו מהלכים בלתי הפיכים ברשות השידור, אשר יקשו על ההקמה של גוף השידור הציבורי החדש ופירוק הגוף הקיים. הוועדה ממליצה לשקול האם יש מקום למנות 'ועדה קרואה' זמנית לרשות השידור, אשר תחליף את גורמי הניהול הקיימים על מנת להבטיח העברה חלקה והמשך השידורים הרציפים"

לטעמי, הוועדה היתה צריכה לצעוד צעד אחד קדימה ולהציע לשר מתווה מפורט לתקופת הביניים, שיכלול שימוש בסמכויותיו הקיימות מכוח החקיקה הנוכחית. התגשמות החשש שעליו כותבת הוועדה יכול לגרום נזק רב לאפשרות של יישום יעיל של מסקנותיה ולהקשות על הליך הרפורמה באופן חמור עד בלתי הפיך. מערכת יחסי הכוחות המתנגשים והאנדרלמוסיה הניהולית ברשות השידור מצריכות ומצדיקות התערבות מיידית של השר, עוד לפני שתושלם החקיקה הנוגעת להמלצות לנדס.

מנכ"ל רשות השידור יוני בן-מנחם (מימין) ויו"ר הרשות אמיר גילת (צילומים: פלאש 90)

על השר להביא לכך שיכפו על הרשות אנשי ניהול חדשים ומקצועיים שרואים עין בעין איתו ועם הכיוון שהכתיבה ועדת לנדס לשיקום השידור הציבורי. מתווה כזה יכול גם לסייע בהחלשת ההתנגדויות של עובדי הרשות הקיימת, משום שאולי היה מבטיח מעבר נוח, חלק והדרגתי יותר בין הגופים ויוצר מתאם ציפיות בין קברניטיהם. מהלך כזה גם יכול להביא להפחתה בעלויות פירוק הרשות הקיימת.

גם אם נחוצים תיקוני חקיקה נקודתיים ומינימליים כדי להרחיב את סמכויות השר להחלפת המנכ"ל, היו"ר או המליאה – סביר שלא תהיה לכך התנגדות משמעותית וניתן להשלים עניינים אלו באופן מהיר מאוד. אחרי הכל, על דבר אחד אין מחלוקת בין כל הצדדים – משהו רקוב בשדירת הניהול של ממלכת השידור הממלכתי.

חמש עשרה דקות

חמש עשרה דקות/ חלילים וכינורות/ בסך-הכל רוצה להיות/ אחת שיזכרו" (אסף אמדורסקי, "15 דקות")

ושוב חוזרת לכותרות סוגיית אורכה של מהדורת החדשות. כל מהדורה רוצה להיות אחת שיזכרו, אבל האם זה בהכרח קשור באורכה, או באורך היד של האוחז במניות חברת החדשות? הרצון של זכייני ערוץ 2 לירות חיצי רייטינג במתחריהם מקבל חיזוק בדמות משחקים באורך המהדורה. כמאמר השיר – מקצה לקצה זה תמיד מתמצה באותה נקודה, והנקודה היא שיתוף פעולה חשוד של גופי חדשות, שאמורים לפעול באווירה עצמאית, עם אינטרסים מסחריים של הזכייניות המחזיקות במניותיהם.

בכתבה שפורסמה לאחרונה על-ידי נתי טוקר, כתב המדיה של "דה-מרקר", נסקרו פעולות שונות של הרשות השנייה תחת המנכ"ל החדש, שי באב"ד, המסמנות לכאורה סיום תקופה של "עיגול פינות" ותחילתה של הגברת האכיפה על הזכיינים השונים. אחד הנושאים שהובאו כדוגמה הוא הארכת זמני מהדורות החדשות מעבר לשעה שנקצבה לכך על-ידי מועצת הרשות השנייה, בין שמונה לתשע בערב. הארכה או קיצור יכולים לתרום לזכיינית המשדרת מיד לאחר תום המהדורה, משום שהרייטינג הגבוה של החדשות יכול להיות קרש קפיצה נוח לרייטינג של התוכנית הבאה אחריה, ולתת מענה לאלטרנטיבות אטרקטיביות המשודרות בערוצים מתחרים.

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 אבי וייס באולפני החברה, 14.5.08 (צילום: מיכל פתאל)

במכתב שנשלח לאחרונה למנכ"ל חדשות 2, הצביעה הרשות על לא פחות משבע פעמים שבהן חרגה מהדורת החדשות המרכזית מהזמנים שנקבעו על-ידי ועדת הטלוויזיה של הרשות השנייה. מדובר בחריגות של דקה עד שלוש דקות, וחריגה של 2–5 אחוזים אינה יכולה להיתפס תמיד כשולית, אך אצל הזכיינים ובחברת החדשות טוענים שמי שנטפל לחריגות של דקות אחדות אינו מבין דבר בהתנהלותו של שידור חי. קשה להשלים עם הטיעון הזה, גם בשים לב לקלות הרבה שבשינוי של הליין-אפ ושל אורכם של אייטמים, דבר שנעשה בכל מהדורה יותר מפעם אחת. וממילא האייטמים המשודרים לקראת סוף המהדורה הם, בתמהיל הכולל, החשובים פחות.

מה גם שלא תמיד מדובר בדקות מעטות בלבד. בעבר ראינו התארכות של מהדורת החדשות גם במשכי זמן של 15 ו-20 דקות; לא פעם אחת, אלא שוב ושוב, ולפעמים ראינו אף שהתקצרה באורח פלא (עוד הוכחה לכך שניתן לשלוט באורכה של המהדורה). לא רק הרשות השנייה התריעה על כך בעבר – מאבקים סביב אורך המהדורה התגלעו גם בין הזכייניות לבין עצמן לאורך השנים, כשלכל אחת מהן יש אינטרס מסחרי אחר, דבר שמדגיש את הצורך בקביעת מדיניות נפרדת לעניין זה, שתשרת רק את חברת החדשות ולא צד כלשהו שמחזיק במניותיה.

48 שעות

הדוגמה האחרונה לדילמות האופפות את האיסורים והמגבלות על פרסום שמות חשודים היא כמובן הפרשה החדשה הנוגעת לשר והמועמד לנשיאות (כרגע מטעם עצמו) סילבן שלום. לפני כמה ימים סבר כאן עוזי בנזימן כי חרף העובדה שאין איסור חוקי על פרסום שמו של שלום בהקשר של התלונה נגדו, נמנעו כלי התקשורת השונים מלפרסם את שמו באופן מיידי, וזאת בשל חששות שלהם מדיבה או בשל גישה רגישה במיוחד לפרשות מין שבהן מעורבים אישי ציבור.

לניתוח הזה, ובמיוחד לחלק שנוגע למניעה החוקית לפרסום, קשה להסכים. תיקון 69 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, שהתקבל ב-2012, קבע כך (סעיף 70, ד1):

(1) לא יפרסם אדם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, עד תום 48 שעות מהמועד שבו התייצב החשוד לחקירה או שהיה עליו להתייצב לחקירה, או עד סיומו של הדיון הראשון שהתקיים לפני שופט בעניינו, לפי המוקדם מביניהם; לעניין זה לא יובאו שבתות ומועדים במניין השעות;

(2) על אף הוראות פסקה (1), לא יחול איסור פרסום שמו של חשוד בכל אחד מהמקרים המפורטים להלן:

(א) בית-המשפט התיר את פרסום שמו של החשוד בשל העניין הציבורי שבפרסום, ובלבד שניתנה לחשוד הזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין;

(ב) רשות חוקרת פירסמה או ביקשה לפרסם את שם החשוד, לאחר שקצין בדרגת ניצב-משנה ומעלה מאגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, או עובד ציבור האחראי על תחום חקירות ומודיעין ברשות חוקרת אחרת, לפי העניין, אישר כי בנסיבות העניין, מטעמים מיוחדים שנרשמו, התקיימו שני אלה:

(1) הפרסום נדרש לצורך איתור חשוד או עד, תפיסת עבריין נמלט, אזהרת הציבור מפני אדם העלול לסכנו או לצורך חיוני אחר;

(2) עיכוב הפרסום שייגרם מהצורך בקבלת אישור בית-המשפט לפי פסקת משנה (א) עלול לסכל את מטרת הפרסום האמורה בפסקת משנה (1);

(ג) החשוד ביקש לפרסם את שמו או הסכים לפרסום שמו, ובלבד שהבקשה או ההסכמה ניתנו בידי החשוד עצמו או על-ידי בא-כוחו, בכתב".

מנוסח הסעיף ומתכלית החקיקה והדיון שנלווים לתיקון החוק, קשה ללמוד את מה שמבקש לומר בנזימן, כאילו אין מניעה חוקית לפרסום. איסור הפרסום הסטטוטורי נועד למעשה בדיוק לסיטואציות כאלה.

המצדדים בהיתר לפרסם נתלים, בין השאר, בפירוש לא ברור שלפיו מדובר ב"בדיקה" ולא ב"חקירה"; בכזו שבוצעה על-ידי היועץ המשפטי והפרקליטות ולא על-ידי המשטרה; ובכך שהשר לא זומן לחקירה ואפילו לא נחשד בשלב זה. אבל אלה דווקא טעמים שאמורים להגביר את הזהירות מפרסום השם. מעבר לכך, במישור העובדתי הם אינם מדויקים גם כן. ל"בדיקה" אין מעמד חוקי ולא ברור מהי. קיים המונח חקירה והוא ברור לכל. גם בהליך הבדיקה שעליו דובר היו מעורבים, לצד הפרקליטות, גורמים בכירים ברשות החוקרת, ולכן קשה לשחק כאן בכאילו באופן שיעקר את תכלית החוק. לכן טוב עשו כלי התקשורת שלא פירסמו מיד את השם ושנזהרו, וחבל שהסחף שהוביל לחשיפת השם  התקיים בניגוד לתכלית החוק ולרצון המחוקק.

מה שבולט יותר מכל הוא העדר המדיניות התקשורתית הברורה באשר לפרסום שמות במצבים כאלה. על הבלבול הזה ניתן היה ללמוד גם מראיון שהעניקה השבוע כתבת קול-ישראל עדי מאירי לאתר "אייס". את החוסרים האלה צריך לרפא על-ידי קביעת נהלים פנימיים במערכות התקשורת, שאולי ישימו סוף למגוון של התנהגויות על-ידי כלי תקשורת שונים שמביאים לאבסורד ולגיחוך חסר עקביות.

הערות לסיום

רוני ליבוביץ', "האופנובנק", בפרסומת לאופנועים שנפסלה חלקית לשידור על-ידי הרשות השנייה

המקרה של "האופנובנק". חשוב לומר שטוב עשתה הרשות השנייה כשהורתה על פסילת הפרסומת בהשתתפותו של רוני ליבוביץ' לאלבר. בינתיים נערכה הפרסומת מחדש והוסרו ממנה קטעים שונים, אבל דמותו של ליבוביץ' ממשיכה לככב בה. מעבר לשאלה האתית והפרת כללי האתיקה בפרסומות של הרשות השנייה, וגם אם קיימת לליבוביץ' זכות להשתקם ולהתפרנס, קשה לקבל מצב שבו הוא נהנה מפירות עוולתו, עם כל ההבנה להיבטים הקומיים ואווירת הדאחקה והסתלבט והתנערות מצדקנות חמורת סבר. מתן לגיטימציה לפרסומות כאלה – תוך היסוי הביקורת על משתתפיהן, יוזמיהן ומזמיניהן – תביא אותנו בסופו של דבר לקבל פרסומות לשירותי אבטחת אישים בכיכובם של רוצחים מפורסמים – אולי כאלה שרצחו ראשי ממשלות.

דרושה מהפכת בעלות. ההצעה המעניינת שהעביר יוסי מימן לעובדי ערוץ 10 ולמנכ"ל להעביר לבעלותם כמה ממניות הערוץ יכולה להיות פתח חיובי למהפכה נרחבת יותר באופי הבעלות על זכיינים ומורשים לשידורים בישראל. ממודל של בעלות מרוכזת ובעלי שליטה דומיננטים, ניתן לעבור למודל של בעלות מפוזרת ורחבה, שדירה ניהולית מקצועית חזקה ומובילה ושומרי סף מתומרצים בדמות משקיעים מוסדיים וציבור בעלי המניות ומחזיקי אג"ח. בעבר הרחבנו על כך לא פעם בהקשר של ערוץ 10 וגם של "מעריב". אולי הגיע הזמן ליישם בפועל מהלכים כאלה, רק כדי לראות מה תהיה התוצאה. אחרי הכל, לערוץ 10 – ולנו – כבר אין כמעט מה להפסיד.