בפרשת השר סילבן שלום נתונה המתלוננת נגדו במרכזם של דיונים תקשורתיים מערערים ומתנכרים, המתנהלים דווקא על-ידי נשים. כך אודליה כרמון (המתלוננת א' בפרשת משה קצב) יצאה, בראיון עם רינה מצליח ברדיו 103, נגד המתלוננת וטענה כי היא מבצעת סיכול ממוקד שמזיק לנשים. עוד היא טענה כי עליה לחשוף את פניה ולשאת באחריות לצעד הציבורי האכזרי שהיא מבצעת. גישה ביקורתית כלפי המתלוננת על שלום נדפה גם מדבריה המתוקשרים של אורלי וילנאי ומעמדתה של עורכת מגזין הנשים "סלונה", רונית הבר.
האם אחוות הנשים היא ערך מקודש שאנו צריכות להיות מחויבות לו בכל מקרה הנוגע לפגיעה מינית באשה אחרת?
האם בחברה אנדרוצנטרית (כזו שבה צרכיהם של גברים, מאווייהם ותשוקות השררה שלהם הם המניעים את ההתנהלות הפוליטית, הכלכלית, הצבאית והחברתית), הפכה גם הפגיעה המינית בנשים כלי שרת בידי גברים? הפגיעה באורלי אינס, למשל, שימשה כלי בידי אנשי משטרה לסיכול בחירתו של בר-לב לניצב. מצד שני, פורסם כי גם המתלוננת נגד שלום החליטה להתלונן כדי לסכל את בחירתו לנשיאות המדינה. גם כשתא העיתונאיות פעל לפרסם את מעלליו של עמנואל רוזן, הוא עשה זאת לפני מינויו לתפקיד מוביל במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 10. נראה כי כיבודים פומביים והענקת שררה לגבר הפוגע הם בין הגורמים המעודדים נשים להתגבר על המבוכה, הקושי והניסיון "לא לעשות מזה עניין", לצאת להתלונן ולמנוע קידום נגוע שכזה.
השאלה המתעוררת בעקבות תגובותיהן המנוכרות של נשות התקשורת היא, האם יציאתן נגד המתלוננת אינה פוגעת במאבק הנשי באלימות נגד נשים? מנגד ניתן לשאול, האם אחוות הנשים היא ערך מקודש שאנו צריכות להיות מחויבות לו בכל מקרה הנוגע לפגיעה מינית באשה אחרת?
סוגיה זו היא סוגיה פמיניסטית מוסרית שגם אני התלבטתי בה כשכתבתי על פרשה שעסקה בכתב לענייני בריאות שהואשם על-ידי אשה באונס אכזרי. עדותה של האשה עצמה אז נשמעה מעוררת ספק, אך כל עמדה ספקנית בנושא הושתקה מיד בשם האחווה הפמיניסטית. כתבתי אז שהאחווה הנשית אינה מקודשת כשלעצמה, ושאם יש ספקות, צריך להשמיע אותם ולהתייחס אליהם.
העיתונאית אורלי וילנאי (צילום: משה שי)
לצד זאת, חשוב לזכור את משמעותה של האחווה הנשית. ללא אחווה זו גברים היו ממשיכים להתייחס לנשים כאל אובייקט מין נתון לשימושיהם. ללא אחווה נשית ניתן היה לאנוס נשים, להכות בהן, לנצל אותן ולהטריד אותן, כנורמה חברתית ללא כל ענישה.
לא הגברים, גם לא שומרי המוסר והצדק שביניהם, יצאו להגן על נשים מפני פגיעה מינית – אלא נשים שניצבו יחד, כשהן תומכות זו בזו ומגבות זו את זו. היו אלה נשים שידעו על בשרן כמה ברוטלית היא הפגיעה המינית, ולא רצו שבנותיהן תחווינה אותה פגיעה שחוו הן. היו אלה נשים שהבינו שאחוות נשים היא כוח – אולי הכוח הנשי בה"א הידיעה – בעולם שגם ב-2014 הוא עדיין עולם של גברים.
לכן, הפניית הגב כעת על-ידי נשות תקשורת למתלוננת על סילבן שלום מחזקת קולות חברתיים חשוכים המעדיפים את גינויה של האשה הטוענת כי נפגעה על פני בירור ומתן פומבי לטענותיה.
אחוות נשים אולי אינה ערך מקודש, אך בהחלט כזה שראוי להעריך אותו ולשמור עליו. היא חומת ההגנה שלנו ושל בנותינו. כדאי שווילנאי ונשות תקשורת אחרות האוחזות בכוח לעצב סדר יום ודעת קהל תזכורנה זאת לפני שהן בוחרות להתנכר למתלוננת, לגנות את תלונתה ולערער על אמינותה.