"הכותב היה אורח של חברת קרטייה בפריז". אתה מסתכל על הגילוי הנאות הזה, ואז על שמו של הכותב, וחוזר שוב לאותה שורה קטנה, דקיקה ורופסת בסיום הכתבה, וחושב לעצמך: מה לכתב לענייני מכבי תל-אביב וההתאחדות לכדורגל ולתערוכה של חברת תכשיטים בצרפת? איך סטה ממסלולו הקבוע בקו קריית-שלום–בלומפילד והגיע לשאנז-אליזה במסגרת תפקידו?
שיינמן, כתב כדורגל ותיק, למעלה מ-40 שנה במדור הספורט של "ידיעות אחרונות", לא ראה בעיה בהצעה המפתה של קרטייה לאירוח חינמי (מה זה אומר, "אירוח"? הוצאות הטיסה? חשבון הוצאות? מימון של חופשה מלאה בעיר האורות?). מחירו של החינם הוא ששיינמן ויתר העיתונאים שנענים להצעות מעין אלה מדשדשים בלי להסמיק בבצה שמלכיה הם ג.יפית או גד בירון.
"ידיעות אחרונות", 16.3.14
הכותרת האירונית של כתבת היחצנות היא "יוקרה על הפרק". במקרה של שיינמן האירוניה צרחנית במיוחד: הנ"ל, נוסף למקצועו כעיתונאי ותחביבו כעט להשכיר, הוא גם יו"ר תא כתבי הספורט באגודת העיתונאים בתל-אביב. דוגמה ומופת. ומודל החיקוי הזה, "כתבנו", מספרת בגאווה כותרת המשנה, "הסתובב בתערוכת השעונים והתכשיטים היוקרתית של קרטייה בפריז וחזר לספר לחבר'ה". כי זה מה שאתם, קוראים יקרים שנקלעו מתחת לשולחן של כתב הספורט הבכיר: חבר'ה ירוקים מקנאה שמתגודדים מסביב ל"זה שעשה את זה". וה"זה" אינו סקופ חשוב, חלילה, או תחקיר, אלא שוחד. לאור יום. שום אור שמש כבר לא יחטא אותו.
ומה סיפר שיינמן לחבר'ה? מה שהיה יכול להיות כתוב באותה מידה בפמפלטים המוזהבים ובהודעות היחצנות הנוצצות מטעם החברה. הוא סיפר על קופסאות מתוכשטות ועל ערכות תפירה משובצות באבנים טובות, התפעל משעוני יוקרה שלדעתו המקצועית הפכו לשם דבר, התפייט על עולמות ההשראה של מעצבי החברה והתרשם מהמגוון הנדיר. נוסף לכך הצליח העיתונאי המסור לערוך תחקיר מקיף, שבו גילה מי המפורסמים שקשרו את גורלם עם קרטייה: "מאליזבת טיילור וריצ'רד גיר, מבית המלוכה הבריטי ועד מלך סיאם", כולל ז'קלין אונסיס, אלטון ג'ון ופירס ברוסנן.
תצלומיהם של שישה מפורסמים שמשתמשים בסחורה ועוד שלושה שעונים יוקרתיים קישטו את כתבת המופת הזו. במשרד הפרסום של קרטייה חיככו את ידיהם היוקרתיות: כתבה מערכתית מאת כתב בכיר הנושא תעודת עיתונאי, בעיתון הנפוץ ביותר בישראל, בכפולת האמצע של המגזין היומי הפופולרי "24 שעות", תחת הלוגו "פלוס שעות נוספות".
לזכותם של שיינמן וכתבת התדמית המפוארת שלו ייאמר כי לא שיכשכו בבצה לבדם: לצדם התפרסמה בגאון, ובפעם המי יודע כמה, כתבה יחצנית גדולה על אוסם, במסגרת איזו ארוחת ערב משפחתית בשיתוף צוות "חיים בריאים" של החברה. השם אוסם הופיע בכתבה שלוש פעמים, כולל בכותרת המשנה ועם לוגו החברה. כל זאת בחתימת איריס ליפשיץ-קליגר, גם היא עיתונאית ב"ידיעות אחרונות".
שמו של שיינמן התנוסס בעבר מתחת לכתבות יחצנות שעסקו בקידום עסקי מדבקות הכדורגל סופרגול, שבהם שותף מו"ל "ידיעות" נוני מוזס. בעקבות טור שעסק בכך ב"העין השביעית" ב-2011, נמנע מאז שיינמן לחתום את שמו על הידיעות הללו, שבדרך כלל זוכות להבלטה מיוחדת.
שיינמן הוא חלק מחבורה של עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" שהעמידו את שמם לרשות אינטרסים מסחריים. כך לדוגמה הם העיתונאים לענייני העמוד האחורי, שבמסגרת אייטמים המוצגים כעיתונאיים מקדמים אפליקציות, טאבלטים, ברקודים וכל מיני עסקים סלולריים. כתבים אלה משוכנעים שאין פסול להיות חתומים על ידיעות סמי-יחצניות המקדמות את עסקיו של המו"ל המשלם שכרם. במקביל נמשך הגל של עיתונאים שמתארחים על חשבון חברות מסחריות ומסתתרים תחת הכסות המתחסדת של הגילוי הנאות.
בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות נכתב כי חובה על עיתון לציין גילוי במקרה של פרסום הנוגע לאינטרס זה או אחר, ובה בעת נקבע כי לא יעמדו עיתון ועיתונאי במצב שבו יש חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר. וגם: לא יעסוק עיתונאי בתשדירי פרסום ויחסי-ציבור או שירות דומה אחר. נכון להיום, התקנון הזה פרוץ לכל רוח. עיתונאים אינספור הופכים מדי שנה לפרסומאים-לרגע בתמורה לטיסה, מלון ופינוקים. גם אלף גילויים נאותים לא מצליחים להסתיר את הביזיון.
מומלץ למועצת העיתונות לשים קץ לזנות העיתונאית הזו ולהוסיף לתקנון פסקה חד-משמעית: "חל איסור מוחלט על עיתונאי לשמש מקדם אינטרסים מסחריים בתמורה לטובות הנאה כגון טיסות, אירוח ומתנות מכל סוג. עיתונאי שיחרוג מהכלל הזה, יחויב עיתונו על-ידי בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות להפסיק מיד את עבודתו".
אבל למועצת העיתונות אין באמת יכולת לאכוף את התקנון שלה עצמה, ו"ידיעות אחרונות" בכלל לא חבר במועצה. אולי יו"ר תא כתבי הספורט באגודת העיתונאים יעשה תשובה ויחל במהלך תיקון?
לתגובות: yegerm9@walla.co.il