שלא בטובתו

"ימי הפורים החלו באווירת שמחה מרוממת", מדווח "סופר 'המודיע'" בראש שערו של העיתון החרדי. בכותרת המשנה מודגש: "מרחובות קריה נעדרו השנה תחפושות של מדי צבא". בדיווח עצמו נמסר: "בולטות השנה התחפושות שנעדרו במופגן מהנוף הפורימי היהודי – מדי הצבא הישראלי, שהפך שלא בטובתו, אלא כתוצאה מגחמות פוליטיקאים – סמל לעקירת לומדי תורה מבית-המדרש וגורם שבעטיו עלולים תלמידי ישיבות להישלח אל מאחורי סורג ובריח ב'עוון' לימוד תורה".

שעשועי פורים, 14.3.14 (צילום: יונתן זינדל)

כראוי למדינה השרויה במלחמה מתמדת ובה מונהג שירות צבאי חובה, העיתונות הטבלואידית של החילונים מלאה בימים האחרונים בתצלומי ילדים המחופשים לחיילים. ביום חמישי האחרון הגדילה מערכת "ידיעות אחרונות" לעשות: הכפולה המרכזית בקונטרס החדשות הוקדשה למיזם פורימי שנשא את הכותרת "התחפשתי לאבא".

מבין שלל המקצועות הקיימים בעולם, בחרו שני ילדים שהשתתפו במיזם להתחפש לחיילים, וביתר דיוק, לסוגים של חיילים; ילדיו של טייס התחפשו לטייסים ובנו של צנחן התחפש לצנחן. "כשאהיה גדול ארצה להיות לוחם עם כובע אדום, כמו אבא", צוטט יהב כץ בן 4 מקריית-אונו. תצלומי הילדים המחופשים לחיילים היו התצלומים הגדולים והבולטים ביותר בכפולת העמודים, כשהם דוחקים לשוליים תחפושות של מקצועות אזרחיים כגון רופא או טבח. הבוקר, בשער "ישראל היום", מתפרסם תצלום של ילדות המעניקות משלוח מנות לחייל המשרת בסוללת כיפת-ברזל. הכותרת: "שמח ומבדח".

דוגמה ומופת לישראלי החדש

אולם עיקר החינוך למיליטריזם בצהובונים הישראליים נגלה הבוקר בדמות ההספדים למאיר הר-ציון, שמת בסוף השבוע בגיל 80. יש מה שמובלט, יש מה שנכתב בשוליים, ויש מה שכלל אינו נכתב.

מובלט. "גיבור ישראל מאיר הר-ציון 1934–2014", מודפס בשער "ישראל היום". "הלוחם האגדי מיחידה 101 המיתולוגית הלך לעולמו והוא בן 79. הרמטכ"ל גנץ: 'רוח היוזמה והנחישות שעיצבה את דרכו היא מצפן לכל לוחם". גם בפנים העיתון הכותרות מתארות את הר-ציון כדמות מופת. "אגדה בחייו ובמותו", "מגיבורי יחידה 101 ומפקדה הראשון של סיירת הצנחנים", "נפצע וחזר להילחם", "הוא שימש דוגמה", "מופת לישראלי החדש" "האיש שלא ידע פחד", "מבר-כוכבא ועד הר-ציון".

"מותה של אגדה", נכתב בשער "ידיעות אחרונות", "אחד הלוחמים המהוללים בצה"ל". ההלל נמשך בכותרות שבפנים העיתון. "הלוחם שהפך לאגדה", "מגדולי הלוחמים בצה"ל", "לא היה אדם אמיץ ממנו", "הגיבור האחרון".

בשוליים. "היחידה [יחידה 101] ביצעה את פעולות התגמול ופעלה מעבר לקווי האויב", נכתב בידיעה החדשותית של "ישראל היום" על מותו של הר-ציון. בעומק הידיעה נכתב: "בסוף שנת 1954 נרצחו אחותו של הר-ציון שושנה וחברה עודד וגמייסטר במהלך טיול במדבר יהודה. הרוצחים, בני השבט הבדואי ראשידייה, נמלטו. בתגובה יצא מאיר הר-ציון לאזור עם חבריו ליחידה 101 ורצח כנקמת דם ארבעה מבני השבט".

מאיר הר ציון, 1954 (נחלת הכלל)

בידיעה החדשותית של "ידיעות אחרונות" כלל לא מוזכר כי הר-ציון הוביל מסע רצח של נקמת דם נגד בדואים, אך בתיבה נפרדת שמתפרסמת מתחת לידיעה מצוטטת יעל עזרא, בת 55, שבאה בסוף-השבוע לחווה שהקים על שם אחותו שנרצחה. "הסיפור שהותיר בי רושם עז ביותר היה סיפור הנקמה שלו על רצח אחותו, שושנה", היא מספרת לכתב העיתון. "הוקסמתי ממנו על המעשה שעשה, שהוכיח שהוא היה אוהב המשפחה והמדינה".

מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מקדיש את כתבת השער לפרופיל מפורט של המנוח. כאן, בעומק הטקסט, בפסקה התשיעית, נכתב כי לאחר שאחותו נרצחה, "הר-ציון צירף אליו מספר חברים ויחד יצאו לפעולת נקם שבמהלכה חיסלו ארבעה בדואים, בני אותו השבט שלו ייחסו את הרצח. את הבדואי החמישי שיחררו כדי שיספר על הנקמה".

אינו נכתב. בשלל פעולות התגמול שהוביל הר-ציון נהרגו, בין היתר, אזרחים רבים, ובהם נשים וילדים. מהם נרצחו בכוונה תחילה, אחרים על לא עוול בכפם. בפועל היו אלה פעולות טרור, פעולות שנועדו להשפיע על-ידי זריית אימה באוכלוסייה. בעוד שבהספדים שפורסמו לאחרונה על מפקד יחידה 101, אריאל שרון, אפשר להבין מדוע לא הובלט חלקו בפעולות התגמול הרצחניות, שכן עשייתו הציבורית חרגה מהן בהרבה, מוזר שגם בהספדים על הר-ציון מצניעים את מעשיו. עליהם, הרי, נבנתה תהילתו. בולטת במיוחד, כמובן, פעולת הנקם האישית שהוביל מחוץ למסגרת הצבאית.

שתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך

בהקשר זה מומלץ לעיין במאמרה של אפרת זקבך, "פעולת הנקם של מאיר הר-ציון: מציאות וזיכרון", שפורסם לאחרונה בכתב-העת "ישראל", היוצא לאור על-ידי המכון לחקר הציונות וישראל על-שם חיים וייצמן של אוניברסיטת תל-אביב.

הנה מידע מפורט, מתוך המאמר, שאינו מופיע הבוקר בעיתונים. "הם [הר-ציון וחבריו] פשטו על מאהל בדואי במדבר יהודה, כתשעה קילומטרים ממזרח לגבול ישראל-ירדן, באזור שבו נרצחו השניים, פרצו אל תוך האוהלים, שָבוּ ארבעה בדואים חפים מפשע והובילו אותם אל הוואדי הסמוך כדי להורגם", כותבת זקבך על סמך מברק צבאי שתיאר את המעשה בזמן אמת. "במרחק של כחצי קילומטר מהוואדי נתקלו הר-ציון וחבריו בשני אוהלים נוספים. במהלך ניסיון לפרוץ לתוכם ברחו שניים מיושביהם. אחד מהם נורה ונהרג ואילו השני הצליח להימלט. בדואי זקן ששהה באחד האוהלים נלקח בידי הר-ציון וחבריו. ארבעת הישראלים ניסו לתחקר, ללא הצלחה, את חמשת הבדואים שתפסו, רצחו ארבעה מהם, ואת החמישי, הזקן, שיחררו כדי שיספר לבני שבטו על מה נרצחו האחרים".

לפי זקבך, "עם תום הפעולה חזרו הר-ציון וחבריו לגבול, נאספו על-ידי חבריהם מגדוד הצנחנים 890, שיצאו לחפשם ולסייע להם במידת הצורך, הועברו למחנה הגדוד, שם 'האכילום והשקום כיד המלך', והובלו למעצר".

בזמן אמת ראו מפקדי צה"ל ומנהיגי המדינה את מעשה הנקם האישי בשלילה, מציינת זקבך. דוד בן-גוריון ומשה דיין חשבו כי המעשה חמור מההיבט החינוכי והמוסרי, ודיין אף חשש שחיילים ביחידות צבאיות אחרות ישאבו ממנו השראה. גולדה מאיר סברה כי כעונש חינוכי ומוסרי יש להרחיק את מבצעי הפעולה מהצבא. "יש למצוא פתרון שהם ובעיקר החברים שלהם והצעירים בל יראו אותם כגיבורים גדולים. שהם יידעו שזו אינה גבורה גדולה, שהמדינה והצבא אין מקבלים זאת כגבורה גדולה", אמרה בישיבת הממשלה.

משה שרת, 1948 (נחלת הכלל)

ראש הממשלה דאז משה שרת כתב ביומנו: "איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים, זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהוּת רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם כי לא ידעו כלל ערבית'".

בהמשך הביע שרת דאגה עקרונית: "תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל – ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש, בדעה צלולה ובדם קר על-ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן", כתב ביומנו. "איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?".

לפי ההספדים להר-ציון בעמודי החדשות של עיתוני הבוקר, התשובה ברורה.

"הדרך שבה הוצגה פעולת התגמול של הר-ציון באמצעי התקשורת מאמצע שנות החמישים ועד לאמצע שנות השמונים, יש בה לשפוך אור על רוח התקופה המשתנה, על השימוש הבררני והמניפולטיבי שנעשה בעבר ההיסטורי לצורכי חברת ההווה ועל המאבק הפוליטי בין קבוצות שונות בחברה שנאבקו להשליט את הזיכרון הרצוי בעיניהן", כותבת זקבך במאמרה.

לדבריה, לאורך השנים חל שינוי ביחס של השיח הציבורי למבצע הפרטי שהוביל הר-ציון: "מפעולה נסלחת ואולי אף מעוררת הערכה, לשלילת הפעולה ולהתייחסות אליה כמעשה נקם בלתי לגיטימי". מיד לאחר פעולת הנקם, היא מציינת, גילתה העיתונות הישראלית אמפתיה להר-ציון וחבריו. באמצע שנות ה-60 החלה האגדה סביב הר-ציון להיסדק, ונימה ביקורתית שולבה בכתבות על האיש. מסוף שנות ה-70 החל מאבק פומבי על הזיכרון, כשהר-ציון עצמו מציג גרסה כאילו העניש את רוצחי אחותו ולא רצח כנקמה בדואים חפים מפשע, ומנגד קמים מבקרים המוקיעים את מעשהו בגלוי.

"מחקרים העוסקים בזיכרון ציבורי מראים כי פעמים רבות המאבק על הזיכרון הציבורי הוא במידה רבה גם מאבק על עיצוב הזהות הציבורית", מציינת זקבך. "מהדברים שלעיל עולה כי הדבר נכון גם באשר לשיח הציבורי על פעולת הנקם של מאיר הר-ציון ועל הערכים שדמותו ייצגה. אלה שימשו מצע לדיון על דמותה המוסרית של החברה תוך התמודדות עם ההווה שלה באמצעות אירוע מן העבר".

מחקרה של זקבך מסתיים באמצע שנות ה-80, לפני האינתיפאדה הראשונה. כיום, לאחר שתי אינתיפאדות וקריסת ניסיון להסדר שלום עם הפלסטינים, פעולת הנקם של הר-ציון שוב נדחקת מהתודעה, ויש גם מי שמוצא לנכון לתאר אותה באהדה.

ובינתיים, ב"הארץ"

גם הידיעה החדשותית של "הארץ" על מותו של הר-ציון אינה שמה לעצמה למטרה לנפץ את מיתוס הגבורה, אולם בעמוד הדעות הקדמי של העיתון מתפרסם מאמר מאת אמיר אורן, המוסיף לזיכרון של קוראי "הארץ" מעט פרספקטיבה:

כל ההספדים שהושמעו ביממות האחרונות על מאיר הר-ציון נכונים [...] אלא שזהו רק צד אחד מארבעה של הסיפור [...] הצד השני הוא של יחידה צבאית הנוהגת ככנופיה [...] נקמת דם במובן השבטי – הקורבן משלם בחייו לא על התנהגותו האישית, אלא על השתייכותו לשבט, דת או לאום של אחר שפשע. [...] צד נוסף הוא שהצבא הגדול של המסגרות המשוריינות והממוכנות ניזון מאיכות הקצינים שצמחו ביחידות הנבחרות, אך אינו מאמין שמלחמות מוכרעות בקומנדו. [...] הצד הרביעי והאחרון הוא ניצול הדרג המבצע, ההר-ציונים, לתכלית נסתרת של הדרג המחליט. [...] הצנחנים האמינו לתומם שהם פושטים, מענישים ומרתיעים, אבל בעודם דבקים במשימה ריחפה בדרג הרמטכ״ל, בואכה שר הביטחון וראש הממשלה, המזימה – הדרדור למלחמה, לסיבוב השני שהוערך כבלתי נמנע לנוכח איבה ערבית נוקשה ושלפיכך מוטב לישראל ליזום את קביעת עיתויו ונסיבותיו".

משחק ההשערות

הכותרות הראשיות של עיתוני הבוקר מוקדשות להתפתחות בתעלומת היעלמותו של מטוס מלזי. "המטוס נחטף", מצוטט גורם לא ברור בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "הצוות חשוד כי חטף אותו לכיוון קזחסטן או אוסטרליה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ".

בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מזמין העיתון את קוראיו להשתתף במה שהוא מכנה "משחק ההשערות". לצד ידיעה על ההתפתחויות האחרונות בפרשה, מודפסים שני טורים ספקולטיביים. ערן רמות, עד לאחרונה טייס בואינג 777 וראש המרכז לחקר התעופה במכון פישר, משער כי "המטוס נחת במקום כלשהו, בשיתוף פעולה עם גורמי טרור". השערה זו, כך הוא עצמו אומר, מתבססת על "ספקולציות".

לצד השערתו הספקולטיבית של הטייס המומחה, מוצא לנכון "ידיעות אחרונות" להביא לדפוס השערה נוספת, מאת סופר המתח אמנון ז'קונט ("ספרו 'אביגיל' רואה אור השבוע", מוזכר).

"אפשר להניח שבמבצע מעורב גוף גדול ובעל יכולת: מדינה", מעריך סופר המתח ומוסיף מניע: "הרצון לשים יד על נוסע שנמצא בו ויש לו חשיבות שמצדיקה הסתבכות עם הסינים וגינוי בינלאומי". לפי מוחו הפורה של ז'קונט, המדינה שמאחורי הפעולה הנועזת היא בעלת "משטר טוטליטרי, שימנע מן העיתונות לחקור שמועות ומן האזרחים להפיצן באינטרנט". לדבריו, "כל דיקטטורה בטווח עתודות הדלק של המטוס, מרוסיה ועד איראן, באה בחשבון".

במשטר דמוקרטי אי-אפשר למנוע מהעיתונות לחקור שמועות. מנגד, גם אי-אפשר למנוע ממנה לפרסמן.

עושים לביתם

בראש עמ' 23 של "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום של הרב יחיאל אקשטיין, נשיא הקרן-לידידות, מוקף בתלמידי בית-ספר יהודי באוקראינה. הקרן, כך מדווח, העבירה שני מיליון דולר לתמיכה בקהילה היהודית במדינה. הקרן-לידידות, דיווח נתי טוקר ב"דה-מרקר", רוכשת מנויים של "ידיעות אחרונות" בכמיליון דולר בשנה.

גזענות

במדור הבריאות של "הארץ" מתפרסם מאמר תחת הכותרת "לא קשובים לילדים, במיוחד המזרחים". לפי כותרת המשנה למאמר, "82% מהילדים המאובחנים בהפרעת קשב קשה שעלולה להוביל לעבריינות הם מזרחים".

בגוף המאמר, מאת ד"ר שלומי ענתבי, מומחה להפרעת קשב וריכוז, נכתב כי "מרבית הילדים שאובחנו בהפרעת קשב קשה הם מזרחים וכאלו המגיעים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה, ורוב הילדים שאובחנו בהפרעת קשב קלה הם אשכנזים. נראה כי להורים אשכנזים מודעות רבה יותר לנושא והם מטפלים בבעיה בשלבים המוקדמים, ייתכן בשל גישה קלה יותר לאבחון הפרעות קשב או קשיי למידה וטיפול בהם".

כפי שניתן לראות, האפשרות שהמעמד הסוציו-אקונומי הוא הקובע את היחס ההורי להפרעות הקשב מוזכרת בחטף. עורכי המדור ב"הארץ" נטלו את ההיגיון הגזעני של המחבר, ובחרו להבליטו.

בשולי החדשות

ב"הארץ" מתפרסמת מודעה שלפיה "ארה"ב וקנדה יתחילו לשקוע תחת המים" כבר מחר.

ענייני תקשורת

בפתח המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", באזור השמור למכתבים למערכת, מתפרסת תיבה קטנה תחת הכותרת "תיקון" ובה נכתב כך: "ביום 30.7.2011 פורסמה בעיתון כתבה 'בית-דין רבני דן כלב לסקילה'. מבדיקה עלה שהאמור בכתבה לא שיקף את המציאות וכי לא הוצא פסק הדין שהוזכר בידיעה. המערכת מצרה על הטעות ועל פגיעה ככל שנגרמה לרב לוין או למערכת בית-הדין". 

בכך באה לסיומה תביעת דיבה בסך 480 אלף שקל שהגיש הרב אברהם לוין, אב בית-הדין, נגד "ידיעות אחרונות".