במקום חונטה צבאית

כותרות כל עיתוני הבוקר, למעט "מעריב", מוקדשות לראש המוסד לשעבר מאיר דגן. "דגן חרד משיקול דעתו של נתניהו", לשון הכותרת הראשית של עיתון "הארץ", המתנוססת מעל מאמר מאת ארי שביט. כותרת נוספת שצמודה למאמר של שביט קוראת: "אזעקת אמת".

בדומה לאזעקת אמת, עולה ויורדת בקצב קבוע גם האזהרה שמשגר שביט מפני הקטסטרופה המתרגשת על מדינת ישראל. זו ההזדמנות האחרונה; הקיץ הקרוב יהיה מכריע; הגענו לשעת האמת; היום או לעולם לא; התעוררו נא, קוראי "הארץ", כיוון שסוף העולם בפתח! אף הרשימה הנוכחית של שביט מסתיימת בקביעה כי "הדקה היא הדקה ה-90". כשתבוא סוף-סוף האפוקליפסה, אף אחד לא יוכל להגיד שארי שביט לא הזהיר מפניה. עד אז, ההתבטאויות של ראש המוסד לשעבר דגן מתאימות לו ככפפה ליד.

"מה שמדאיג מאוד את מאיר דגן הוא ספטמבר 2011", כותב שביט, ומדגיש כי ראש המוסד לשעבר מודאג בעיקר מהמנהיגות הישראלית. שביט מחמיא לדגן ומסביר כך: "דגן הפתיע את שומעיו באוניברסיטת תל-אביב במשנה סדורה, בשפה רהוטה ובאומץ לב אזרחי נדיר. ברור לחלוטין שבימים רגילים חלק מהדברים שאמר לא היו אמורים להיאמר. ואולם דגן מעריך שהימים אינם רגילים". כאמור, "הדקה היא הדקה ה-90".

לא רק על נתניהו וברק יש לשביט ביקורת, גם על התקשורת הישראלית. "כלי התקשורת הישראליים נהגו אתמול כמו האנציקלופדיה הסובייטית", הוא כותב ברשימתו. "הם הקדישו כותרות ענק, עמודים שלמים ושעות שידור רבות לנאום שאותו נשא מאיר דגן באוניברסיטת תל-אביב. אבל דגן לא נשא נאום. הוא העניק ראיון. ההבדל בין השניים הוא תהומי. בנאום הדובר שולט לחלוטין במלותיו, בעוד שבראיון דבריו הם תוצאה של הדינמיקה הנוצרת בינו לבין המראיין. מאיר דגן לא התכוון לומר את כל הדברים שאותם אמר ביום רביעי בערב. הם עלו מתוכו בזמן אמת בשל צורך עמוק ולא לגמרי נשלט לומר אמת".

אם כבר מזכירים צורך עמוק ולא לגמרי נשלט לומר אמת, כדאי לציין כי לא כל כלי התקשורת בישראל יצאו אתמול בכותרות ענק בעקבות נאום דגן. "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" כן, אך "הארץ", שבו כותב שביט על הפספוס של כלי התקשורת הישראליים, דווקא לא. "הארץ" הצניע את דברי דגן בעמוד השער שלו אתמול. הכותרת הראשית עסקה בהוראת סמי עופר, שנפטר הבוקר לאחר מאבק ממושך במחלה קשה, להפסיק את כל ההפלגות של אוניותיו לאיראן (פטירתו מעלה כמובן את השאלה אם היה בכלל במצב שבו יכול היה לתת שלשום את ההוראה).

דברי דגן הוזכרו בכותרת המשנה לראשית ובפסקה המסיימת את הדיווח של יוסי מלמן, ורק בהקשרו של עופר. בכפולה הפותחת לא דווח כלל על דברי דגן. בראש עמ' 4  פורסמה ידיעה קצרה יחסית מאת יוסי מלמן וגילי כהן על ההתבטאויות של ראש המוסד לשעבר, שוב עם דגש על ענייני משפחת עופר. שביט מזכיר כאמור את נוהלי העבודה באימפריה של סטלין, אפשר להניח שברוסיה הסובייטית היו מבהירים לעורך כי כדאי לו לארוז את חפציו משום שממש עכשיו התפנתה משרה נחשקת ב"ידיעות ארכיפלג גולאג".

למרבה המזל איננו חיים ברוסיה הסובייטית. ב"הארץ" מניחים כי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, והבוקר כל הכפולה הפותחת מוקדשת לדברי דגן שלשום והתגובות להן. יהונתן ליס וגילי כהן מדווחים על "ביקורת חריפה במערכת הפוליטית", כשהחלק העיקרי בידיעה כולל את העמדות שהביע דגן, וזאת לטובת מנויי "הארץ", שאתמול נאלצו להסתפק בדיווח קצר וחלקי.

בעוד "הארץ" עוסק בדברי דגן שלשום, ב"ידיעות אחרונות" נמצאים צעד (קטן) אחד קדימה. "אני, אשכנזי ודיסקין יכולנו לבלום כל הרפתקה מסוכנת של ביבי וברק. עכשיו אין מי שיעצור אותם", מצוטט דגן בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". על-פי העיתון, דגן אמר את הדברים "בשיחות סגורות".

השיחות, מתברר, לא היו סגורות באופן הרמטי. איתמר אייכנר הוא העיתונאי שהצליח לשמוע את ההסבר של דגן ולדווח לקוראים. בעמ' 3, תחת הכותרת "למה דיברתי", מביא אייכנר את הציטוט שמופיע בכותרת הראשית של העיתון, וזהו. כל יתר הידיעה מוקדשת לעמדות שהביע דגן שלשום ולתגובות במערכת הפוליטית.

בטור פרשנות נלווה כותב נחום ברנע על הביקורות נגד נתניהו וברק שהשמיעו דגן, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין וראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין. "אין כאן חונטה צבאית שקשרה קשר נגד המנהיגות הנבחרת", קובע ברנע. "יש כאן אנשים שבתוקף תפקידיהם נחשפו לסודות הכמוסים ביותר של המדינה והשתתפו בדיונים החשאיים ביותר, האינטימיים ביותר, עם ראש הממשלה ועם שר הביטחון. יותר משחשובה הדעה שלהם כאזרחים, חשובה העדות שלהם כמי שהיו שם. והעדות שלהם מטרידה".

מדוע דיבר דגן כפי שדיבר, בעד האחים עופר ונגד נתניהו וברק? האם הוא בונה עם פרישתו מהמוסד על תפקיד באימפריה הכלכלית של משפחת עופר או על תפקיד במפלגת קדימה? בכפולה הפותחת של "הארץ" מתפרסם טור פרשנות שבו בוחר אלוף בן באפשרות השנייה ומאבחן כי מעמדו החדש של דגן הוא "ראש האופוזיציה". לדברי בן, "אחרי יותר משנתיים שבהן נתניהו שלט לחלוטין במסר המדיני שיצא מירושלים, נמצא סוף-סוף מי שיעמוד מולו ויזהיר את הציבור מהסכנות הטמונות במנהיגות 'חסרת חזון ואחריות'".

בהמשך טורו כותב בן על השלכות המשימה החדשה שלוקח על עצמו ראש המוסד לשעבר – התקפה מכיוונו של ראש ממשלת ישראל. "ברגע שזיהה [נתניהו] את דגן כאויבו, החל מסע החיסול הנגדי", כותב בן. "זה התחיל בטענות על פטפטנות שגורמת נזק למדינה [...] בהמשך, אם דגן לא ישתתק וימשיך לתקוף את נתניהו, ייעשה בוודאי שימוש באמצעים חריפים יותר: יודלפו פרטים מביכים על הרשלנות בחיסול איש החמאס מחמוד אל-מבחוח בדובאי, שיוחס למוסד; 'מקורות זרים' יספרו שתמיר פרדו, יורשו של דגן, גילה עם כניסתו לתפקיד שכל המבצעים נגד איראן היו בלוף ולא השיגו דבר; לעיתונאים המקורבים יסופר שנתניהו סילק את דגן הבלתי אחראי מכסאו; וכך הלאה".

התבטאות דגן היא, אם כן, קו פרשת המים היומי בעיתונות. מצד אחד, "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" ("מעריב" מקדיש הבוקר לדגן ידיעה קצרה [עדי חשמונאי ועמית כהן], המתפרסמת בראש עמ' 7 ועוסקת בביקורת של נועם שליט על התבטאות אחת של ראש המוסד לשעבר). מן העבר האחר של המתרס – "ישראל היום". "יו"ר הכנסת: דגן מסכן את בטחון המדינה", לשון הכותרת הראשית של בוקר זה בחינמון מבית אדלסון. הכותרת בראש הכפולה הפותחת קוראת: "מאיר דגן גרם נזק אסטרטגי", ציטוט מפי "שר בכיר".

שלמה צזנה וגדעון אלון מדווחים בהרחבה על התגובות הזועמות לדברי דגן, וצזנה מוסיף תיבת רקע שבה הוא פוסע בשביל שהתווה אלוף בן: צזנה כותב על ההחלטה להפסיק את כהונתו של דגן ומזכיר את חיסול אל-מבחוח. דעותיו של הפרשן דן מרגלית הולמות להפליא את האג'נדה של "ישראל היום", ממש כפי שדעותיו של ברנע מתאימות יפה לאג'נדה של "ידיעות אחרונות" (או מעצבות אותה). מרגלית כותב בטור נלווה, המתפרסם בכפולה הפותחת של "ישראל היום", בגנות ההתבטאויות של דגן. "גובר חששי כי משהו רע עובר על האיש הטוב הזה", הוא מסכם את רשימתו.

פעם אחרונה ודי

הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת לראיון בלעדי שערך בן כספית עם שר החוץ אביגדור ליברמן. "לא אסכים ליישובים יהודיים בריבונות פלסטינית" הוא הציטוט שנבחר לכותרת הראשית, אך הראיון, שמתפרסם בעמודים הראשונים של "מוספשבת", נפתח דווקא בהתייחסות של ליברמן לטיוטת כתב האישום נגדו, שפורסמה השבוע על-ידי גידי וייץ ב"הארץ".

"אין לי כוונה להתפלמס בנושא הזה, בטח לא בתקשורת", אומר ליברמן לכספית, "האסטרטגיה שלי היא לא לענות להדלפות ולקשקש, לא לקחת דוברים ולא אנשי יחסי-ציבור. אני לא מתכוון לנהל ויכוח פומבי או דין ודברים. את מה שיש לי, אציג ליועץ המשפטי בשימוע. אני בטוח שהעובדות ינצחו, הן חזקות ומדברות בעד עצמן".

גם ליברמן חזק ומדבר בעד עצמו. מיד בהמשך הראיון הוא בכל זאת מגיב על כמה מהטענות נגדו. לגבי החברות שנפתחו בבעלות בתו, נזכר ליברמן כיצד מצא את עצמו, לאחר ההתנגדות לנסיגה מעזה, אזרח פרטי. "באותו זמן", הוא אומר, "הבת שלי, מיכל, השתחררה מהצבא. אמרתי לה, מיכל, בואי תקימי חברה, נתחיל לעבוד יחד. היה לי ברור שבתוך שנתיים, בבחירות שאחרי, אני חוזר למערכת הפוליטית, אבל בינתיים אני יכול לתת לה דחיפה והיא כבר תמשיך הלאה. לא הסתרתי את זה, אין כאן שום הסתרה, אין הלבנת הון, זה הכל שטויות".

ליברמן מסביר גם מדוע חברה אחרת שמוזכרת בטיוטת כתב האישום נרשמה על שם נהגו ("בחור צעיר, נמרץ, שנון, פיקח"), טוען לקנאה וצרות עין מצד החוקרים אותו ותוקף ישירות את עיתון "הארץ": "אני הרבה שנים בפוליטיקה, אני יודע איך התקשורת עובדת. ברור לי שבמקרה הזה מדובר בהדלפה מכוונת שבאה מהפרקליטות, ולא משום גורם אחר. ברור לי שיש כאן קמפיין משותף לפרקליטות ולעיתון, שמטרתו דעת הקהל". ליברמן טוען כי מדובר ב"קמפיין מתוכנן" ושב להצהיר כי הוא " לא מתכוון להיגרר אליו ולנהל ויכוח פומבי". רשמו לפניכם, ליברמן אומר כך: "אני שמח בחלקי, מתעלם מהסיפור הזה, וזו פעם אחרונה שאני מדבר עליו בתקשורת".

עוד בראיון של כספית עם ליברמן, המשפט: "צריך להשקיע לפחות 1.5 מיליארד שקל בשנה [בהסברה] כדי לתת פייט". האמירה: "מה שהח"כים הערבים עושים זו בגידה. בלי מרכאות". העצה "שיהיו חברי פרלמנט פלסטינים ברמאללה או בעזה. לא בכנסת ישראל". נוסף על כך ליברמן מזכיר בדבריו את "המסמכים שיצאו ממכון ון-ליר" יחד עם "חזון ועדת המעקב" ו"האינטלקטואלים הערבים", כשהוא מדבר על כך ש"דיבורים לפעמים מסוכנים יותר ממעשים".

ברוכים הנמצאים

עוד בשער "מעריב", ידיעה מאת "כתב 'מעריב'" תחת הכותרת "קבוצת IDB השלימה את רכישת 'מעריב'".

"עידן חדש ב'מעריב'", נכתב בפתח הידיעה, שמתפרסמת במלואה בשער ועיקרה נתונים פיננסיים. בסופה נכתב כך: "IDB מינתה מטעמה חמישה נציגים לדירקטוריון 'מעריב': יו"ר קבוצת IDB נוחי דנקנר, נשיא דסק"ש עמי אראל, מנכ"ל IDB אחזקות חיים גבריאלי, ארי ברונשטיין, סגן נשיא דסק"ש, ודני יעקבי, לשעבר מנכ"ל בחברות תקשורת ותעשייה".

אראל, אגב, הוא מי שהציג לראשונה, לפני כשנה, את המצגת שבה נחשף המחקר שנעשה לבקשת IDB לבחינת סוגיית הריכוזיות במשק הישראלי, ואשר קבע כי "אין בעיה אמיתית של ריכוזיות בישראל". כיצד יסקר  "מעריב" את סוגיית הריכוזיות? יכול להיות שרמז ראשון ניתן לקבל מהעדפת המונח "תחרותיות".

בראש עמ' 3 של "מעריב", בגופן מוגדל ועל רקע תכול, מתפרסמת רשימה מאת הבעלים החדש, נוחי דנקנר, וזאת תחת הכותרת "עיתון ישראלי, ציוני ופטריוטי". דנקנר מבטיח, בין היתר, עיתון שיקדם את ערך ה"תחרותיות".

נוסף לכך מצטט דנקנר מכתבי בנימין זאב הרצל, דוד בן-גוריון וא"ד גורדון. רשימתו, שלשם פרסומה מופקעת כמעט מחצית מעמוד בכפולת הפתיחה של קונטרס החדשות, מזכירה מאוד את הבטחותיו של דנקנר בהכרזה עם כניסתו לעיתון. אז קבע דנקנר כך: "אנו נקפיד שהעיתון לא ישרת מטרות פוליטיות, או כלכליות, או עסקיות של אף אחד", והוסיף: "אני פונה כבר עכשיו, אף שטרם הושלמה העסקה, לכל עיתונאי ועיתונאית 'מעריב' ומבקש: אנא, המשיכו לשמור על האינטגריטי, על המקצועיות ועל העצמאות וחופש הבעת הדעה – כולל סיקור ביקורתי על קבוצת IDB והחברות הבנות שלה ועל מנהליה ובכיריה, ואני בתוכם".

הבוקר דנקנר מבטיח "לפתח את 'מעריב' על כלל תכניו ולהופכו למגוון יותר ולאיכותי יותר", ומדגיש כי העיתון "יהיה עיתון ישראלי, ציוני ופטריוטי. עיתון נטול פניות שיתרום לאיכות השיח הציבורי. [...] עיתון שיתנהל בהגינות ובשקיפות וישמור על עצמאותם המחשבתית של העורכים ושל הכותבים בו. עיתון שיטפח חיים משותפים ודו-קיום ויוקיע גילויים של חוסר סבלנות וסובלנות. עיתון שיכבד את השונה ואף את מתחריו. עיתון שלא יהיה אדיש למצוקות הזולת ויפעל למען החלשים בחברה".

הלוואי.

כבר לא חידוש

יום עדותו השני של אהוד אולמרט במשפטו היה דרמטי בהרבה מהקודם, קובעים כל הדיווחים. ובכל זאת, במרבית העיתונים הסיקור אינו מובלט במיוחד. למעט "מעריב", אף עיתון אינו מצרף טור פרשנות לדיווח על עדות אולמרט. כולם מסתפקים בציטוט עיקרי דבריו.

"מעריב", שמקדיש לעדות כפולת עמודים שלמה, מוצא מקום גם לטור מאת נועם שרביט, הקובע כי "אולמרט הצליח לעורר אמפתיה מסוימת בקרב שומעיו". לצד זאת, שרביט מדגיש כי "כל מה שאמר עד כה בעדתו לא כוון כלל לשופטים ואינו משנה כהוא זה מבחינתם. אולמרט נאבק על דעת הקהל".

שני השופרים הבולטים במאבק על דעת הקהל לא ממלאים הבוקר את התפקיד המיועד להם. ב"ישראל היום" מדווח יורי ילון על העדות בקיצור נמרץ, בלב עמ' 11 של העיתון, ללא התפלמסות עם תוכנה (ואולי כך מנסה העיתון להפחית בחשיבותה). "ידיעות אחרונות" מקדיש את כל עמ' 5 לעדות ראש הממשלה לשעבר, אך על פני מרבית העמוד מודפסים כותרת שמנה, תצלומים של אולמרט ומודעה גדולה למבצע של המשביר-לצרכן. הדיווח, מאת מיכל גולדברג, ענייני.

ב"הארץ" מביא בהרחבה יחסית ניר חסון את עיקרי עדות אולמרט. במקום טור פרשנות מודפסת לצד הדיווח מבית-המשפט ידיעה מאת עמוס הראל תחת הכותרת "מחקר אמריקאי: הכישלון בלבנון השנייה – בעיקר בגלל הדרג המדיני".

מלחמות הגבול

בראש עמ' 4 של "הארץ" ידיעה מאת אנשיל פפר, אבי יששכרוף וברק רביד על הכנות צה"ל לקראת אפשרות שמפגינים ינסו לפרוץ את גבולות ישראל ביום ראשון, היום שבו מציינים הערבים את "יום הנכסה", תבוסתם במלחמת ששת-הימים. כותרת המשנה לידיעה מסתיימת במלים "נתניהו: הנחיתי את צה"ל לנהוג באיפוק ובנחישות".

לרוחב עמ' 2 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כותרת גדולה, ובוטה בהרבה – "ההוראה: לירות כדי לעצור". אלכס פישמן, יוסי יהושוע, איתמר אייכנר, רוני שקד וירון דורון מדווחים כי "כדי לא לחזור על האירועים שהיו במג'דל-שמס ביום הנכבה, הגדיל הצבא את היקף הכוחות הנמצאים בכוננות והוסיף בפיקוד הצפון אמצעים רבים לפיזור הפגנות. הפקודה ברורה: מי שחוצה את גדר הגבול – יורים בו".

אגב, גם בידיעה ב"הארץ" נכללת הפקודה, אך מדווח עליה כך: "הכוחות יצוידו באמצעים לפיזור הפגנות, אבל בפיקוד הצפון הדגישו שהמדיניות הקודמת, שלפיה חיילי צה"ל יפתחו בירי חי לעבר מסתננים – לאוויר ולאחר מכן לרגליים – נותרה על כנה". גם ב"מעריב" ו"ישראל היום" מדווח על הנוהל הצפוי לעצירת פולשים, אך כמו ב"הארץ", ובשונה מ"ידיעות אחרונות", פקודה זו אינה מובלטת, ובוודאי שלא הופכת לכותרת הידיעה.

בעניין הפתק הצהוב

לילך ויסמן מספקת ב"גלובס" רקע על פרשת הפתק הצהוב של ח"כ כרמל שאמה-הכהן. "שאמה הוא אשף תקשורת", היא כותבת, "אלוף ביחסי-ציבור. הוא מזהה מטרה ומתביית עליה. [...] הדיון [בוועדת הכלכלה] נקבע לשעה 15:00. גורמים בכנסת שתהו באוזניו כיצד יספיק לסיים את הישיבה הרגישה עד לשעה 16:00, אז נפתחת מליאת הכנסת ודיוני הוועדות מופסקים, זכה לחיוך ציני. 'אל דאגה', אמר להם שאמה, 'הדיון יסתיים עוד הרבה קודם'. בדיעבד, יש מי שרואים בכך רמז לכך שבטרם החל הדיון ידע שאמה מתי ואיך הוא יסתיים".

באשר לפזורה הבדואית

"המדינה תקים יישוב יהודי על אדמות יישוב בדואי שיפונה", לשון כותרת בראש עמ' 17 של "הארץ". לפי דיווחו של ג'קי חורי, "בשטחים של אחד היישובים המיועדים לפינוי מתוכנן יישוב יהודי חדש. זאת, למרות שבמשרד ראש הממשלה טענו כי החמולות שיפונו מתגוררות ביישובים שאינם נגישים לתשתיות ומבני ציבור או שאינם נכללים בתוכנית המתאר של מטרופולין באר-שבע".

"הנגב נגד נתניהו", קוראת כותרת בראש עמ' 9 של "מעריב". שמעון איפרגן מדווח כי "ראשי הרשויות בנגב יוצאים בקמפיין נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, המתכוון בימים הקרובים לאמץ את המלצות ועדה מטעם משרדו בנוגע לחלוקת האדמות לבדואים בנגב". לצד הדיווח, תצלום של פיני בדש, ראש מועצת עומר, המוביל את הקמפיין, כשהוא יושב במשרדו ואוחז במדבקות שקוראות "נתניהו יחלק את הנגב".

"נתניהו יחלק את הנגב" היא הסיסמה שמתפרסמת גם ב"מוספשבת" של "מעריב", מעל כתבה מאת אראל סג"ל, שבילה השבוע בשטחי הנגב. סיסמה זו, סיסמת הקמפיין של פיני בדש נגד נתניהו, מופיעה שוב בכפולת העמודים הבאה של "מוספשבת", מעל רשימה של קלמן ליבסקינד בגנות התוכנית החדשה.

זוטות

עקיבא נוביק מדווח ב"ידיעות אחרונות", בעקבות האתר "בחדרי חרדים", כי בית-דין רבני בירושלים דן השבוע כלב לסקילה באבנים עד צאת נשמתו. על-פי דיווחו של נוביק, "הסיבה לפסק הדין האכזרי נעוצה בחשד שלפיו הכלב הוא גלגול של עורך-דין חילוני בכיר – שלפני חצי יובל העליב את דייני המקום ובראשם את הרב אברהם דב לוין".

ב"מעריב" מתפרסמת רשימת ביקורת מאת אבי רצון על האופרה "אאידה" שמועלית בימים אלה למרגלות המצדה. "'אאידה' שוברת שיאים של מקצוענות וטוב טעם, ומצליחה להפוך את הבילוי האליטיסטי לטרנד להמונים", נכתב בכותרת המשנה.

ב"הארץ" מדווחים חיים לוינסון ואנשיל פפר כי קצין בכיר במחוז ש"י טוען שמשטרת המחוז נמנעה מלעשות שימוש באמצעים לפיזור הפגנות בעת הריסת בית ליד ההתנחלות שילה בשל חשש "מלחץ של הפוליטיקאים".

ענייני תקשורת

נטשה מוזגוביה מדווחת ב"הארץ" כי ג'יל אברמסון מונתה לתפקיד העורכת הראשית של "הניו-יורק טיימס". "אברמסון תהיה האשה הראשונה בתפקיד זה ב-160 שנות קיומו של העיתון", מציינת מוזגוביה.

איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי משרד התקשורת השיב ל-BBC משדר שהחרים מהרשת בטענה כי שיבש את קשר הרדיו בנמל התעופה בן-גוריון.

טורו של יאיר לפיד במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מוקדש השבוע לטענה כי התקשורת שמאלנית.

לילך סיגן, הפורשת מ"גלובס", כתבה טור פרידה מיוחד, שהוא בו בזמן גם רגיל לגמרי.

בעקבות מבקר המסעדות של "הארץ", שגיא כהן, שהקדיש את פתח רשימת הביקורת שלו על יבנה-מונטיפיורי לדיאלוג שניהל עם השף יונתן רושפלד בעקבות ביקורות קודמות שכתב, מספר הבוקר מבקר הקולנוע של "הארץ" אורי קליין על טענות ששמע מהבמאי יוסף סידר בעקבות ביקורות קודמות שכתב. בסוף הרשימה קליין מתפנה לבקר את סרטו החדש של סידר. על-פי קליין, במלה אחת – "החמצה".

"אני חושב שזה לגמרי ייעלם", אומר עיתונאי "ידיעות אחרונות" גידי מרון כשהוא נשאל על עתידו של כתב השטח. לדבריו, "העורכים מעדיפים סקופים וראיונות בלעדיים". מרון שוחח עם עופר מתן, כתב המגזין "טיים אאוט – תל-אביב", כחלק מפרויקט לרגל השקת הסדרה הדוקומנטרית "העיתונאים", שאחד הפרקים (המעניינים והמצחיקים) בה מוקדש למרון ושותפו לעבודת השטח, עודד שלום. עוד במגזין, ראיון שקיים מתן עם במאית הסדרה, עידית אברהמי (עמ' 54 בקישור שלעיל).

עמיחי אתאלי מדווח ב"מעריב" כי במהלך פינוי המאחז הבלתי חוקי עלי-עין, נעצר, בין היתר, אלחנן גרונר, "כתב סוכנות הידיעות של השומרון הקול-היהודי". על פי אתאלי, השוטרים החרימו לגרונר שתי מצלמות, מחשב נייד ודיסק קשיח.

בכפולת האמצע במוסף "ישראל שישבת" של "ישראל היום" מתפרסמת הבוקר מודעה לקידום העיתון [דרורי שלומי]. בשונה ממודעות קודמות של "ישראל היום", זו מלווה בתצלום גדול של משפחה כל-ישראלית מחזיקה בעיתון סביב שולחן ארוחת הבוקר. המודעה מזכירה מאוד מודעות מקמפיינים של "ידיעות אחרונות".