מתוך פסק הדין
בעניין: אלי שני ואח'
ע"י ב"כ עוה"ד קספר
התובעים
נ ג ד
משה צימרמן
ע"י ב"כ עוה"ד ערן לב
הנתבע
נ ג ד
ידיעות אחרונות תקשורת בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ליבליך מוזר ושות'
צד שלישי
פסק דין
השאלות שבמחלוקת
1. ביום 28.4.95 פורסמה במקומון "ירושלים" שבהוצאת צד ג' (להלן: העתון), כתבה (להלן: הכתבה) פרי עטו של העיתונאי אביחי נודל (להלן: הכתב) שהתיחסה לראיון עם הנתבע. הנתבע הוא איש אקדמיה, מומחה להסטוריה גרמנית חדשה.
על פי הגדרתם, התובעים הם ילדים והורים לילדים המתגוררים בחברון ובקרית ארבע, ולטענתם האמור בכתבה מהווה לשון הרע כלפיהם, שעיקרה בדברים אלו:
"הרי כבר היום, ואני מתייחס לתהליך שרק תופס תאוצה, יש מגזר שלם בחברה הישראלית, שללא היסוס אני קובע שהוא העתק של הנאצים. תראה את ילדי חברון, הם בדיוק כמו נוער היטלר. מנפחים להם מגיל אפס את השכל על ערבים רעים, על אנטישמיות, על איך כולם נגדנו. הופכים אותם לפרנואידים בני גזע עליון, בדיוק כמו נוער היטלר".
2. הנתבע טוען כי הכתב קיבל על עצמו להראות לו את נוסח הכתבה לפני הפרסום, כדי לאפשר לו לתקנה, אך לא עמד בהבטחתו. הנתבע גם מכחיש כי אמר את הדברים שיוחסו לו בכתבה. לדבריו, התייחס לילדים מסוימים שקולותיהם נשמעו בתכנית רדיו, ובכתבת טלויזיה, ואשר דברו בין השאר בשבח ברוך גולדשטיין. את חינוכם של אלה השווה, לדבריו, לחינוך שניתן ל"נוער היטלר". כמו כן, לגירסתו, דיבר באופן כללי על "מגזר שלם" בחברה הישראלית שבו זיהה "פוטנציאל נאציסטי".
הנתבע שלח הודעת צד ג' כלפי מעבידתו של העיתונאי.
3. הצדדים הסכימו, בעיצומה של שמיעת הראיות, לחלק את הדיון באופן שבשלב הראשון תנתן החלטת בית המשפט בשלוש השאלות הבאות:
1. האם שיקפה הכתבה את הדברים שנאמרו בראיון.
2. האם נכרת הסכם כלשהו לענין הפרסום.
3. באיזו מידה עמד הכתב בקיום הסכם כזה, אם נכרת.
גירסת הנתבע
4. הנתבע העיד כי הכתבה השתלבה בהכנה לכנס שעמד להערך ביום 22.5.99 מטעם המרכז להסטוריה גרמנית, באוניברסיטה העברית. ההכנה כללה שיחות עם עתונאים (פרו' מיום 1.4.97 עמ' 11). הכתב, תלמידו בחוג להסטוריה, שידיעה על הכנס הגיעה אליו, היה מעוניין להכין כתבה בנושא. הכתבה אמורה היתה להתפרסם בסמוך לכנס. הפגישה הראשונה ביניהם נקבעה ליום 3.4.95 ושלושה ימים לאחריה נפגשו שוב. השיחה השניה התנהלה תוך כדי הליכה. הכתב רשם דברים בכתב יד בעיקר בפעם הראשונה (שם, ש' 13, עמ' 14 ש' 18). סוכם שהכתב יעביר אליו את החומר לפני הפרסום (שם, עמ' 12 ש' 4-5). הוא יצא לחו"ל ביום 10.4.95, חזר ביום 28.4.95 ולהפתעתו, באותו יום התפרסמה הכתבה (שם).
5. ע"פ עדות הנתבע אינו נותן ראיונות אלא אם כן הכתב מוכן להעביר אליו את הטקסט לאישור, זאת מאחר שעליו להיות בטוח שהנוסח הסופי יהיה מדויק בעיקר מבחינה מחקרית (שם, עמ' 14, ש' 23-25). ההסכם הספציפי נקשר על ידי הנתבע גם לעובדה שהכתב לא הביא איתו מכשיר הקלטה והיה חשש לשיבוש הדברים. להלן דברי הנתבע בענין זה:
"היה מוסכם עלינו שהחומר יועבר אלי כדי שאני יפסוק אם הוא טוב ואם הוא מוטעה. זה תפקידי. אם הייתי עומד על דעתי שיש שיבוש הייתי מסלק את השיבוש. זה היה מקובל עליו ועלי. כשאני כותב דברים יש לי את ההגנה הזו מפני השיבוש. כשאני מתראיין אני מבקש שיקליטו. במקרה זה לא היתה הקלטה ולכן הוסכם שהוא יכתוב את הדברים על פי מה שהוא שומע, והיה ברור לגמרי שלא מדובר על הכתבה ואת התוצאה הסופית על פי ההנחיות של המערכת הוא יראה לי...." (פרו' מיום 1.4.97 עמ' 12 בתחתית העמוד).
[...]
6. אשר לדברים שנתפרסמו בשמו בכתבה, הבהיר הנתבע:
"יש דברים שלא אמרתי או שהם נכתבו בצורה משובשת ויש דברים שבשיקול דעת הייתי פוסל אותם....
ת: זאת היתה נקודת המוצא שהיו דברים שאמרתי ובשיקול דעת הייתי מבטל אותם". (שם)
[...]
גירסת הכתב
9. הכתב העיד פעמיים בביהמ"ש, בפעם השניה לאחר שכבר סיים עדותו. הוא הוזמן שוב למתן עדות ע"פ הסכמת הצדדים. עפ"י עדות הכתב (פר' מיום 22.12.98) הפגישה הראשונה היתה בחדר של הנתבע באוניברסיטה (שם, ש' 24). הוא רשם את הדברים, שנאמרו בקצב דיבור סביר במהלך הראיון. את הסטנוגרמה לא שמר.
את מערכת היחסים בינו לבין הנתבע הגדיר כאופינית לזו שבין פרופסור באוניברסיטה לבין סטודנט: "אני ידעתי עליו, הוא ידע קצת פחות עלי, הוא ידע שאני הייתי תלמיד שלו כשבאתי לראיין אותו" (פרו' מיום 21.11.96, עמ' 9).
כתבת הכדורגל נעשתה 4 חודשים קודם לכתבה שבה עסקינן, והיתה אחת הכתבות הראשונות שלו (פרו' מיום 22.12.98, עמ' 8-7). הנתבע ביקש ממנו אז להראות לו את הכתבה כשיסיים את כתיבתה ולא היתה לו כל בעיה עם זה, הוא ניגש והראה לו (פר' שם, עמ' 8). הוא אישר שמחק מאותו ראיון דברים שלנתבע לא היה נח עמם, (התייחסות כלשהי לכתב אבי רצון או כתב אחר (שם)).
10. ע"פ עדות הכתב, הנתבע ביקש שיראה לו את הכתבה לפני פרסומה, כפי שעשה לגבי כתבת הכדורגל אך הוא עצמו לא התחייב לעשות כן. ע"פ גירסתו, הבקשה הועלתה בסוף הראיון:
"ת: בסוף הראיון הוא ביקש שאעביר לו את הכתבה כפי שהעברתי לו את הכתבה בענין הכדורגל להערותיו" (פרו' מיום 21.11.96, עמ' 5, ש' 22-30).
הכתב אישר כי לא העביר את הכתבה ע"פ הבקשה, והסביר זאת בכך שהיה מדובר בבקשה בלבד, שהתקשה להענות לה מאחר שהנתבע יצא לחו"ל (אף שקיבל את הפקס בחו"ל) לדבריו, העתון לא ראה לנכון להמתין. בלשונו:
ת: הוא ביקש. לא היתה כוונת זדון. הסיבה היחידה שלא העברתי לו, הוא היה בוינה או במקום אחר והיתה אפשרות להודיע לו אך מכיוון שסיימתי את הכתבה ביום ג' בבוקר והיה צריך את הכתבה מיד והבקשה היתה בקשה ולא תנאי ולא הספקתי. נכון שהוא נתן לי את הפקס בחו"ל לצורך הכתבה אך לא העברתי את הכתבה משום סיבה שהוא ינסה לטפול עלי. אלא הסיבה היחידה שהעיתון היה צריך את הכתבה והבקשה להעביר את הכתבה לא היה תנאי. אלא כבקשה. (פרו' שם, עמ' 6 ש' 3-15).ו
לדברי הכתב הגיב על הבקשה באומרו כי אם יוכל יעשה כן. ואלו הם חילופי הדברים שהתקימו לענין זה בבית המשפט:
"ת: אני זוכר שעמדנו ללכת, הראיון עמד להסתיים, או שהוא אמר הוא צריך ללכת כבר, משהו כזה, הוא הסביר לי שהוא יימצא באירופה, וביקש אם אוכל לשלוח לו את הכתבה כשאסיים לכתוב אותה למקום הזה בעזרת פקס או משהו כזה... בסוף הראיון, עמדנו ללכת, הוא ביקש שאשלח לו אם אוכל, אמרתי לו שאם אוכל - אשלח לו.
ש: כיצד הבנת את דבריו של פרופ' צימרמן בבקשה שאתה מתאר?
ת: הבנתי, כפי שהבנתי בפעם הראשונה, שהוא היה שמח לראות את הכתבה.
ש: זה היה תנאי?
ת: לא.
[...]
מדברים אלו עולה כי מסקנת הכתב שמדובר בבקשה בלבד נבעה מהאופן הנעים שבו הנתבע העלה את הבקשה ומכך שהועלתה בסיום הפגישה.
11. לדברי הכתב, מעולם לא התחייב בפני מרואיין, בראיונות הרבים שערך, שיאפשר לו לצנזר את הראיון לפני פרסומו (שם, ש' 11-12). בתשובה לשאלה אם היה מוסמך להתחייב כך ענה: "לא היה שום דבר כתוב אך זה היה הנוהל, והיה ברור לכל עובד עתון שהעורך לא מסכים לכך" (שם, ש' 16). בתשובה לשאלה אם היה משנה את הכתבה, אם החומר היה נשלח לנתבע לפני ההדפסה והנתבע היה מבקש להשמיט את ההשוואה בין ילדי חברון ל'היטלר יוגנד', ענה: "אני חושב שכן, אם היה לי אישור מהעורך והנתבע היה מבקש לשנות" (שם, עמ' 16 ש' 23).
בשום מקום בעדותו לא ציין הכתב כי הביע סירוב לבקשה שהועלתה על ידי הנתבע או כי הבהיר לו שמבחינתו הבקשה היא בקשה ולא תנאי. לדבריו, ענה כי אם יוכל יעשה כמבוקש. מחדל זה יש לראות על רקע העובדה שהעביר לעיונו ולאישורו של הנתבע, כתבת ראיון קודם שערך עימו בנושא כדורגל (פרו' שם עמ' 5 ש' 29-30), באפשרו אז לנתבע לא רק לעיין מראש בפירסום אלא גם לצנזר אותו (שם עמ' 8 ש' 13-14). על פי הסברו, עשה זאת בתקופה הראשונה של עבודתו בעיתון בעוד שלאחר מכן הבין שאין הדבר מקובל. כדבריו, למד לדעת שבעצם "אסור לעשות את זה". דבר האיסור לא נאמר לו במפורש ע"י עורך העיתון זיגדון או עורך המוסף מנדלסון, אך הובן על ידו, ב"דפוזיה". ואולם, הוא לא אמר לנתבע כי מה שנעשה בענין כתבת הספורט לא היה נכון.
[...]
14. בכל מקרה, לגוף הדברים שפורסמו, עמד הכתב על כך שכל הדברים שייוחסו לנתבע בכתבה אכן נאמרו מפיו (שם, עמ' 2 ש' 15). הוא שלל אפשרות של אי דיוק בפרסום. לגבי השידור הטלויזיוני בו נראו ילדים ספציפיים מחברון העיד הכתב שאינו זוכר כי ראה אי פעם תכנית כזאת, ולדבריו טענת הנתבע בענין זה אינה נכונה (שם, עמ' 12, ש' 20).
15. לגבי מעמדו בעתון אישר הכתב כי התחיל עבודתו בכתיבה במדור מסעדות. עפ"י תיאורו, בתוך זמן קצר רצו עורכי העתון שיכתוב על דברים נוספים - ספורט, פוליטיקה, תקשורת ומגוון רחב של נושאים - והוא שמח על כך. ברם, במשך הזמן, לדבריו, יחסיו עם עורך העתון התדרדרו ואחרי כשנה וחצי פוטר, ונעשה צלם של מעריב (פר' שם, עמ' 13 ש' 9-12).
הנוהג בתחום העתונות בנושא החזרת כתבה לבדיקת המרואיין
16. כעולה מהאמור, נשמעו גירסאות שונות מפי הכתב ומפי הנתבע לענין השתלבות מתן ההתחייבות הנטענת בנוהגי עולם העתונות. בפני ראיות נוספות לענין זה. העד משה זיגדון, היה בעת פרסום הכתבה העורך הראשי של העתון. עפ"י דבריו (פר' מיום 29.10.98), קיימות הנחיות ברורות בלתי כתובות לפיהן אין נותנים למרואיינים לראות ולצנזר כתבות. מקרים חריגים, עברו את אישורו (שם, עמ' 2). כתב אינו יכול לתת הבטחה כזו על דעת עצמו. במקרה של הכתבה הנדונה לא היה מקום לאישור כזה מאחר שהראיון היה אמור להיות ראיון רגיל (שם, עמ' 3).
לגבי האופן בו ניתנו ההנחיות בנושא זה העיד זיגדון:
"ההנחיה הזאת נעשתה לגופו של ענין, לגופה של הכתבה. זה כלל ברור וקבוע בעתונות שלא מעבירים כתבה לעיון של מרואין. כל עתונאי מתחיל יודע שלא מעבירים כתבה" (פר' שם, עמ' 6).
באשר לקשר בינו לבין הכתב, הבהיר זיגדון כי לא פגש אותו ולא הנחה אותו, ואולם הוא הטעים כי על כתב לעבור "דרכו" כדי להגיע להסכם כזה. זיגדון הוסיף: "עובדה שכל כתב שעובר דרכי והמרואיין מתנה תנאי זה, וזה הפך להיות מגיפה, אמרתי אין ולא יהיה, מרואיינים לא מקבלים כתבה לעיון" (שם). זיגדון שלל את האפשרות שהכתב פנה אליו וסיפר לו כי הסכים להעביר ראיון לעיונו של הנתבע. לדבריו, גם לא ידע שהראיון לענין הספורט הועבר לנתבע (שם).
מנגד, מדברי העתונאי יורגן הורגרפה, שהעיד מטעם הנתבע, עלה כי ב'דר-שפיגל' הגישה שונה. לדברי העד, הנתבע עמד מהרגע הראשון, על כך שיבדוק ויאשר את נוסח ראיון שלגביו אמורה היתה להתפרסם בדר שפיגל כתבה, ומשלא אישר דברים מסויימים, הם לא הודפסו (פר' מיום 26.11.98, עמ' 2). לדברי העד, היה מאפשר לנתבע להוציא מהכתבה דברים שנאמרו (שם, עמ' 3).
העתונאית אילנה באום, העידה שראיינה את הנתבע מבלי שהועמד תנאי כלשהו (פר' מיום 22.12.98, עמ' 2). היא הוסיפה כי התניה להראות את הראיון לפני הפרסום היא מאוד חריגה. להערכתה, כתב לא יקבל החלטה כזאת בד"כ על דעת עצמו, אלא יתייעץ עם בכיר ממנו - העורך, ראש הסניף (שם). היא ציינה, כי המקרים בהם נותנים למרואיין לקרוא כתבה קשורים לחשיבות של המרואיין (שם, עמ' 4), והוסיפה שגם כשאין חשיבות עליונה למרואיין קורה שתינתן הסכמה להראות (שם, ש' 19-20). היא לא שללה את האפשרות של קשרים מיוחדים בין כתב למרואיין (שם).
מסקנות משפטיות
17. אני סבורה כי די בדברי הכתב עצמו, בין בעדותו הראשונה ובין בשניה, לביסוס הטענה שהתחייב להמנע מלפרסם את הדברים בטרם יבדקו על ידי הנתבע. משמעות ההתחייבות היא שהכתב קיבל על עצמו לשנות את הכתבה על פי הערות שימסרו לו על ידי הנתבע, שאחרת לא היה בה טעם. היתה זו הבטחה שהנתבע הסתמך עליה בעת שנתן את הראיון, ועל כן לא היה ביד הנתבע לחזור בו הימנה באורח חד צדדי. זהו מקרה בו ניתנת הגנה משפטית על "אינטרס ההסתמכות " וראה להגנה על אינטרס זה ג. שלו, דיני חוזים מהד' שניה עמ' 8, ועמ' 160. וכן פרידמן-כהן, חוזים, כרך א', עמ' 153-151.
[...]
19. זאת ועוד, מדברי הכתב עלה כי לא הבהיר לנתבע שקיימת אפשרות שלא יראה לו את הכתבה לפני הפרסום, זאת לאחר שנתן התחייבות כזו לנתבע (לגבי הראיון הקודם) מספר חודשים קודם לכן וקיים אותה. היה לנתבע אפוא יסוד של ממש להבין שהכתב יפעל כפי שסיכמו לגבי הכתבה הקודמת, זאת גם אם נכונה טענת הכתב שהענין הועלה במפורש רק בסוף הראיון. גם אם העלה הנתבע בקשתו רק בסוף הראיון, הרי משהכתב לא הבהיר לו בראשית הראיון כי יחולו על הראיון כללים שונים מאלו שחלו לענין הכתבה הקודמת, מנע מהנתבע לעריך את תנאי מתן הראיון לאשורם. כאמור, מעדות הכתב עלה כי גישתו השתנתה במהלך החודשים שבין כתבת הכדורגל לכתבה הנדונה, כביכול "בגר" כעתונאי ובכלל זה הבין כי אין מקום, עפ"י המקובל בתחום העתונות, ליתן הבטחות מעין אלו. ברם, אין הוא טוען כלל כי סיפר על כך לנתבע. במצב דברים זה, הכתב לא נהג ע"פ חובת תום הלב, המחייבת אותו במגעים שלקראת ההתקשרות, ע"פ ס' 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים), חובה שקיומה דרש הימנו, באותן נסיבות, לגלות לנתבע כי גישתו השתנתה. אי גילוי זה היה בו כדי להטעות את הנתבע ולפגוע ב"אינטרס ההסתמכות" שלו, כפי שקרה.
[...]
22. לסיכום, אני קובעת כי הכתב התחייב בפני הנתבע להראות לו את הכתבה קודם לפירסומה, לצורך בדיקה. אין מחלוקת שלא עשה כן, משמע, הפר את ההתחיבות.
הפרת ההתחיבות מנתקת, לשיטתי, את תוכן הכתבה, כפי שנתפרסמה, מהנתבע, וכבר מסיבה זו יש לדחות את התביעה, שיסודה באמירת הדברים ע"י הנתבע.
[...]
25. התוצאה המתבקשת מהאמור היא שהתובעים לא עמדו בנטל הראיה המוטל עליהם להוכיח כי הנתבע אמר את הדברים שיוחסו לו בכתבה. מהאמור לעיל עולה כי, אין ליחס לו את האמור בכתבה מאחר שלא קויימה ההתחיבות שניתנה לו לענין בדיקת הכתבה, וגם בשל כך שלא הוכח כי אמר אותם דברים.
אוסיף כי השוני בין גירסת הנתבע לענין תוכן הדברים שנאמרו ובין הדברים שנתפרסמו בשמו בכתבה הוא משמעותי. ברי כי הילדים הספציפיים שנראו בכתבה או שנשמעו בתכנית הרדיו אינם כל ילדי חברון ואמירה שבחינוכו של מגזר שלם יש פוטנציאל נאציסטי, אינה מטילה דופי בילדי חברון.
סיכום
28. לאור האמור מתבקשות הקביעות הבאות:
א. לא הוכח כי הנתבע אמר את שייחס לו הכתב בכתבה. הדברים שנאמרו שונים באופן משמעותי מאלו שפורסמו. לענין זה יובהר כי התובעים אינם טוענים כי הם אותם ילדים ששיבחו את פעולת גולדשטיין, אליהם התייחס הכתב בדבריו. דברי הנתבע לאשורם איפוא לא התייחסו אליהם, וכבר מסיבה זו לא יכלו לפגוע בהם.
ב. הוכח כי הופר הסכם בין הנתבע והכתב, ועל כן, גם מסיבה זו אין לייחס לנתבע את הדברים שנאמרו בכתבה.
לאור האמור, אין מקום להמשיך ולדון בשאלות העובדתיות והמשפטיות שמעוררת התביעה. התובעים הרחיבו סיכומיהם, מעבר לצורך, גם בחלק משאלות אלה. ברם, כאמור, השאלות שהועמדו לדיון בשלב זה הן אלו שצויינו לעיל. לאור הקביעות דלעיל אין יותר מקום לבחון את יתר השאלות.
29. דין התביעה להדחות. בהתחשב בקביעתי לפיה הפר צד ג' (באמצעות הכתב) התחייבות כלפי הנתבע, אני דוחה את התביעה ללא צו להוצאות כלפי התובעים, אך גם קובעת כי צד ג' ישא בהוצאות הנתבע (מיום הוצאתן) ובשכ"ט עורך דינו בסך 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין.
ניתן היום 22.11.99 בהעדר הצדדים.