עיקרי הפסיקה
ערעור אזרחי מס' 466/83
אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים
נגד
הארכיהגמון יגישה דרדריאן
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[9.1.86]
לפני המשנה לנשיא מ' בן-פורת והשופטים מ' אלון, ד' לוין
המערער הגיש תביעה נגד המשיב בגין הוצאת לשון הרע, שהתבטאה במסירת הודעה לממשלת ירדן, כי המערער משתף פעולה עם ממשלת ישראל ותומך במדיניותה ובפעולותיה בשטחי יהודה ושומרון, וכן בפירסום מודעה בעיתון, המופיע בירדן והמופץ גם בישראל, ממנה השתמע, כי המערער משתף פעולה עם השלטונות הישראליים. התביעה נדחתה. מכאן הערעור, שנסב על השאלה, אם ניתן לראות בפירסומים בדבר שיתוף פעולה עם ממשלת ישראל משום הוצאת לשון הרע, כאשר בעטיים של פירסומים אלה יהיה המערער מטרה לשנאה מצד חלק מהתושבים ביהודה ושומרון ובמדינות ערב.
בית המשפט העליון פסק:
א. (אליבא דשופט ד' לוין):
(1) המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להיות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חשב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום.
(2) בעיני כל אדם סביר ובר-דעת במדינת ישראל ובכל מדינה נאורה, פירסום דבר שיתוף הפעולה מצד תושב עם הממשלה, השלטת בתחום המושב שלו, כאשר מדובר בעצם שיתוף הפעולה עם מדיניות הבאה להבטיח את שלטון החוק וקיום הביטחון והסדר הציבורי, לא ייראה ולא ייחשב בעיניו כפירסום המוציא את דיבתו של אותו אדם רעה והממיט עליו שנאה, השפלה וביזוי. נהפוך הוא, אדם הנוהג כך ייחשב בעיני אדם סבי ובר-דעת כמי שראוי לשבח ולעידוד.
(3) העובדה, כי בקרב מיעוט זה או אחר מבין אויבי ישראל שיתוף הפעולה האמור הוא בזוי ועל-כן מעורר שנאה, לא היא שתהווה את קנה המידה, שלפיו ייבחן הפירסום מבחינת מהותו ומשמעותו.
(4) יש שהמדיניות השיפוטית הערכית תחייב דחיית הדיון בנושא
המובא להכרעתו של בית המשפט על הסף, בשל היותו נושא שאינו ראוי להתייחסותו של בית המשפט ולדיון בגופם של דברים. גישה זו היא יוצאת דופן וראוי לנהוג על פיה בזהירות ובקפידה.
ב. (אליבא דמשנה לנשיא מ' בן-פורת):
(1) מידת הסובלנות, המאפיינת משטר דמוקרטי, מחייבת פרישת הגנה גם על מי שנפגע על-ידי פירסום כזב בקרב המיגזר או החוג שבהם מתנהלים חייו, ולאו דווקא בקרב החברה בכללותה.
(2) הנכונות להכיר בתביעה בגין הוצאת לשון הרע, המתייחסת לפגיעה בשמו הטוב של התובע בעיני קבוצת מיעוט, מן הראוי שתהא מוגלת בהיקפה ותיעשה במשורה.
(3) דיון בתביעת דיבה או היענות לה אין פירושם הכרה מצד בית המשפט בערכיה ובעקרונותיה של קבוצת המיעוט, שאליה מתייחסת התביעה, ואין בהם הכרעה בשאלה, אם הדברים שיוחסו לתובע הינם רצויים אם לאו מבחינה ציבורית.
(4) אין להוציא מכלל אפשרות, כי בנסיבות יוצאות דופן יוכר כלשון הרע גם פירסום כוזב, המייחס לתושב ישראל בעל אזרחות כפולה - ישראלית וזרה - שיתוף פעולה עם שלטונות ישראל, תוך פגיעה באינטרסים של אותה מדינה זרה. בהנחה שיש מקום להכרה כזאת, הרי תנאי-בל-יעבור לה הוא, שהמדינה הזרה תהא ידידותית לישראל ומקיימת עמה קשרים כמקובל בין מדינות כאלה.
ג. (אליבא דשופט מ' אלון):
(1) המבחן ללשון הרע הוא, אם יש בה כדי לפגוע באדם - לפי מידת הפגיעה המצויה בחוק - בקרב החוג שעמו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג; והלשון רעה היא, אף אם החוג מצומצם הוא במספר חבריו, ואף אם אין בהם בדברים משום פגיעה כל שהיא בעיני רובו של הציבור; ולא זו בלבד, אלא כך הוא גם אם המקובל באותו חוג מצומצם נראה מוזר ותמהוני בעיני האדם הרגיל וה"חושב נכונה".
(2) בנסיבות דנן, השאלה היא, מהו הדין, כאשר דעתם של בני אותו חוג מסוים בדבר טיבם של דברים שפורסמו אינה עולה בקנה אחד עם הדעה המתבקשת לפי שורת הדין, ולעתים דעתם אף בניגוד לדין.
(3) עקרון היסוד בסוגיית החוזה הבלתי חוקי, שלפיו שומה על בית המשפט לעשות צדק בין בעלי הדין ולשם כך אף "ללכלך את ידיו" בתביעה על-פי חוזה בלתי חוקי, יפה מבחינת הרעיון העקרוני הטמון בו אף לעניין השאלה הנדונה במקרה דנן.
(4) הרעיון המרכזי צריך שיהא לעשות צדק בין בעלי הדין ולשמור, ככל האפשר, על לזכותו של התובע שלא להיפגע מהלשון הרעה; ועשייה זו, מעצם טבעה, עניין של שיקול הדעת היא, ושיקול-
דעת זה שיקולים שונים נלווים לו:ו התנהגות בעלי הדין, חומרת המעשה, חומרת השעה ושיקולים כיוצא באלה.
(5) כל מקרה ומקרה יידון לפי עניינו ולפי חומרתו. בנסיבות מסוימות, יש שיגבר האינטרס של שמירת זכותו של אדם שלא להיפגע בשמו הטוב על האינטרס שלא לתת גושפנקא לתפיסה לא נכונה ומוטעית בדבר גילוי אוזנם של שלטונות החוק; בנסיבות אחרות, יש שיגבר הצורך שלא לתת יד להשקפות ולמעשים החותרים תחת שלטון החוק ומשטר המדינה על האינטרס של שמירת זכותו של אדם שלא להיות לשנאה בעיני בני חוגו ולהיות צפוי לפגיעה במשלח ידו.
(6) במקרה דנן, הגם שקיימת דעה בחוגו של המערער, כי שיתוף פעולה עם שלטונות ישראל בשמירה על הסדר והחוק ביהודה ושומרון יש בו משום טעם לפגם וריח של מלשינות, דעה זו כה חמורה וקשה מבחינת תשתית המערכת המשפטית של מדינת ישראל כמדינת חוק ומבחינת שמית ביטחונה של ישראל מפני אויביה, וכה נוגדת תפיסות יסוד של שלטון וסדר, עד שדוחה היא מפניה ועדיפה היא על שמירת זכותו של המערער שלא להיפגע בעיני בני חבורתו, המחזיקים בדעה מסולפת זו.
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ו' זיילר) מיום 10.7.83בת"א 1119/82. הערעור נדחה.
ש' תוסיה כהן - בשם המערער;
א' לוי - בשם המשיב.