עיקרי הפסיקה

בג"ץ 98 / 5933

1. פורום היוצרים הדוקומנטריים
2. אב"י – איגוד מקצועי של בימאי קולנוע וטלוויזיה בישראל
3. איגוד התסריטאים בישראל
נגד
1. נשיא המדינה
2. ממשלת ישראל
3. רשות השידור
4. מרג'יה סיזאר ו-14 אח'

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[22.8.2000]
לפני השופטים מ' חשין, י' זמיר, ד' ביניש

סעיף 7(א) לחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק) קובע כי 30 מתוך 31 חברי מליאת רשות השידור (להלן – המליאה) ימונו על-ידי נשיא המדינה על-פי המלצת הממשלה, וזאת לאחר שהממשלה תקיים התייעצות עם הארגונים היציגים של הסופרים, של המורים ושל האמנים בישראל, עם מוסדות ההשכלה הגבוהה, עם האקדמיה ללשון עברית ועם גופים ציבוריים אחרים שיש להם זיקה לענייני שידור.
העותרים טוענים כי הממשלה כשלה במילוי חובת ההתייעצות המוקדמת שהוטלה עליה בחוק. הם מבקשים להורות על בטלות מינוייהם של חברי המליאה שמונו.

בית-המשפט העליון פסק:
א. על-פי הוראת סעיף 13(א) לחוק-יסוד: נשיא המדינה הנשיא אינו נותן את הדין לפני כל בית-משפט בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו, וחסין הוא בפני כל פעולה משפטית באותם עניינים. על-כן לא היה זה מן הראוי לקרוא בשמו של נשיא המדינה כמשיב ראשון לעתירה (502ב).

ב. (1) מן העובדות שהובאו בפני בית-המשפט עולה כי הנחת העבודה של הממשלה הייתה כי המפלגות – כולן או רובן – זכאיות, כל אחת מהן, למכסה משלה במליאת רשות השידור, כנראה על-פי כוחן היחסי בכנסת ומועמדי המפלגות הם שיהיו המועמדים שהממשלה תמליץ עליהם (505א).
(2) על-כן בשלב המכריע של ההתייעצות שבו נקבעו מומלצי הממשלה למליאת רשות השידור, לא עמדה לשכת ראש-הממשלה בקשר אלא עם מפלגות בכנסת, ולא עם כל גופי התרבות, האמנות והתקשורת כאמור בסעיף 7(א) לחוק (505ג).
(3) לארגונים היציגים של הסופרים ושל האמנים ולמוסדות להשכלה גבוהה פנתה לשכת ראש-הממשלה רק לאחר גיבוש רשימת מועמדי המפלגות, והם נדרשו להביע דעתם על המועמדים שברשימה ולהציע מועמדים מטעמם תוך 7 ימים מיום שנשלחה אליהם פניית הלשכה. לא ייפלא אפוא כי חלק מהגופים הללו לא הצליחו להשיב לפנייה בתוך הזמן שהוקצב להם ומקצתם אף סירבו לקחת חלק בתהליך הייעוץ (505ה, 506ו – ז, 507ו – ז).
(4) בסופו של התהליך כל המועמדים למליאה שנכללו ברשימה שהממשלה העבירה לנשיא היו אלו שנכללו ברשימה שהורכבה מנציגי המפלגות. אף לא אחד מהמועמדים שהוצעו על-ידי המוסדות להשכלה גבוהה ועל-ידי הארגונים היציגים של הסופרים ושל האמנים נכלל ברשימת המועמדים שהועברה לנשיא (509ד – ה).

ג. (1) שלושה הם האינטרסים התומכים בקיומה והמכתיבים את תוכנה של חובת ההתייעצות. האחד הוא אינטרס מקבל העצה – שכן, התייעצות בזולת מרחיבה את דעתו של מקבל העצה ומגלה לעיניו חלופות שאפשר שלא עלו כלל על דעתו; עצה טובה יש בה כדי לפרוס לפני מקבל העצה את יריעת המידע בשלמותה ומסייעת היא לו להבין לעומקם את הנושאים שעליו להחליט בהם החלטה. בייחוד אמורים הדברים במקום שהיועץ יועץ חכם הוא או יועץ מומחה ויודע דבר (511ב – ה).
(2) האינטרס השני הוא אינטרס המייעץ – שכן, בדרך-כלל יש למייעץ עניין בהחלטה שבעל הסמכות אמור להחליט. בהתייעצות שתיערך יוכל המייעץ להפנות את בעל הסמכות להשלכות שתהיינה להחלטתו, ולהעמידו על תוצאות שאפשר שבעל הסמכות לא חזה אותן. על דרך זו יוכל המייעץ להיות לעזר לרשות – לרשות ולעצמו – להחליט החלטה מאוזנת, מידתית וראויה ככל שניתן בנסיבותיו של כל עניין ועניין (511ז – 512ב).
(3) האינטרס השלישי הוא אינטרס הציבור – שכן, לעריכת ההתייעצות נודע ערך דמוקרטי כבד משקל. היא מביאה לשקיפות-יתר של מעשי השלטון ויש בה כדי להעמיד את מעשיהם של בעלי השררה לביקורת הציבור ולפיקוחו (512ב – ג).

ד. (1) בהיעדר הוראה ספציפית ומפורשת בדין, אין דגם אחיד ומחייב לדרכי עריכתה של התייעצות. אין לדרוש הקפדה על קיומם של 'כללי צורה' נוקשים. לעומת זאת מהותה של ההתייעצות כפופה לעקרונות ברורים שנקבעו בהלכה, ובראשם שההתייעצות תהווה שיח אמיתי, ולא תיעשה למראית עין בלבד (517ד – 519ה).
(2) מתוך הדרישה שהתייעצות תהיה אמיתית נגזרים כמה עקרונות משנה: ראשית, חובה היא המוטלת על הרשות המוסמכת, מקבלת העצה, לפרוס לפני הרשות המייעצת את כל המידע הרלוונטי. שנית, למלא את משימת הייעוץ כהילכתה, ומכל בחינה שהיא. כך, למשל, מבחינת השהות הניתנת לגוף המייעץ: חייבת היא הרשות מבקשת העצה ליתן לגוף המייעץ שהות ראויה למחשבה ולשיקול עד שיחויב ליתן את עצתו. שלישית, כנגזר מעקרון משנה זה של מתן הזדמנות נאותה לייעוץ חייבת היא הרשות המוסמכת להביא לידיעת הגוף המייעץ הצעת החלטה ששוקלת היא להופכה להחלטה. רביעית, אסור לרשות המוסמכת לגבש החלטה סופית קודם שמיעת עצתה של הרשות המייעצת, אם כי מותר לה לגבש עמדת ביניים (519ה – ז, 520ב – ג, ו, 521ד).

ה. (1) היקפה ותוכנה של התייעצות בעניין הרכב חברי המליאה נגזרים הן ממהותה של רשות השידור, הן מטיב התפקיד שחברי המליאה אמורים למלא והן מאופיים של הגופים המייעצים (516ה).
(2) על טיב האנשים הראויים לכהן כחברי המליאה ניתן ללמוד ממטרות חוק רשות השידור ומהרכב הגופים שהוסמכו לייעץ בעת תהליך המינוי. נוסחת המסגרת לעניין זה היא כי על המכהנים במליאה להיות אנשים בעלי רקע תרבותי הולם – סופרים, אמנים, אנשי תרבות, לשון והוראה – שיש להם זיקה לנושאי השידור (513ג, 514ה – ו, 516ב – ג).
(3) מעובדות המקרה הנדון עולה כי הממשלה לא נתנה כלל דעתה – בעת שקבעה את המלצתה לגבי הרכב מליאת רשות השידור – להמלצותיהם של גופי הייעוץ. וחמור מכך, הממשלה ונציגיה לא התכוונו כבר – מלכתחילה – להיוועץ באמת ובתמים באותם גופים שהחוק הטיל על הממשלה חובה להיוועץ בהם. אשר-על-כן, הממשלה הפרה את חובת ההתייעצות שהוטלה עליה בחוק (522ג – ד).
(4) על-פי ההלכה הנוהגת הפרת חובת ההתייעצות דינה כחריגה מסמכות ולכן היא גוררת את בטלותה של ההחלטה. ואולם, אפילו אם יונח כי במקרים מסוימים לא תגרור הפרת חובת ההתייעצות בטלות מוחלטת, הרי אין המקרה הנדון מנוי עם מקרים אלו. זאת משום שהממשלה הפרה במקרה הנדון את חובת ההתייעצות באורח בוטה וקיימה התייעצות למראית עין בלבד. אשר-על-כן, מתחייבת המסקנה כי החלטת הממשלה בטלה ומבוטלת (524ג – ד, 525א – ב, ד).

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 1.11.1999. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

אביגדור פלדמן – בשם העותרים;
אסנת מנדל, סגנית בכירה א וממונה על ענייני בג"צים בפרקליטות המדינה – בשם המשיבים 1-3;
יהודה רסלר, אוהד לויט – בשם המשיבים 4-18.

לקריאת פסק הדין המלא