מתוך פסק הדין
ערעור אזרחי מס 334/89
1. רבקה מיכאלי
2. חדשות - עתון יומי בע"מ
3. יוסי קליין
4. שרית ישי לוי
נגד
בלה אלמוג
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
[20.12.92]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים ד' לוין, ג' בך
בשנת 1967 פירסמה המשיבה, שהיא עיתונאית, כתבה בעיתון אודות לידתו של בנה הבכור של המערערת 1, שהינה אמנית ובדרנית ידועה. הבן האמור נולד למערערת 1 שלא במסגרת נישואין. כותרת הכתבה "כל תינוק-מלך" רימזה לסרט שהופיע על האקרנים באותה התקופה ושמו "כל ממזר-מלך". בגוף הכתבה הביעה המשיבה את הערכתה לאומץ לבה של המערערת 1, אולם מתחה ביקורת על ההד הציבורי שניתן לפרשה מעל לגלי האתר, שכן, לדבריה, נערות העשרה תראינה אישור פומבי לפרשה, שמטבעה צריכה הייתה להיות מוצנעת. ללדת ילד מחוץ לנישואין, הוסיפה, זו לא בושה אבל גם לא כבוד גדול.
כ 18 שנה לאחר מכן, בפגישה בין המשיבה ובעלה לבין המערערת 1, בנה ואביו, לו נישאה בינתיים, אמרה המערערת 1 למשיבה כי זה הילד עליו כתבה. בשנת 1986 התפרסמה כתבה בעיתון, המערער 2 במסגרת ראיון נרחב שערכה המערערת 4 עם המערערת 1, אמרה המערערת 1, כי הרשימה המעליבה היחידה שהתייחסה ללידת בנה הבכור נכתבה על ידי המשיבה, רשימה שבה טענה המשיבה כי המערערת 1 אינה יכולה להגיש את התכנית לעקרת הבית מכיוון שהיא אם לא נשואה. היא סיפרה שפגשה את המשיבה בקולנוע ואמרה לה שזה הילד שהיה עדיף בעיני המשיבה שתעשה הפלה ולא תלד אותו. בעקבות הכתבה, פנה בא כוח המשיבה למערער 2 ודרש פירסום התנצלות. המערער 2 פירסם התנצלות קצרה, בגיליון יום חמישי, בשולי העיתון, ולא בגיליון יום שישי, במדור בו פורסמה הכתבה עצמה, כפי שדרשה המשיבה. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המערערים בגין פירסום לשון הרע. התביעה נתקבלה. מכאן הערעור.
בית המשפט העליון פסק:
[...]
(2) כאשר מייחסים לפובליציסטית כמו המשיבה את הבעת הדעה בפומבי, לפיה אין אמנית מוכרת כגון המערערת 1 ראויה להגיש תכנית לעקרת הבית אך ורק מהטעם שהיא אם לא נשואה, יש בכך כדי לעשותה מטרה לבוז וללעג מצד הבריות
[...]
(2) במקרה דנן, היה משום הוצאת לשון הרע בדברי המערערת 1, בהם ייחסה למשיבה, בקשר לכתבה האמורה, את הדעה, כי עדיף בעיניה שהמערערת 1 תעשה הפלה ולא תלד את ילדה. אין ספק, כי דברים כאלה, אם יזכו לאמון, עלולים לעורר בין קהל הקוראים והמאזינים רגשי זעם ובוז כלפי המשיבה ולהזיק לה במשרתה כעורכת מגזינים ומדורים מסוימים, ובעיקר כאלו העוסקים בענייני בית ומשפחה. יש מרחק רב בין תפיסה, לפיה אין הלידה מחוץ לנישואין מוסיפה כבוד מיוחד לאם, ובין הצעה לאותה אם להפיל את הוולד במקרה כזה ( 563ד-ה).
(3) במקרה דנן, אמנם אין הכרח שדברי המערערת 1 יהיו ציטוט מדויק של כתבת המשיבה, על מנת שייקבע שהפירסום היה אמת. די בכך שהפירסום הוא אמת לפי משמעותם ותוכנם הכללי של הדברים שנאמרו בכתבתה של המשיבה. מאידך גיסא, לא די בכך שהמשיבה הביעה דעות שמרניות בכתבתה משנת 1967 כדי להחיל את הגנת "אמת הפרסום" על כל עמדה שמרנית אשר יוחסה לה על ידי המערערת 1, אף אם זו קיצונית הרבה יותר מאותן דעות שהובעו בפועל על ידי המשיבה ( 564ה-ו).
(4) במקרה דנן, אין בכתבתה של המשיבה הבעת דעה, לפיה אין המערערת 1 ראויה להגיש תכנית לעקרת הבית, ואין בה אף רמז לכך שהמשיבה הייתה מעדיפה שהמערערת 1 תגרום להפלת ולדה. המשיבה הביעה אף אהדה להולדת בנה של המערערת 1 וגינתה רק את הפירסום שניתן ללידה בכלי התקשורת. הפער בין מה שנאמר בכתבה ובין מה שיוחס למשיבה על ידי המערערת 1 אינו כמותי בלבד ואינו מתייחס ל"פרטי לוואי" בלבד, אלא המדובר בהבדלים מהותיים ומשמעותיים ביותר ( 564ז - 565א).
[...]
(4) במקרה דנן, מתייחסת הכתבה בעיקר לעובדות, ולא לדעות גרידא. המערערת 1מייחסת למשיבה את הטענה שהיא, המערערת 1, אינה ראויה להגיש את התכנית לעקרת הבית, וכי העדיפה שהמערערת 1תעשה הפלה ולא תלד את בנה. אמנם המדובר בדעות המיוחסות למשיבה, אולם השאלה, אם המשיבה הביעה דעות מסוימות או לא, שאלה שבעובדה היא. טענה בדבר הדעות שהביע אדם עשויה להיות טענה עובדתית מובהקת. הכתבה מציגה כעובדה את הדעות שהביעה המשיבה כביכול בכתבתה משנת 1967, ועובדה זו לא יכולה לחסות בהגנת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע ( 567ב-ג).
[...]
(4) אין על עיתון חובה מוסרית או חברתית מיוחדת לפרסם ידיעות בעלות עניין לציבור, אם כי ייתכנו מקרים בהם חובה זו אכן תותר, כגון במקרים בהם קיימת סכנה לציבור, לבריאותו או לרכושו ( 568ג-ד).
(5) במקרה דנן, לא מתקיים מקרה המצמיח חובה מוסרית או חברתית כאמור, ולמעשה לא מתקיימת אף אחת מחלופות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. אולם גם לו הייתה מתקיימת חלופה מחלופות אלה, לא היה בכך כדי לסייע למערערים, שכן אין לומר שהפירסום נעשה בתום לב. המערערים לא נקטו לפני הפירסום אמצעים סבירים כדי להיווכח אם אמת הוא אם לאו, לכן נופל המקרה בגדר סעיף 16(ב)(2) לחוק. בדיקת כתבת המשיבה משנת 1967, שעריכתה הייתה חובתו האלמנטארית של כל כתב או עורך סביר, כתנאי מוקדם לפירסום הדברים נושא הערעור, הייתה מגלה, שהתיאור אשר ניתן לאותה כתבה על ידי המערערת 1, חוטא לאמת, והייתה, קרוב לוודאי, מונעת את פירסום לשון הרע ( 568ד - 569א).
[...]
ט. (1) תנאי להתחשבות בהתנצלות הוא פירסומה במקום, במידה ובדרך, שבהם פורסמה לשון הרע ( 570ד).
(2) במקרה דנן, נוכח העובדה שבעוד הכתבה נושא התביעה פורסמה בגיליון יום שישי של המערער 2 פורסמה ההתנצלות בשולי העיתון בגיליון יום חמישי בלבד, לא היה מקום להתחשב בהתנצלות בקביעת גובה הפיצויים ( 570ג-ד).
[...]
יא. (דעת מיעוט - הנשיא מ שמגר): (1)אין הכרח, שכל עניין היכול להיות נדון בבית המשפט, אכן יידון כאמור. לא כל דבר ביקורת - אף אם הוא מופרז קמעה או אף אם שזורים בו אי פה אי שם אי דיוקים שאינם מרכזיים או דומינאנטיים ישמש עילה לתביעת נזיקין בשל לשון הרע. ההבחנה בין הראוי לשמש עילה לתביעה לבין מה שאינו ראוי היא עניין של טעם, מידה והיקף. מי שמפרסם מעת לעת ביקורת על אחרים, צריך להיות גם מוכן לתגובה כלשהי בצורת פירסום נגדי ( 571ו, 572א-ב).
(2) אנשי ציבור מן הנכון שיהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר אדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור והפירסום ברבים, בכתב או בעל פה של דבריהם ( 571ז).
(3) במקרה דנן, ניתן היה להסתפק בחילופי הדברים או בחידודי המלים, הא ותו לא. בידי המשיבה גם הייתה האפשרות לפרסם דעתה ותגובתה ברבים. הרי מדובר באנשים הפועלים בזירה הציבורית, המצויים בענייני התקשרות וגלויים לביטוייה. ההתבטאות במקרה דנן, שהייתה תגובה, בלתי נאותה ומאוחרת, לכתיבה שקדמה לה בשמונה עשרה שנים, יכולה הייתה להישאר מחוץ לכותלי בית המשפט ( 571ו, 572ב-ג).
(4) במקרה דנן, משנפסק מה שנפסק בדבר המסקנה המשפטית הפורמאלית, אפשר להסתפק בקביעת סכום פיצויים בסכום של 100ש"ח, שיוטל על כל אחד מן השניים, והם המערערת 1 וכן המערער 2 ועורכיו גם יחד ( 572ג-ד).
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י אברמוביץ) מיום 16.1.89בת"א 1119/86. הערעור נדחה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של הנשיא.
א שניידשר - בשם המערערת 1;
י שגב - בשם המערערים 2-4;
ר הורוביץ - בשם המשיבה.
מתוך פסק הדין
אלו העובדות הצריכות לעניין:
תחילתה של פרשה זו עוד בשנת 1967, עת חיברה הגב בלה אלמוג (להלן -
המשיבה), שהייתה אז כתבת העיתון "ידיעות אחרונות", כתבה אודות לידתו של בנה הבכור של הגב רבקה מיכאלי (להלן - המערערת), שהינה אמנית ובדרנית ידועה. הבן האמור נולד למערערת שלא במסגרת נישואין.
כותרת הכתבה, "כל תינוק - מלך?", רימזה לסרט שהופיע על האקרנים באותה התקופה ושמו "כל ממזר - מלך". בגוף הכתבה הביעה המשיבה תחילה את הערכתה לאומץ לבה של המערערת, בכותבה, בין היתר:
"היא אינה רק חכמה, היא גם אמיצה... ואם החליטה מה שהחליטה, היא רק ראוייה לאהדה על שמצאה את הכח להחליט כך".
אולם, בהמשך דבריה, מתחה המשיבה ביקורת על ההד הציבורי הרב שניתן לפרשה מעל גלי האתר, ובסיכומם של הדברים כתבה:נ
"גם אני איני סבורה שאהבתה ופרי אהבתה של רבקה לה מיכאלי ראויים לגנאי. רק כואב לי על שנערות העשרה שלנו, - אשר ממילא קשה לרסנן היום, - תראינה אישור פומבי, הניתן מעל דפי העיתונים וגם מעל גלי אתר ממלכתיים, לפרשה, שמטבעה היתה צריכה להיות מוצנעת, כדי להותיר בה את מעט הכבוד שעוד יש בה. איך אומר טוביה? - ללדת ילד מחוץ לנישואין זו לא בושה - אבל גם כבוד גדול לא!".
המשך הפרשה כ 18 שנה מאוחר יותר, בפגישה מקרית בבית הקולנוע בין המשיבה ובעלה לבין המערערת, בנה ואביו, לו נישאה בינתיים. הצדדים חלוקים באשר לנאמר בפגישה זו. לגירסת המערערת אמרה היא למשיבה: "זה הילד שעדיף בעיניך שאעשה הפלה ולא אלד אותו". המשיבה טוענת שהמערערת אמרה לה: "בלה תכירי, זה יונתן, הילד שעליו כתבת, הוא עכשיו בצבא או הולך לצבא". בית המשפט המחוזי העדיף את גירסת המשיבה, ואין אני מוצא לנכון להתערב בקביעה עובדתית זו, ומה גם, כפי שיוסבר בהמשך, שההכרעה בין הגירסאות בנקודה זו אינה חיונית לגבי התוצאה הסופית בערעור זה.
הכתבה נושא התביעה שלפנינו התפרסמה רק ב 1986 בעיתון "חדשות" (המערער 2). במסגרת ראיון נרחב שערכה כתבת העיתון, שרית ישי לוי (המערערת 4), עם המערערת, התייחסה האחרונה לפרשת לידתו של בנה הבכור, ואמרה אגב זאת:
"הרשימה המעליבה היחידה התפרסמה בידיעות אחרונות. בלה אלמוג כתבה אותה. הכותרת היתה לא כל תינוק מלך , ובגוף הכתבה היא טענה שרבקה מיכאלי לא יכולה להגיש את התכנית לעקרת הבית מכיוון שהיא אמא לא נשואה. הרבה זמן לא דיברתי איתה בגלל זה. לפני חצי שנה הלכתי עם יונתן לסרט. שורה לפני ישבו בלה אלמוג ובעלה. אמרתי לה: זה הילד שהיה עדיף בעינייך שאעשה הפלה ולא אלד אותו".
בעקבות הכתבה, פנה עורך דינה של המשיבה לעיתון "חדשות" ודרש פירסום התנצלות. לאחר הדרישה פירסם העיתון התנצלות קצרה, אולם עשה כן בגיליון יום חמישי, בשולי העיתון, ולא בגיליון יום שישי, במדור בו פורסמה הכתבה עצמה, כפי שדרשה המשיבה.