עיקרי הפסיקה
ערעור אזרחי מס' 214/89
.1 אריה אבנרי
.2 תמוז-אהרון בר - הוצאה לאור
.3 אומני הפקת עתונות (1987) בע"מ
.4 אהרון בר
נגד
.1 אברהם שפירא
.2 הוצאת מודן - משיבה פורמאלית
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[22.10.89]
לפני השופטים א' ברק, א' גולדברג, א' מצא
המערער 1 כתב ספר המתאר את פעילותו של המשיב 1, שהוא תעשיין ואיש עסקים, מראשי אגודת ישראל והיה בעת כתיבת הספר חבר-כנסת ויושב¬ראש ועדת הכספים שלה. הספר עמד להופיע בסמוך לפני הבחירות. יומיים לפני מועד פרסומו פנה המשיב 1 לבית המשפט המחוזי וביקש ציווי לשעה האוסר על המערערים 1 ו-2 לפרסם את הספר.
בית המשפט המחוזי נענה לבקשה במעמד צד אחד והורה על הגשת הבקשה העיקרית לבית המשפט בתוך עשרים וארבע שעות וקבע, כי דיון במעמד שני הצדדים יתקיים בתוך שבוע ימים. למחרת הגיש המשיב 1 תביעה נגד המערערים ובה כתב, כי זמן רב מאיים המערער 1 כי יפרסם על המשיב 1 ספר, בו יכלל, בין היתר, חומר, המראה, כי המשיב 1 מנצל לרעה את מעמדו הציבורי. כתב התביעה מציין, כי על-פי אופיים ותוכנם של הדברים, שפרסם המערער 1 בעבר על המשיב 1 ולפי הצהרותיו, אין ספק, כי הספר כולל חלקים נרחבים העלולים להשפיל את המשיב 1 בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשינאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזותו ולפגוע במשרתו הציבורית ובעסקו ולהוות לשון הרע. כתב התביעה מוסיף ומציין, כי הדברים שפורסמו בעבר והאמורים להיכלל בספר אינם אמת, ולכן התבקש צו מניעה לתמיד, האוסר על פרסום הספר. בתצהיר מטעם המשיב 1, שהוגש לקראת הדיון בהמשך צו הביניים, נאמר, בין היתר, כי בספר האמור מיוחסים למשיב 1 מעשי שחיתות, שאינם אמת ושעלולים לגרום למשיב 1, לעסקיו ולמשרתו הציבורית נזקים בלתי הפיכים. את המידע על הספר ועל תוכנו המשוער שאב המשיב 1 מקטעי דברים ואמירות שנכתבו או נאמרו על-ידי המערער 1ומשני פרקים מהספר שפורסמו בעיתון.
בתצהיר המערער 1 נאמר, כי הדברים המיועדים להתפרסם בספר הם אמת, כי המידע בספר מתייחס לא רק למשיב 1 ולמפלגתו אלא לאישים נוספים בצמרת המדינה, וכי הציבור זכאי לכל מידע שיש בו כדי להשפיע על הבחירות הקרובות. עם פתיחת הדיון סירב בא-כוח המערער 1 למסור לידי בא-כוח המשיב 1 עותק מהספר, וזאת מטעם עקרוני, שכן יש בכך משום צנזורה. בית המשפט המחוזי החליט, כי מאחר שהמערער 1 מתגונן בטענה שהפרסום הוא אמת וכי יש בו עניין ציבורי, עליו לשכנע את בית המשפט, ולו לכאורה בלבד, כי יש תוכן של ממש מאחורי טענה זאת, ולשם כך ציך שתוכן הפרסום יהיה לפני בית המשפט. אם לא יימסר הספר לעיון בית המשפט, ייקבע תאריך להמשך הדיון בבקשה. מטעמים עקרוניים סירב המערער 1 לעשות כן. בקשתו למתן רשות לערער על החלטתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי נדחתה על-ידי המשנה לנשיא בית המשפט העליון מהטעם שהוגשה טרם זמנה. משחודש הדיון לפני בית המשפט המחוזי, הורה זה כי לא ירשה כל חקירה על-ידי בא-כוח המערער 1 שמטרתה לבסס טענה של "אמת דיברתי".
ברוח זאת גם החליט בית המשפט, שמכיוון שהספר לא נמסר לידי המשיב 1ולידי בית המשפט, נשללה מהמערער 1 הגנת "אמת דיברתי", ולכן צו המניעה לשעה יעמוד בתוקפו כצו מניעה לשעה עד לפסק הדין או להחלטה אחרת בתיק. במסגרת הדיון בתביעה למתן צו מניעה לתמיד, ביקשה המשיב 1, במסגרת בקשה לגילוי מסמכים, גם לעיין בספר, ומשסירב המערער 1להיעתר לבקשה זאת, הוציא בית המשפט צו, המחייב את המערער לציית לבקשה. כשהודיע המערער כי לא יציית לצו, הורה בית המשפט המחוזי למחוק את כתב ההגנה, וזאת על-פי תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ונתן פסק-דין על-פי כתב התביעה. מכאן הערעור, הנסב הן על פסק הדין האמור והן על החלטות הביניים שניתנו במהלך ההתדיינות בין הצדדים.
בית המשפט העליון פסק:
[...]
ב.
(4) בהפעלת שיקול-דעתו, על בית המשפט להתחשב בשני פרמטרים עיקריים. הפרמטר האחד, האינטרסים והערכים, הבאים לידי התנגשות. בתביעה בגין לשון הרע יש להתחשב במידת הפגיעה בשמו הטוב של התובע אם הציווי לא יינתן, לעומת הפגיעה בחופש הביטוי אם יינתן. הפרמטר השני הוא השלב בהליך השיפוטי בו מתעוררת השאלה. יש להבחין בין השלב שבו אחריות הנתבע טרם נקבעה ונתבע ציווי לשעה לבין השלב שבו אחריות הנתבע נקבעה ובית המשפט צריך לעשות שימוש בשיקול-דעתו לעניין ציווי לתמיד (855א).
(5) במקרה דנן, כשאחריות המערער 1 ללשון הרע טרם הוכרעה, יש לחתור למציאת האיזון הראוי בין הערכים המתנגשים, לשקול את מאזן הנוחות או מאזן הצדק כשבית המשפט ראשי להתחשב במסגרת שיקוליו לציווי לשעה גם באינטרס הציבורי (855ב-ג, 856ב).
[...]
ו. (1) באיזון בין הערך האישי והציבורי לשם טוב לבין הערך האישי והציבורי לחופש הביטוי יש ליתן משקל מיוחד לערך בדבר חופש הביטוי, בכל הנוגע לחופש הביטוי הנוגע לענייני הציבור ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות, או שהם בתפקידים שלציבור עניין בהם ( 863א-ב).
(2) חופש הביטוי הוא תנאי חיוני למשטר דמוקרטי. הוא מאפשר החלפת דעות, המאפשרת מצדה עיצוב של ההשקפות הפוליטיות המעצבות את המשטר, והוא מהווה את התנאי המוקדם של כמעט כל החירויות האחרות. דברים אלה תופסים במיוחד לעניין חופש הביטוי באשר לנושאים ציבוריים ובאשר לאנשים התופסים עמדות ציבוריות. אין באפשרות לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות, שיש לציבור עניין בהם, מדיון רציני בבעלי עמדות והוגי רעיונות. קשה לנתק את הקשר בין הדעה לבין המביע אותה (863ב-ד).
(3) גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקים סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לחופש הביטוי (863ה-ו).
(4) ביסוד חופש הביטוי עומדת ההשקפה, כי התרופה לדבר שקר היא בדבר אמת. התגובה הראויה ללשון הרע היא בחשיפת השקר שבה ובהוצאת האמת לאור. לאיש הציבור כלים, ידע ונגישות לאמצעי התקשורת, ובכוחם היכולת בידו, יותר מאשר איש "פרטי", להגן כראוי על שמו הטוב (863ז- 864א).
ז. (1) כאשר נקבעה האחריות והוכח, כי הפרסום הוא שקרי ופוגע בשם הטוב, גובר האינטרס הציבורי להגן על השם הטוב בפני דברי שקר על האינטרס בחופש הביטוי. מתן ציווי לתמיד, בנסיבות אלה, מגשים את האיזון החקיקתי בין האינטרסים המתנגשים (867ה-ו).
(2) כל עוד לא הוכרעה שאלת האחריות בתביעה בגין לשון הרע והפרסום אינו אסור, ש להעדיף את הזכות לחופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב, ואין להגביל את זכות חופש הביטוי בדרך של ציווי לשעה, ובלבד שהנתבע מעלה טענה, שאינה טענת סרק, כי בידו להגן על הפרסום. מתן ציווי לשעה בשלב זה, שבו אין אפשרות להציג באופן מלא את התשתית העובדתית, יהווה מניעה מוקדמת של חופש הביטוי, וממנה יש להימנע ככל האפשר. בהימנעות כזאת ניתן הביטוי לאיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב (867ד-ה, ז).
(3) מקום שעיתון עומד לפרסם כתבה, שיש בפרסומה עניין לציבור, ומקום שהעיתון עומד להעלות טענת "אמת דיברתי", אין ליתן צו מניעה זמני האוסר את הפרסום. בנסיבות אלה גובר האינטרס של הציבור לדעת את האמת על פני האינטרס של המבקש לשמור על שמו הטוב (869ב).
(4) ייתכן עדיין מתן ציווי לשעה במשפטי לשון הרע. יש להתחשב בטיב הגנתו של הנתבע, אם אין היא מבוססת על אדני רק. יש גם מקום לשקול את טוב הפרסום, אם הוא עוסק בעניין ציבורי בו מעורבים נושאי משרות ציבוריות, או שהוא עוסק בעניין פרטי שאין לציבור כל עניין בו (869ז-870א).
(5) האינטרס הציבורי עשוי להצדיק את מתן הציווי לשעה, למשל, כשמדובר באינטרס של ביטחון המדינה, ויש בכוחו להצדיק שלילת ציווי לשעה, כשמדובר באינטרס של חופש הביטוי, בעיקר בהחלפת דעות בעניינים ציבוריים הנוגעים לנושאי משרות ציבוריות (870א-ב).
ח.
[...]
(4) למרות השוני שבין עיתון לבין ספר, פרסום שניהם חוסה בצלו של חופש הביטוי, ואין מקום להבחין ביניהם לעניין מתן ציווי לשעה. מתן ציווי לשעה כנגד פרסום ספר, בטרם הוכח, כי יש בספר לשון הרע, פוגע בערך האישי והציבורי של חופש הביטוי. בחברה דמוקרטית אין להצדיקו, אלא אם כן ברור כי אין לנתבע כל הגנה של ממש (870ז-871א).
ט. (1) במקרה דנן, יש טעם לדון בערעור על החלטות הביניים, חרף העובדה שניתן פסק-דין בתביעה גופה, שכן החלטות ביניים אלה הכריעו בתיק כולו (871ד).
(2) במקרה דנן, בדין קבע בית משפט קמא, כי בסמכותו להעניק ציווי לשעה, וכי לכאורה יש בדברים האמורים להתפרסם בספר משום לשון הרע. אולם הוא טעה בכך שסבר שרק אם יוצג הספר לעיון ניתן יהא לבחון, אם למערער 1 הגנה לכאורה, ואם האיזון הראוי בין זכות המערער לחופש הביטוי לבין זכות המשיב 1 לשם טוב מצדיק מתן ציווי לשעה (871ה-ו).
(3) אמנם, לא די בעצם הצהרתו של המערער 1, כי עומדת לו הגנה כנגד אחריות ללשון הרע. בית המשפט צריך להשתכנע, כי הטענה אינה טענת סרק, אולם אין להטיל על המערער 1, לצורך בחינת שאלה זאת, את הנטל להגיש את הספר לעיון המשיב או בית המשפט, כשם שאין להטיל עליו את הנטל לאפשר עיון בספר בטרם הוגשה התביעה (872א).
(4) על בית המשפט לעיין בטענות המשיב 1 באשר ללשון הרע כלפיו ובתשובת המערער 1. זוהי יריעת המחלוקת בין הצדדים, ובתוך שדה מריבה זה צריכה ליפול ההכרעה בשאלה, אם יש למערער 1 הגנה לכאורה, או שכל טענותיו הן טענות סרק, וכן, אם הפרסום נוגע בעניין ציבורי בו מעורבים נושאי משרות ציבוריות, או שהוא עוסק בעניין פרטי שאין לציבור עניין בו. אין להרחיב יריעת מחלוקת זו, ואין להכניס לתוכה דברים שטרם פורסמו ושהמשיב 1 חושש כי יפורסמו, אך שאינם מצויים בידיעתו (872ב).
(5) במקרה דנן, הפגם שנפל בהליך הביניים נמשך גם בהליכים שאחריו. בנסיבות העניין, לא היה מקום ליתן צו להצגת הספר. למערער 1 זכות כשהספר יפורסם, תוך נטילת אחריות אם יש בו לשון הרע (872ד-ה).
י. (1) אין מחייבים אדם הנתבע במשפט על לשון הרע להציג את יצירתו לבחינה מוקדמת לעיונו של התובע - בין במסגרת דיון בציווי לשעה ובין במסגרת דיון לגילוי מסמכים - ואין מעמידים אותו במצב, שאם לא יעשה כן, אחד דינו למחיקת הגנתו למתן צו לתמיד כנגדו. בשיקול-עתו בעניין צו לגילוי מסמכים לא יינתן צו לעיון מוקדם בחומר שטרם פורסם, וזאת כתנאי מוקדם לדיון בזכות לפרסמו (872ה-ו, 873א).
(2) אם הדבר שטרם פורסם מצוי בידי התובע או בידיעתו, הוא רשאי לתבוע - על בסיס המידע שבידו - מניעת פרסומו בעתיד. אם בית המשפט יקבע, על בסיס חזית המריבה העולה מכתב התביעה ובמכתב ההגנה, כי אכן יש בדברים העתידים להתפרסם משום לשון הרע, הוא יהא רשאי ליתן ציווי לתמיד כנגד פרסום בעתיד של אותה לשון הרע (873א-ב).
(3) במקרה דנן, יש לבטל גם את ההחלטה בדבר ציווי לשעה, שכן בתצהיר הנגדי של המערער 1 פורט בהרחבה הרקע לפרסום, תוארו החקירות המקיפות, על המשיב 1 ובקשר עליו, תוך בדיקת מסמכים רבים וראיון עדים רבים במשך למעלה משלוש שנים. על יסוד חומר זה נכתב הספר ונכתב הפרק שפורסם בעיתונות. המערער 1 מצהיר, כי דבריו הם אמת וכי עומדת לו ההגנה של תום-לב. המערער נחקר על תצהירו, והרשות הייתה בידי המשיב 1 לחקרו ביחס לחלקים בספר שכבר פורסמו, ובכך די והותר להראות, בשלב זה של הדיון, כי טענותיו אינן טענות סרק וכי יש להכריע באחריות האזרחית לגופה (873ו-ז).
יא. (1) במלאכת השפיטה, על השופט לגלות הבנה, איפוק וזהירות. עליו לפעול באובייקטיביות להכניע את השקפותיו האישיות. עליו ליתן ביטוי לתפיסות היסוד של הציבור הנאור ולקבל השראה מרעיונות היסוד שעליהם מושתת המשטר החוקתי. כשהוא נתקבל בעקרונות יסוד ובזכויות יסוד הסותרים זה את זה, עליו להתחשב בכולם, תוך איזון ראוי ביניהם, ובכך להניח את התשתית, שעליה נבנה המבנה של השיטה בכלל ושל זכויות האדם בפרט ( 874א-ב).
(2) באיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב יש לנהוג בזהירות רבה, ובמקרה של ספק עדיף "לטעות" לטובת חופש ביטוי, אפילו אם לעתים תישאר פגיעה שלא כדין בשם הטוב, בלא סעד ראוי. עם זאת, יש לעשות הכול כדי להפחית ולצמצם את מקרי הפגיעה שאינם זוכים לסעד. במישור המהותי יש לשכלל ולפתח שיטת פיצויים ראויה לנפגע. במישור הדיוני, יש לקיים משפטי לשון הרע במהירות האפשרית, כדי שהצדק לא יאחר לבוא ( 874ד, ה).
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-איב-יפו (השופט א' הומינר), מיום 27.3.89 בת"א 1947/88. הערעור נתקבל.
ש' ליבליך - בשם המערער 1;
י' מילר - בשם המערערים 2-4; א' זכרוני - בשם המשיב 1; ע' ונגלניק - בשם המשיב 2.
מתוך פסק הדין
.1המערער 1 (להלן - המערער) כתב ספר, "הגביר" שמו. הספר מתאר את פעילותו של המשיב. המשיב הוא תעשיין ואיש עסקים. הוא מראשי אגודת ישראל. בשעת כתיבת הספר היה המשיב חבר-כנסת ויושב-ראש ועדת הכספים שלה. הספר עמד להופיע ביום 13.10.88 בסמוך לפני הבחירות שעמדו להיערך אותה עת. יומיים לפני מועד פרסום הספר פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הוא ביקש ציווי לשעה האוסר על המערער ועל הוצאת הספרים (היא המערערת 2) לפרסם את הספר. בית המשפט המחוזי (השופט מ' אילן) נענה לבקשה במעמד צד אחד. הוא הורה על הגשת הבקשה העיקרית לבית המשפט בתוך עשרים וארבע שעות. הוא קבע, כי דיון במעמד שני הצדדים יתקיים בתוך שבוע ימים.
למחרת היום (ביום 12.10.88) הגיש המשיב תביעה נגד המערערים בתביעה נאמר, כי זה זמן רב מאיים המערער כי יפרסם על המשיב "ביוגרפיה אמיתית", שבה יכלל, בין היתר, חומר, המראה, כי המשיב מנצל את מעמדו הציבורי מאז שהפך להיות איש ציבור בשנת 1977. לעניין זה צורף ראיון עם המערער שהתפרסם בעיתון "מוניטין". בראיון אחר באותו כתב-עת (מנובמבר 1986) טען המערער, כי המשיב חולב את המדינה, וכי כולם בכיסו. כתב התביעה ממשיך וקובע, כי ביום שלישי (ה-11.10.88) פורסם, כי המערער יציג את ספרו ביום 13.10.88 לפני הציבור הרחב.
כתב התביעה מציין, כי על-פי אופיים ותוכנם של הדברים שפרסם המערער בעבר על המשיב, ולפי הצהרותיו, אין ספק, כי הספר כולל חלקים נרחבים העלולים להשפיל את המשיב בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשינאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזותו ולפגוע במשרתו הציבורית ובעסקו, ולהוות לשון הרע במשמעות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. כתב התביעה מוסיף ומציין, כי הדברים שפורסו בעבר והאמורים להיכלל בספר אינם אמת.
בתביעה מתבקש צו מניעה לתמיד, האוסר על פרסום הספר. ביום 17.10.88 התנהל דיון, במעמד שני הצדדים, בדבר המשך צו הביניים. לקראת דיון זה הגישו הצדדים תצהירים משלהם. בתצהיר מטעם המשיב נאמר, כי המערער עומד לפרסם ספר הכולל חומר, המראה, לדברי המערער, כי המשיב ניצל לרעה את מעמדו הציבורי, כי הוא קיבל כספים לעסקיו הפרטיים במסגרת תפקידו כיושב-ראש ועדת הכספים, וכי היה מעורב בפרשיות שחיתות. על-פי תצהיר המשיב, הדברים אינם אמת והם עלולים לגרום למשיב, לעסקיו ולמשרתו הציבורית, נזקים בלתי הפיכים. את המידע על הספר ועל תוכנו המשוער שאב המשיך מקטעי דברים ואמירות שנכתבו או נאמרו על-ידי המערער בהזדמנויות שונות. שני פרקים מהספר כבר פורסמו בעיתון "ידיעות אחרונות", והם כוללים שקרים מרובים על המשיב. בתצהיר מטעם המערער נאמר, בין השאר, כי "הדברים המיועדים להתפרסם בספר הם אמת ואם תוגש נגדי תביעה אוכיח את אמינותם בבית המשפט". כן נאמר בתצהיר: "מותר לי לכתוב את הדברים על-פי הגנת תום-הלב שחוק איסור לשון הרע תשכ"ה מעניק". בנוסף לכך צוין בתצהיר, כי המידע בספר אינו מתייחס רק למשיב ולמפלגתו אלא לאישים נוספים בצמרת המדינה ובהנהגתה, וכי הציבור זכאי לכל מידע שיש בו כדי להשפיע על הבחירות הקרובות.