בגיליון האחרון של "העין השביעית" נסקר חוק חופש המידע, שנכנס לתוקף לפני כשנה, והאפשרויות העיתונאיות והחדשות הגלומות בו, אפשרויות שהתקשורת אינה מנצלת ("וזה שאינו יודע לשאול", "העין השביעית", גיליון מס' 26).
החוק מאפשר כיום לכל אזרח לקבל מידע מרשות ציבורית בלי שעליו להסביר ולנמק מדוע יש לו צורך במידע. על הרשות למסור את המידע בתוך 30 יום בדרך-כלל, פרט למקרים חריגים של מגבלות וחסיונות מסוימים (כגון מטעמי ביטחון, הגנת הפרטיות וכו').
מי שהחליטה לנצל את החוק היא העמותה הישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית, עמותה המתנגדת לאשפוז פסיכיאטרי כפוי. העמותה ביקשה לקבל לידיה את רשימת הפסיכיאטרים שמשרד הבריאות הסמיך לבדוק חולים ולאשפז אותם בכפייה. המשרד סירב למסור את המידע, ובתגובה עתרה העמותה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ודרשה למסור את הרשימות לידיה. משרד הבריאות הסביר כי אין מקום למסור את רשימת הפסיכיאטרים המוסמכים, הן מחשש שהם ייפגעו, מילולית או אף פיזית, על-ידי חברי העמותה או אנשים שיקבלו ממנה את המידע, והן מחשש שהעמותה תנהל נגדם תעמולה ותגרום להם לסרב לעבוד בשירות משרד הבריאות.
השופט עדי אזר דחה את טענות משרד הבריאות וחייב אותו למסור לעמותה את הרשימות.
אזר קבע כי שני החשדות סתמיים ולא מבוססים. באשר לחשש לשלום הפסיכיאטרים קבע, כי עצם היותם ברשימה אין בה כדי לפגוע בהם. השופט בחן את פועלה של העמותה בעבר ואת תקדים יחסי פסיכיאטר-מטופל בעבר ומצא כי כאשר היתה, במקרים חריגים מאוד, פגיעה בפסיכיאטר, היא היתה מצד חולה שבו טיפל, ואשר ממילא יודע את שמו ופרטיו של המטפל בו, ולו אין כל צורך ברשימה המפורטת. זאת ועוד, העמותה המבקשת את הרשימה כבר פירסמה בעבר פרסומים שונים, ואף שהם כוונו ישירות נגד פסיכיאטרים מסוימים, שהיו מעורבים במקרים שנויים במחלוקת, איש מהם לא נפגע. העמותה פעלה באופן חוקי, ובמשך שש שנות פעילותה לא סיכנה איש.
בית-המשפט גם מצא שפסיכיאטרים שנגדם ניהלה העמותה מאבק ציבורי ממושך, כולל פרסומים פוגעים, המשיכו לעבוד עם משרד הבריאות ואף נתנו חוות-דעת על חולים הזקוקים לאשפוז בכפייה. מכאן הגיע בית-המשפט למסקנה שהחשש מצמצום מספר הפסיכיאטרים שיעבדו עם המשרד אין לו בסיס. השופט אזר חייב אפוא את המדינה למסור לעמותה את הרשימה תוך 30 יום, ואף חייב אותה בהוצאות בסך 20 אלף שקל.
פסק-הדין מחזק מגמה שנקבעה בפסקי-דין אחרונים – להרחיב את חופש המידע ולתת כלים נוספים בידי עיתונאים ואזרחים המבקשים מידע מהרשויות.
מאסר בפועל למפעיל תחנה פיראטית
עד לפני כחצי שנה שודרו ללא הפסק פרסומות נגד שידורי הרדיו הפיראטי.
הפרסומות היו חלק ממאמץ משותף למשרדי התקשורת, המשפטים ובטחון הפנים לעקירה, או לצמצום, של התופעה המזיקה. המאמץ כלל מסע הסברה, פשיטות משטרה על התחנות במגמה לסגור אותן ולהחרים את המשדרים, והעמדת בעליהן לדין.
גורמים בכירים במשטרה הודו בזמן האחרון כי הניסיון להרתיע באמצעות פשיטות אינו עולה יפה: על כל תחנה פיראטית שאותרה ומשדריה הוחרמו, קמה תחתיה לפחות אחת אחרת. גם מסע ההסברה לא הועיל, ולעומת זאת מממנות פרסומות מזן אחר את התחנות הבלתי חוקיות.
בזירה השלישית, המשפטית, ניתן בימים אלה תוקף לפסק-דין תקדימי שכתוצאה ממנו נשלח לראשונה מפעיל תחנה פיראטית לעונש מאסר ממשי. העונש המרבי הקבוע בחוק לעבירה של הפעלת תחנת רדיו ללא רישיון הוא שלוש שנות מאסר או קנס של 3.1 מיליון שקל. בפועל, ברוב המקרים ניתנו עונשים קלים בהרבה: מאסרים על-תנאי וקנסות של כמה עשרות אלפי שקלים לכל היותר.
כתב-אישום הוגש בשנת 1997 נגד שלום נחמני, שהואשם בכך שבמשך שנתיים היה הבעלים והמפעיל של תחנת רדיו בשם רדיו-סנטר, שפעלה באזור רמלה-לוד. בתקופת פעילותה של התחנה שודרו בה פרסומות מסחריות תמורת תשלום, כספים שהמערער שילשל לכיסו. הנאשם הורשע לאחר משפט ממושך, שארך מעל לשנתיים, ובו הובאו עשרות עדים, שרובם חששו להעיד נגדו. השופט, שמואל ברוך, בבית-משפט השלום ברמלה, בחן את התנהגותו של נחמני והחליט לא להסתפק בענישה שתאפשר לו להמשיך בענייניו כרגיל. בית-המשפט קבע כי נחמני הוא אדם מתוחכם, שהקים את התחנה כדי "לעשות כסף קל" בלי לשלם מס. לנחמני כבר היתה הרשעה קודמת בגין הפעלת תחנת טלוויזיה בכבלים ללא זיכיון. השופט ברוך גזר, לפיכך, על הנאשם שמונה חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על-תנאי, וכן קנס בסך 200 אלף שקל.
נחמני עירער לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, אולם בחודש שעבר דחו השופטים יהושע גרוס, אסתר קובו ומיכל רובינשטיין את ערעורו. השלושה קבעו כי אף שמדובר ב"קפיצת מדרגה" מבחינת הענישה, מדובר בקפיצה מוצדקת. השופטים ניתחו את הנזק הרב הנגרם לציבור מהתחנות הפיראטיות, הן במישור הכלכלי (פגיעה במפעילי התחנות הלגיטימיות ואי-תשלום מס כחוק), הן במישור הבטיחותי, והן באי-פיקוח על הנאמר בתחנה. השופטים קבעו כי נוכח שכיחותן הרבה על העבירות והיקפן, הגיע הזמן להטיל עונש מרתיע בגינן. מעתה, העונש הראוי על עבירה זו, כך נקבע, הוא מאסר בפועל.
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 27, יולי 2000