"המפגש הראשון עם הספר 'האם שימפנזים חושבים על פרישה' מעורר תחושה שמדובר בספר מתורגם..." (עמליה רוזנבלום, מתוך ביקורת על ספרו של יעקב בורק, "הארץ", 28.8.07)

יעקב בורק הוא מהמצליחים שבין סופרי המדע הפופולרי בישראל, מאלה המסוגלים לדלג בקלילות בין נושאים רבים ומגוונים – כלכלה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה חברתית ואישיותית, מתימטיקה, ביולוגיה, ואף היסטוריה, אנתרופולוגיה ופילוסופיה. אדם היוצר רושם ששום דבר אנושי אינו זר לו, ששום תחום התמחות אינו מצוי מחוץ להישג ידו. הוא החל את דרכו כאיש עסקים, וראה ברכה בעמלו כשהיה למייסדה של קרן ההון-סיכון המצליחה אוורגרין. לאחר מכן, וכשכבר צבר הון, החליט לזנוח את עולם העסקים והחל לעסוק בכתיבה ובפילנתרופיה. הוא כתב כמה טורים ב"דה-מרקר", ולאחר מכן החל לכתוב מדור ("הקצה") במוסף השבועי של "הארץ". בד בבד פירסם שלושה ספרי מדע פופולרי, ובהם רבי-המכר "האם שימפנזים חושבים על פרישה?" (כינרת-זמורה-ביתן, 2007) ו"מדוע טייסי קמיקזה חובשים קסדות" (עם-עובד, 2011), שאף זכו לביקורות נלהבות, תורגמו ללשונות רבות והפכו את בורק למרצה מבוקש בארץ ובעולם.

אך לאחרונה, בעקבות כמה תלונות שהתקבלו במערכת "העין השביעית" מכמה קוראים חדי עין, עולה חשד שמשהו פגום בהתנהלותו של בורק. בורק, כך מצטייר כעת, חטא בכמה מקרים בגניבה ספרותית (פלגיאט), במאמריו ב"הארץ" וב"דה-מרקר". אין מדובר במקרה יחיד, במעידה מקרית או בחוסר תשומת לב רגעי; הרושם הוא שמדובר בנוהג החוזר ונשנה.

quicktionary, מכשיר לתרגום (צילום: Nobuhiko SATO, רישיון CC BY-NC-SA 2.0)

נראה שבורק אינו מסתפק בניסוח עצמאי של מחשבותיו ורעיונותיו, אלא הוא מבכר לתרגם, או לכל הפחות לעבד, קטעים שלמים מתוך מקורות אינטרנטיים ואחרים (באנגלית). ראוי להדגיש כי לעתים קרובות קשה לקבוע היכן עובר הגבול המדויק שבין גניבה ספרותית לניסוח מחודש (פרפרזה) של טקסט. קביעת הגבול קשה במיוחד כאשר מדובר בתרגום משפה אחרת, משום שכל תרגום – אלא אם הוא "מילולי" לחלוטין – כולל מניה וביה מידה מסוימת של עיבוד ושל ניסוח מחדש; אלא שהמקרה של בורק נראה מובהק יותר.

נכון שלעתים קרובות בורק אינו מתרגם פסקאות כמו שהן, ופעמים רבות הוא משמיט משפטים אחדים או משנה מעט את ניסוחם של משפטים אחרים. אבל גם במקרים החמורים פחות, וגם כאשר הוא עורך (במידה כלשהי) את הטקסט המתורגם – הוא עובר את הגבול המפריד בין פעולה עיתונאית כשרה (גם אם לא לגמרי לגיטימית) לבין התנהלות עיתונאית בעייתית.

יש מקרים שבהם בורק אמנם מציין את המקור שהוא משתמש בו (מאמר או ספר), אך הוא אינו מבהיר לקוראיו שהוא אינו מוסר את תוכן הטקסט במלותיו שלו, אלא מעתיק ממנו כמעט מלה במלה. זו אינה עיתונאות. זו אינה כתיבה מדעית.

הראיה המוקדמת ביותר לפלגיאט אצל בורק היא ממאמר שפורסם ב"דה-מרקר" ב-27.7.08, שכותרתו "שירת הסירנות". בורק תירגם כמה פסקאות – ללא ציון המקור – מתוך דו"ח שחובר כשנתיים קודם לכן על-ידי ג'יימס מונטייר (Montier), ושכותרתו "שבעה חטאים בניהול המימון" (Seven Sins of Fund Management).

כאמור, יש מקרים שבהם בורק אמנם טורח ומציין לפחות כמה ממקורותיו, אלא שבמקרים אלה – וראוי להדגיש זאת שוב ושוב – בורק אינו מציין בפני הקוראים כי מדובר בציטוט ישיר או כמעט ישיר של הטקסט האנגלי, ויוצר את הרושם שהוא מנסח את הדברים במלותיו שלו. אלא שמי שיקרא היטב את המקורות ואת הקטעים הרלבנטיים במאמריו של בורק יגיע ללא ספק למסקנה שאין מדובר רק בניסוחים מחודשים.

כך, למשל, במאמרו של בורק "אני מאשים, לשווא" ("הארץ", 23.12.11) מופיעים קטעים שלמים המנוסחים באופן כמעט זהה לקטעים מתוך מאמר של אריק וארגו שפורסם ב"אובזרבר", בטאון ה-APS (איגוד הפסיכולוגיה המדעית האמריקאי). בורק אמנם מאזכר את המקור במקרה זה, אך הדמיון הרב בין המקור למאמרו של בורק גדול מכדי שניתן יהיה לטעון שמדובר בניסוח מחודש. דוגמה אחרת להתנהלות זו עולה ממאמרו של בורק "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" ("הארץ", 16.3.12). מאמר זה מכיל קטע שהוא תרגום של כמה משפטים ממאמרו של ג'ף ברינג מ"סיינטיפיק אמריקן", המוזכר בשולי הטקסט כאחד המקורות.

דוגמה נוספת מצויה במאמרו "רולטה רוסית, או כמה טילים נחוצים באמת למלחמה הבאה" ("הארץ", 29.2.12). בורק כותב במאמר על "קרקרים של חג מולד" ומסביר לקוראים מה הכוונה. במאמר שלו ובהגדרה למונח "Christmas Crackers" מאתר "ויקיפדיה" האנגלית מופיעים כמה ניסוחים זהים.

במאמר "האם הבעות פנים של אדם עשויות להסגיר את סודותיו?" ("הארץ", 3.5.12) מזכיר בורק את כתבתו של איאן לזלי שפורסמה ב"גרדיאן" באוקטובר 2011. למעשה בורק העתיק קטעים שלמים מתוך כתבתו של לזלי, שנושאה אף הוא זהה לנושא מאמרו של בורק.

במאמרו "למה בימינו אי-אפשר לברוח מהחרטה" ("הארץ", 27.7.12) העתיק בורק כמה משפטים מספרו של אדם פיליפס (Phillips), Missing Out: In Praise of the Unlived Life.

באחרונה פורסם המקרה המצער של העיתונאי האמריקאי ג'ונה לרר (Lehrer), שנתפס לאחר שבדה מלבו ציטוטים שהכניס לאחד מספריו. כתוצאה מכך איבד לרר את מקום עבודתו הנחשק במגזין "ניו-יורקר", וספרו הורד מן המדפים. כזכור, נפילתו של לרר החלה עוד קודם לכן, לאחר שנחשף כי חטא בכמה מקרים של פלגיאט עצמי (דהיינו, שימוש בטקסטים שפירסם במקומות אחרים, ללא ציון העובדה שמדובר למעשה ב"מִחזור").

במערכת הנורמות הנהוגה בעיתונות האמריקאית, פעולה כזאת נתפסת בחומרה רבה וכהולכת שולל של הקוראים – ואף של מערכת העיתון. בישראל הנורמות אינן נוקשות כל-כך, וכמעט מובן מאליו שמקרים של מחזור או של אי-ציון מקורות נפוצים הרבה יותר מאשר במקומות אחרים. אבל המקרה של בורק חורג בהרבה ממה שניתן לתאר כפעולה לגיטימית או נסבלת. כדי לבחון אם מסקנתנו זו מוצדקת, הקוראים מוזמנים להתרשם במו עיניהם מהתנהלותו של בורק – מקרא ותרגום.

תגובות

מ"הארץ" נמסר: "מערכת 'הארץ' החליטה שלא לפרסם מאמרים נוספים פרי עטו של יעקב בורק, לאחר שהתגלו בחלקם חריגות ממה שנראה למערכת כשימוש ראוי במקורות למאמר – לעתים תוך אזכורם, ולעתים תוך השמטתם. המערכת פועלת על מנת למנוע הישנות של מקרים כאלו. עם קוראינו הסליחה".
בתגובה לפניית "העין השביעית" מסר יעקב בורק:

"להלן התייחסותי לשאלותיך, אחת לאחת.

"לגבי הטור שכולל לכאורה חומר מה'אובזרבר': המאמר הוא שילוב של עבודתה של הצלמת טארין סימון, מאמרו של אריק וארגו ומחקרים אחרים בתחום שאינם נכללים במאמרו של וארגו.

"הנתונים הסטטיסטיים על היקף הזיכויים בעקבות נתוני דנ"א חדשים, והסיבה העיקרית להרשעה מוטעית, לקוחים מהמאמר הפותח את ספר הצילומים של טארין ( גם וארגו מה'אובזרבר' מסתמך עליו), אליו אני מתייחס בהרחבה בתחילת המאמר. לאחר מכן אני שואל: 'אך האין סימון מחמירה כצלמת כשהיא מייחסת משקל כה מרכזי לאיכות הירודה של חלק מצילומי החשודים, ומתעלמת לחלוטין ממכלול רחב של הטיות אנושיות העשוי להביא להרשעה מוטעית?'.

"אי-אפשר לטעות בייחוס המלא שלי של המקור לתשובה. וכך כתוב במאמר: 'לאריק וארגו, עורך 'אובזרבר', בטאונה של אגודת הפסיכולוגים האמריקאים, יש תשובה לשאלה. בגליון נובמבר האחרון של כתב-העת סוקר וארגו את השפעותיהן של הטיות כאלה על עבודתה של המערכת המשפטית ואת נסיונותיהם של חוקרים במדעי ההתנהגות להשיב למערכת המועדת לפורענות את כבודה' (ואז מפורטות ההטיות).

"לאחר מכן משולבות במאמר עבודות מחקר רלבנטיות לנושא שאינן מוזכרות אצל וארגו, ולקראת סוף המאמר, כשחוזרים אליו, כתוב בפירוש: 'האם נגזר על מערכת בתי-המשפט ועל החברה כולה להיות חשופות לפגמים כה עמוקים בתהליך השברירי שבו אמור הצדק לצאת לאור? אם נחזור ונשאל את אריק וארגו, נגלה כי התשובה נמצאת אצל חוקרי המוח', ואז, שוב, פירוט של הנושא.

"לגבי המאמר שכולל רשימה שפורסמה ב'סיינטיפיק אמריקן', הרי שאם תבחן את תחתית הרשימה תגלה ש'הסיינטיפיק אמריקן' מוזכר כאחד המקורות (יחד עם מקור נוסף). בכתיבה מגזינית נוח יותר להפנות אל המקור כהערת שוליים מתוך הכתבה (בגרסה המודפסת יש גם כוכבית בדיוק במקום המתאים), ואיני רואה כל בעיה במאמר זה.

"לגבי המאמר שמתייחס לכתבה שב'גרדיאן': המאמר מבוסס על קריאה של 26 מקורות וצפייה בסרטי וידיאו שתיעדו את המשפט המתוקשר. בנוסף, כפי שגם כתבתי, ביקרתי בעיר פרוג'ה בזמן המשפט. האתגר המרכזי בכתיבה היה להנגיש את מחקרה של אמילי פרונין לקורא.

"המחקר של פרונין מצוטט על-ידי 61 גורמים שונים, ולמדתי עליו לראשונה במאמרו של איאן לזלי ל'גרדיאן', שדווקא זוכה לאזכור מתאים במאמרי: 'איאן לזלי, מחבר הספר Born Liars: Why We can’t Live Without Deceit, מציע פרשנות מעניינת לפרשת נוקס במאמר שפירסם לאחר שחרורה בעיתון 'גרדיאן''. קראתי את המאמר המקורי והוספתי לקוראים הרבה מעבר למה שהזכיר לזלי (לרבות איורים המדגימים את אופי הניסוי שערכו פרונין ועמיתיה למחקר). הוספתי מחקר רלבנטי נוסף של חוקרים נורבגים שלא נזכר באף אחד מהמקורות האחרים.

"לגבי המאמר שפורסם לפני ארבע שנים שמבוסס לכאורה על חומר מלפני שש שנים איני יכול אלא להעריך את הנחישות של מי שסרק את כל שכתבתי. בהחלט, ייתכן וביססתי את דברי אז על משהו שקראתי שנתיים קודם לכן, איני יכול לזכור זאת היום.

"לגבי המאמר שכולל לדבריך העתקה מוויקיפדיה, יש לציין כי מדובר בתרגום חופשי וכי סגנון הכתיבה הוא שונה.

"לגבי הספר שהתייחסת אליו. אכן יש צדק בטענה. קוראת 'הארץ' הפנתה את תשומת לב המערכת לנושא. הכרתי בטעות שנעשתה והצעתי להתנצל. מערכת 'הארץ' בדקה את כל מאמרי וכל שהעלתה היו שלושה מקרים נוספים, כולם כלולים במייל שהעברת.

"הצעתי לעורך לפרט את הנושא, שיש בו גם השלכות לנושאי הכתיבה העיונית בעידן האינטרנט בטור במוסף שבו גם אפרד מקוראי, והוא בירך על כך. הטור יתפרסם במוסף מחר ויספק, אני מקווה, תשובה גם לשאלות שלא שאלת, וביניהן, כיצד קורה שאדם שלא הוריד מעולם רצועת מוזיקה או סרט מהרשת ללא תשלום יכול לפגוע ללא כוונה בזכויות היוצרים של כותב אחר.

"לסיכום, רק מי שלא כותב – לא טועה. עד היום כתבתי ל'הארץ' 90,000 מלים ב-120 מאמרים, במשך תשע שנים, בארבעה מהם שאליהם אתם מתייחסים נפלו שגגות של אי-אזכור מקור או אזכור המקור אך בלי לתת לו את כל הקרדיט הראוי. ברובם ככולם הקפדתי תמיד על מתן קרדיט ראוי לכותב המקורי, שבעידן האינטרנט זהותו אינה תמיד ברורה".