(צילום: ויליאם פ. יורסקו, רשיון cc-by)
"ב-8 שנים: זינוק במספר האוטיסטים", כך דווח היום (שלישי, 8.12.12) בכתבתה של נעם ברקן ב"ידיעות אחרונות". בכותרת המשנה הוסבר כי "בשנים 2004–2011 חל זינוק של פי 5 במספר האוטיסטים המאובחנים, כך פורסם אתמול בדו"ח השירותים החברתיים של משרד הרווחה לשנת 2011".
חדי העין ודאי הבחינו בהבדל קל בניסוח: הכותרת הראשית מדברת על "מספר האוטיסטים", בעוד שכותרת המשנה עוסקת ב"מספר האוטיסטים המאובחנים". זהו הבדל זעיר, אבל משמעותי ביותר, המעיד בעיקר על הבלבול של קהילת החוקרים, כמו גם של הציבור הרחב, בנוגע לאוטיזם: מספרי האוטיסטים המאובחנים אכן עולה בהתמדה בשנים האחרונות, לא רק בישראל, אלא ברחבי העולם המערבי כולו, ובייחוד בארצות-הברית. הבעיה העיקרית היא שאיש אינו יודע מהי הסיבה לגידול זה, וחשוב אף יותר, איש אינו יודע אם מדובר בגידול ממשי בהיקף התופעה, או בגידול בהיקפי האבחון בלבד.
בעבר היה נהוג לחשוב על אוטיזם כעל הפרעה שכלית ונפשית קשה, המתבטאת בין היתר הן בבעיות תקשורת חריפות והן בעיכוב התפתחותי חמור בתחומים רבים. כיום, בעקבות מהפכה שחלה הן באבחון והן בחשיבה על התופעה, נכללות בתחום ה"ספקטרום האוטיסטי" הפרעות נוספות, בדרגות חומרה שונות ומִגוון גדול של ביטויים. כך, התסמונת על שם אספרגר כוללת אנשים שאינם בעלי בעיות תפקוד תקשורתיות חמורות, ושעד לפני שנים אחדות איש לא היה מאפיין כ"אוטיסטים".
ראוי להדגיש כי שאלת האבחון באוטיזם (או במיקום כלשהו ב"רצף האוטיסטי") אינה שאלה מדעית "טהורה", ויש לה היבטים חברתיים (ואף כלכליים) מכריעים. כמו במה שנוגע להפרעות הלמידה, הקֶשב וההתנהגות למיניהן, העלייה באבחון חלה בין היתר משום שהמודעות לנושא הולכת וגוברת, וכן משום שלאנשים רבים יש אינטרס להיות מאובחנים (או שילדיהם יאובחנו) כלוקים בהפרעות אלו.
ילדים עם הפרעות למידה, למשל, זוכים ליחס מתחשב בבית-הספר, וחשוב לא פחות מכך, הם מקבלים גושפנקה "חיצונית" לבעיה, והוריהם זוכים בנחמה כלשהי ואישור לכך שהילד אינו "מופרע" סתם, אלא "לקוי התנהגות". בדומה לכך, יש רבים המעוניינים שילדיהם יאובחנו כאוטיסטים (בדרגת חומרה כלשהי) כדי לזכות בכמה מן ההטבות, שירותי הרווחה והטיפולים הרפואיים הנלווים לאבחון כזה.
הדיווחים בעיתונות על הנושא גורמים אף הם לגלים של אבחוני-יתר. אין בזאת לטעון שאנשים מרמים או מתחזים ביודעין, אלא רק שהסוגיה מסובכת הרבה יותר משנדמה, ושהאבחונים של הפרעות כמו אוטיזם מושפעים במידה רבה מבעלי עניין שונים וממגמות תרבותיות.
אבל עיתון כמו "ידיעות אחרונות" אינו מתעניין כנראה בסוגיות מורכבות כגון זאת, ומעדיף לדווח לקוראיו על "זינוק במספר האוטיסטים", בלי לדון כלל בהבדל התהומי שבין "מספר האוטיסטים" לבין "מספר האוטיסטים המאובחנים". בכתבה שהתפרסמה ב"הארץ" באותו נושא הושם הדגש על "מספר המאובחנים באוטיזם", אבל גם שם לא הקפידה הכתבת, טלילה נשר, להסביר לקוראים כי ייתכן שמדובר באבחון-יתר, ולאו דווקא בעלייה במספרם היחסי של אוטיסטים באוכלוסייה.
לדיווחים מעין אלה עלולה להיות תוצאה שלילית חמורה, משום שהורים רבים סבורים (שמא בשגגה גמורה) כי מספרם של הילדים האוטיסטים אכן עולה בהתמדה משנה לשנה, ומחפשים לכך הסברים מן הגורן ומן היקב; בין היתר יש רבים המסרבים לחסן את ילדיהם מפני שהם משוכנעים – בטעות שנגרמה בראש וראשונה על-ידי התקשורת – כי החיסונים למחלות מסוימות עלולים לגרום להתפתחות אוטיזם בקרב תינוקות. ההיסטריה הנגרמת בעקבות דיווחים שכאלה היא גם אשמתה של העיתונות הבלתי ביקורתית.
לפיכך יש לציין כי חוקרים העוסקים בנושא אינם יכולים עדיין לקבוע אם העלייה במספר האבחונים באוטיזם נגרמת כתוצאה מעלייה ממשית בשיעור האוטיזם באוכלוסייה, או כתוצאה משיטות אבחון משופרות ומדויקות יותר, ואולי אף כתוצאה מאבחון-יתר. הבעיה קשה משום שאוטיזם הוא תופעה מורכבת ביותר, שגורמיה עדיין אינם ידועים ונתונים במחלוקת מדעית שתימשך כנראה עוד זמן רב.
מי שיעיין בדו"ח שחובר על-ידי משרד הרווחה והיה עילתם של הפרסומים האחרונים (גם בכלי תקשורת אחרים), יוכל למצוא כמה נתונים מעוררי מחשבה ומאירי עיניים בסוגיה זו: כך, למשל, מתברר כי יש הבדלים גדולים ביותר בפיזור הגיאוגרפי של המאובחנים באוטיזם. בעוד שבאזור תל-אביב והמרכז רשומים 12 אוטיסטים לכל 10,000 נפשות, שיעורם של האוטיסטים המאובחנים באזורי הפריפריה נמוך הרבה יותר (6.7 בחיפה והצפון, 8.4 בבאר-שבע והדרום, ו-8.9 בירושלים). נתונים אלו מורים, כנראה, על הבדלים ניכרים באבחון של הפרעות אוטיסטיות – בין אם מדובר באבחון-יתר באזור המרכז ובין אם באבחון-חסר בפריפריה, או על שילוב של השניים.
בדו"ח של משרד הרווחה נחשף גם כי יש קשר מובהק בין מספרם היחסי של המאובחנים כאוטיסטים לבין מעמד סוציו-אקונומי (במעמדות הגבוהים שיעור המאובחנים גבוה בהרבה ביחס לבני המעמדות הנמוכים), וגם כאן ניכר כי מדובר במקרה של ליקויים באבחון, ולאו דווקא בעלייה ממשית של מספר מקרי האוטיזם. מכל מקום, ברור כי יש צורך בנתונים נוספים ואמינים יותר משעליהם דווח בעיתונות. הדו"ח של משרד הרווחה מודה בכך ללא כחל וסרק, אבל ההסתייגויות הללו נעלמו כמעט לחלוטין במעבר מהמחקר המדעי אל העיתונות היומית.
הרוצח נפגש עם פסיכולוג!
בימים האחרונים עסקה העיתונות בהרחבה ברצח ההמוני בבית-הספר בניו-טאון שבקונטיקט ארה"ב. בין היתר ביקשו העיתונאים לעמוד על טיבו של הרוצח, אדם לנזה, ודיווחו כי הלה היה "אדם מופנם", ושלא היו לו חברים רבים. כמו כן דווח כי כשהיה תלמיד תיכון טופל לנזה על-ידי פסיכולוג, וכי ייתכן שאובחן כלוקה בתסמונת אספרגר – תסמונת "קלה" יחסית על הרצף האוטיסטי. כך למשל דיווח "ישראל היום" כי דודתו של לנזה "ציינה כי שמעה שמועות שאחיינה סובל מסוג מסוים של אוטיזם, אך לא יכלה לאשר זאת".
למה כל זה חשוב? האם באמת יש קשר בין האספרגר המשוער של לנזה לבין הרצח? והאם לעובדה (אם זוהי אכן עובדה) שלנזה נפגש עם פסיכולוגים בהיותו בבית-הספר התיכון יש קשר לזוועה שחולל? מובן שלא. אלו הם נסיונות מגוחכים בעליל לתת איזשהו פשר או משמעות למקרה נורא ובלתי מובן, שככל הנראה גם יישאר בלתי מובן בעתיד.
העיתונאים הנתפסים לבדל של ספק-דיווח על "מופנמות" או על "עבר פסיכולוגי" כמוצאי שלל רב הם ביטוי נוסף ומעוות לתופעת אבחון-היתר של האוטיזם. כשם שיש בעלי עניין שונים (רופאים, מטפלים והורים) המביאים לעלייה במספרם של המאובחנים כאוטיסטים, כך העיתונות מתפקדת כבעלת עניין באבחוני-דמה של רוצחים מסוגו של לנזה, ומפיצה ספקולציות חסרות בסיס על ה"רקע הנפשי" שהביא לרצח. להרחבה של "הספקטרום האוטיסטי" יכולות להיות גם השלכות חיוביות; ההמצאה העיתונאית של פרופיל הנפש של רוצח המונים יכולה רק להזיק.