לא רק מבקרי העיתונות גיחכו בעשור האחרון לנוכח הדמיון המוחלט, שנראה חורג מכל מקריות, בין העמודים הראשונים של "ידיעות אחרונות" לאלה של "מעריב". כל קורא עיתונים ערני לא יכול היה שלא לתהות על פשרו של הפלא ולשאול את עצמו אם דליפת מידע שיטתית מחדרי החדשות של שתי המערכות היא שגורמת לשני הטבלואידים לִדמוֹת זה לזה כתאומים משוכפלים. ואולי המוחות שפועלים בשני חדרי החדשות המתחרים הגיעו לסנכרון כה מושלם, עד שמאותה פיסת מידע נבנה ברחוב קרליבך בדיוק אותו עמוד ראשון שנוצר במקביל ברחוב מוזס.

אין המדובר בתופעה שאיפיינה רק את הימים האפלים של האזנות הסתר. הנה, בשבוע שעבר (20.5.09) שיחזרו "ידיעות" ו"מעריב" את אחד המופעים הטלפתיים היפים ההם והגישו צמד שערים זהים בחלוקת השטח, בצבעוניות, בניסוח ובתמונה, שעניינם "תוכנית אובמה", או "יוזמת אובמה". האם אסטרטגיית הכפיל נמשכת בעקביות? לא בהכרח.

גם אם מוחות גדולים אכן חושבים בצורה דומה, וגם אם היריבות נותרה בעינה ו"מעריב" עדיין לא נגמל מן השאיפה להיות כפילו של "ידיעות", אפשר עכשיו להכריז בוודאות: יש ימים שבהם ניכר כי שני העיתונים שונים זה מזה. למשל, יום שישי האחרון.

מי שקנה בסוף השבוע את "ידיעות אחרונות", הביא הביתה עיתון של שקט יחסי: כותרת ראשית שמתאמצת להפיח חיים בוויכוח עם האמריקאים בשאלת ההתנחלויות, מודעת קידום לכתבה על שרה נתניהו, וכותרת על אודות נצחונה של מכבי תל-אביב על חיפה בפיינל-פור. מי שקנה "מעריב" הכניס עימו הביתה עיתון שונה לחלוטין, עם עמוד ראשון קרבי, באווירה של ערב מלחמה (מעל כותרת גסה המכריזה "8 שנים בפנים" למרדימה שהורשעה בהריגת ילדה).

עורכי "מעריב" קשרו בקשר אסוציאטיבי את סיום התרגיל הגדול שערך חיל האוויר הישראלי עם שיגורו המוצלח של הטיל האיראני סג'יל 2. הכותרת הראשית ששיגר "מעריב" לקוראיו, המתארגנים למנוחת השבת, זכתה לפרישת חירום לכל רוחב העמוד: "חיל האוויר מתאמן למלחמה עם איראן". ועימה כותרת גג מעוקמת ולא נכונה: "אחרי שיגור הטיל האיראני: ישראל מתרגלת תקיפות רחוקות". האם זהו מאמץ מרושל לכופף את המציאות או שמדובר בסתם בורות?

מפגני היכולת של חיל האוויר בתקיפת יעדים רחוקים הוצגו עוד בשנות התשעים. אחד מהם הוצג ב-1998 בפני עורכי העיתונים, בשנים שהייתי אחד מהם. טייסת ה-F15I, שנקלטה בחיל החל מ-1995, נרכשה והוכשרה לביצוע תקיפות בטווחים שמשמעותם העיקרית היא איראן ועיראק. לא שצה"ל ניסה להסתיר זאת מהתקשורת. להפך, הרושם היה שהמערכת הצבאית מעוניינת בהד תקשורתי נרחב להצגת היכולות, בין אם לצורכי קידום עצמי ובין אם לשם "יצירת הרתעה". מאז הופל משטרו של סדאם חוסיין ב-2003, מגלמת איראן את האיום האסטרטגי הגדול על ישראל, וכל מערכי התקיפה של חיל האוויר מתרגלים זה שנים מצבי עימות שונים עימה.

ב"ידיעות" קשה היה לאתר את הידיעה המקבילה, והיא נמצאה לבסוף מוקפת מסגרת דקה, על טור אחד קצר בתחתית עמ' 8. גם "ידיעות" מיזג שתי ידיעות שונות לאחת: דיווח על סיום תרגיל חיל האוויר ואזכור ההכנות לתרגיל פיקוד העורף "הגדול ביותר שנערך אי-פעם". למרות המלים המעטות שהקדיש "ידיעות" לתרגיל חיל האוויר, מצא לנכון הכתב יוסי יהושוע להזכיר את העובדה שכבר לפני שנה תורגלה תקיפה ארוכת טווח מעל הים התיכון, וכי התרגיל בחן היבטים אחרים של האפשרות לעימות. החדשה היחידה היא ש"ידיעות" אינו מתרגש.

מי משני העיתונים מציג אפוא תמונת מציאות נכונה יותר? "ידיעות" או "מעריב"? ובכן, כמקובל בקביעת עמדה מול הבדלי גישה כה עמוקים, נדרשת דעה שלישית, ואותה צריך לחפש ב"הארץ".

"הארץ" הוא עיתון קר רוח מטבעו, ולכן אין להתפלא על שהידיעה על התרגיל הופיעה בשני טורים קצרים בתחתית עמ' 3. עמוס הראל, הכתב הצבאי של העיתון, הביא סיכום קורקטי של התרגיל, שמאוזכרות בו ההכנות לתרגיל פיקוד העורף הגדול. אף כי "הארץ", כדרכו, נותן שש ידיעות בעמודו הראשון, ובכללן "שמונה שנות מאסר למרדימה" והפיינל-פור – התרגיל אינו אחת מהן. כיוון ש"הארץ" ידוע כעיתון בעל גישה מערכתית עקבית, נראה שההחלטה על היקף הפרסום התקבלה מתוך מודעות למשמעותה.

בעצם, "ידיעות" הוא זה שהפתיע. האם יש ל"ידיעות" מדיניות בכלל, או גישה ספציפית לנושאי ההכנות לעימות עם איראן? אני בספק. לרגע חשבתי שזה מחדל פשוט. שאיכשהו פוספסה ב"ידיעות" ההזדמנות לנפח את התרגיל. אבל נראה שזה לא המקרה.

הידיעה על התרגיל שודרה במהדורה המרכזית של ערוץ 2 עוד ביום חמישי בערב, ורוני דניאל, הפרשן הצבאי, הכריז: "המטרה: תרגול מלחמה בכל החזיתות, כולל איראן. על תוצאות התרגיל אנו מנועים לדבר, אבל שר הביטחון אומר: 'יש על מי לסמוך'". תוך רבע שעה העלה אתר nrg של "מעריב" את הידיעה מפי הכתב הצבאי אמיר בוחבוט ובה מצוין מפורשות כי ההודעה על התרגיל שוחררה לפרסום על-ידי צה"ל, כך שאפילו בידיעה בלעדית לא מדובר כאן. בוחבוט יכתוב גם את הידיעה לעיתון של מחר.

הרושם הוא ש"ידיעות" אכן העריך את הידיעה כבעלת ערך נמוך, ולו רק משום שהשבועות האחרונים היו מלאים בפרסומים מקומיים וזרים על דרכי ההכנה של צה"ל לעימות עם איראן, במקרה שיתרחש. ובכל זאת, אני תוהה, האם מישהו מעורכי החדשות ב"ידיעות" יקבל הבוקר על הראש בישיבת הפוסט-מורטם (אם נערכת כזאת) על כך שהחמיץ הזדמנות לכותרת מזעזעת בדבר המלחמה הקרבה?

ואשר לבקרת הנזקים: האיום האיראני על ישראל והישראלי על איראן נותרו בעינם, ואולי אף הועצמו משהו. הרי עצם הסיקור, המינימליסטי או הלוחמני, של התרגיל הוא לא רק פנייה לציבור בישראל, אלא גם מה שמכונה "איתות" לאיראנים. במבט מהצד נתפסים כלי התקשורת בישראל כשחקנים פעילים בתהליך הדמוניזציה ההדדית שבין איראן לישראל.

הדוברות הצבאית שמזינה את התקשורת מבקשת אולי לטעת בציבור בישראל רושם שיש מי שמגן עליו ולהרתיע את איראן ממעשים נמהרים, אך עושה במקביל פעולה הפוכה: היא מעוררת חרדות בישראל ובאיראן, שיש להן השלכות פוליטיות בשני הצדדים. ייתכן שהמערכת הצבאית והבטחונית מבקשות לבנות סביבה ציבורית תומכת למהלך של תקיפה צבאית במקרה שממשלת ישראל תחליט על כך. גם אם לא תהיה תקיפה ישראלית, תמיד יוכלו מעוררי החרדה במערכת הביטחון להתנחם בהישגיהם התקציביים.

קשה לצפות היום מכלי התקשורת לנקוט גישה עצמאית ועניינית בסיקור הנושא האיראני. העצה היחידה שאפשר לתת עכשיו מכאן מכוונת דווקא לקוראים: להימנע מצריכת התוצר של מערכת חדשות אחת. להיזהר מלהאמין לדברור הצבאי והבטחוני. מוקדם לחזות אם צודק מי שלקח הביתה "מעריב" ושנתו נדדה וטועה זה שהביא "ידיעות" וישן כתינוק – או להפך. את הדאגה ואת הפיכחון נצטרך אנו, הקוראים, לדרג ולבסס בכוחות עצמנו.