ביום ראשון, 2.10.02, פרסם בהבלטה "ידיעות אחרונות" (וגם, יש לציין, במהדורת החדשות של ערוץ 1 ו-2 ותוכניות הבוקר של שני הערוצים) כי חבר-הכנסת אחמד טיבי שר את "שיר השאהידים" יחד עם ערפאת במהלך ביקורו ברמאללה. התמונות הראו את טיבי ויתר חברי המשלחת עומדים עם ערפאת בשורת המקהלה, שבעי רצון למדי מהמעמד שמנציחה העיתונות. טיבי, מעתה יש לומר "הזמיר", היה לב הסיפור החדשותי ונושא הכותרת. המסר היה ברור: אחמד טיבי, חבר בכנסת ישראל, נוסע לשטח האויב ושר שירים המשבחים ומהללים רצח של ישראלים.
אלא שביום שני הופיעה ידיעה קטנה בעמ’ 21 ב"ידיעות אחרונות", ובה נמסר מידע מעט שונה. "בבדיקה הוברר לנו כי נפלה טעות", נכתב שם, "וכי ח"כ טיבי לא שר את השיר. טיבי נשא נאום שבו דיבר על ’קדושת החיים מול ההריגה והמוות’, הוא הביע תמיכה במאבק העם הפלסטיני להשתחרר מהכיבוש, וגם חזר על עמדתו המתנגדת לפיגועי תופת בישראלים". כלומר, כל מה שנמסר לקוראי העיתון ביום ראשון הוא נכון, רק בדיוק להפך, מלבד העובדה שטיבי וחבריו נסעו לבקר את ערפאת ברמאללה, שנותרה בלתי מעורערת.
חילופי דברים בין ח"כ רחמים מלול מש"ס לח"כ טיבי במליאת הכנסת ביום שלישי באותו שבוע מלמדים, אולי, מה ייוותר בסופו של דבר בזיכרון הקולקטיבי. ח"כ מלול מיהר לחבר שיר תגובה ל"שיר השאהידים" וקרא אותו מעל דוכן המליאה:
"אנחנו הולכים לירושלים, מיליוני שאהידים
ובדרכנו נתפוצץ עם זקנים וילדים
חשוב מאוד שהם יהיו יהודים, ורצוי עוד יותר שלא יישארו עדים
ח"כ טיבי, בישראל האזרחים מפחד הטרור רועדים
ובחוצות רמאללה אתה וחבריך צוהלים ורוקדים
כשכוכב עמנו מדם מאדים
אתם את ערפאת מעודדים
אך דעו לכם, אם כולנו נתייצב חזקים ומאוחדים
לא יוכלו לנו, בעזרת השם, גם מיליוני שאהידים".
ח"כ טיבי מיהר להשיב בחמשיר משלו, כתוב בלא פחות כישרון, על "שקר השאהידים". אלא שנראה כי שום להטוטי מלים כבר לא יעזרו. מי שקרא את הידיעה הראשונה בעיתונים, כמו למשל הח"כ מלול, יזכור רק זאת: ח"כ טיבי תומך במעשי הטרור ועושה זאת בהנאה, כששיר נישא בפיו.
עיתון, כמובן, יכול לטעות, אבל המקרה של טיבי איננו בדיוק "טעות", כי אם דוגמה (נוספת) לתודעה המגויסת של חלק גדול מהעיתונות הישראלית. זו עטה על כל הזדמנות שבה מתאפשר לה לדחוק את חברי-הכנסת הערבים אל מחוץ לגבולות השיח הלגיטימי ולהציגם כבוגדים. בין כה וכה מספקים חברי-הכנסת הערבים בעצמם לא מעט הזדמנויות אמיתיות לדחיקתם אל מחוץ לשיח הישראלי הנתפס כלגיטימי, בהתבטאויות קשות שהם משמיעים נגד ישראל בכנסת ומחוצה לה. לא ברור מדוע צריכה העיתונות להוסיף על כך ידיעות שאין להן אחיזה במציאות.
גיליון 37, מרץ 2002