בסוף אוגוסט 95' יצא שר המשטרה דאז, משה שחל, בהצהרה לתקשורת שחייהם של שרי הממשלה מאוימים על–ידי גורמי ימין קיצוניים. ההסתה מצד הימין, אמר, עלולה לעודד פגיעה בחייהם של ראש הממשלה יצחק רבין ושריו. מאמר המערכת של עיתון "הצופה" מ–1 בספטמבר אותה שנה לגלג על האזהרות: "דברי הסתה שריח רע נודף מהם", נכתב שם עליהן, "...לא אחת אנו עדים לכך שממשלות, שאיבדו את אמון הציבור, מרבות להפיץ ידיעות כאילו מתנגדי הממשלה זוממים לרצוח את ראש הממשלה ושריו... סיכומם של דברים: חייהם של חברי הממשלה אינם נתונים בסכנה. עם זאת, יש להתייחס בחומרה לסכנה המאיימת על הדמוקרטיה הישראלית בעקבות דברי ההסתה הבלתי נסבלים המופנים כלפי האופוזיציה לממשלת רבין".
איור: דוד פולונסקי
▪ ▪ ▪
בטריטוריה המוגדרת "עיתונות ימנית" נמצאים היומון "הצופה", בטאונה של המפד"ל, השבועון "מקור ראשון", השבועון "בשבע" מבית ערוץ–7 (המשדר היום באינטרנט), ובטאון המתנחלים "נקודה", היוצא אחת לחודש לערך. לצדם קמו בשנים האחרונות כמה אתרי אינטרנט פופולריים, המרכזים פעמים רבות חומר שפורסם באחד מכלי התקשורת האמורים. כלי התקשורת הללו שונים זה מזה בסגנון ובתוכן, אולם בחודשים האחרונים הם מאוחדים בהתגייסותם המוחלטת למאבק נגד מימוש תוכנית ההתנתקות.
מי שסבור כי להתבטאויות החריפות שיצרו את האווירה הציבורית בחורף 95' לא היתה השפעה כלשהי על יגאל עמיר, יסבור כך מן הסתם גם היום למול ההתבטאויות נגד אריאל שרון - אולם מי שסבור אחרת ימצא בין דפי חלק מכלי התקשורת הימניים את כל המרכיבים שכבר ייצרו כאן פעם מתכון הרסני. לצדם מופיעה גם ביקורת זהה לחלוטין לזו שהובאה לעיל, על סתימת פיות והסתה של הממשלה נגד ציבור הימין.
העיתונאי ישראל הראל, לשעבר עורך "נקודה", סבור ש"מה שמתרחש כיום זה פי כמה וכמה ממה שהתרחש אז". אולם ניתן להבחין בשוני אחד בולט, הנובע ממודעות הכותבים לביקורת הציבורית: היום הם מעבירים את אותם המסרים באופן מתוחכם יותר. גונן גינת, עורך "הצופה", אומר למשל ש"את המלה נאצי אני לא אכניס. השוואה במשתמע - יכול להיות שכן". דוגמה לכך הוא מאמר שפרסם אצלו ב–10 בספטמבר חגי בן–ארצי, שכתב כך: "כדי להקל על העוסקים במלאכת פינוי היהודים מבתיהם... מצאתי לנכון להעביר מעט חומר רקע היסטורי המתאר גירוש אחד במאה הזו ותוצאותיו". כאן מביא בן–ארצי את נוסח פקודת הפינוי שהעבירו הנאצים למועצת היודנראט בהולנד, ולא יסף.
אדיר זיק, בעל הטור "זיקוקים בעיתון" ב"בשבע", המחיש את השיטה החדשה בדברים שהשמיע בתחנת הרדיו החרדית–ימנית "קול חי": "טרנספר נגד יהודים היה רק בגרמניה הנאצית ובימית... הראשון היה הרודן של גרמניה, שאני לא רוצה להגיד את שמו, והשני היה מנחם בגין יחד עם אריאל שרון. לא אמרתי את שמו של הרודן הגרמני כדי שלא יגידו 'איך אתה משווה'".
הראל לא מתרגש; לדעתו, לכותבים הקיצונים אין השפעה רבה: "אני כמעט משוכנע שפה ושם יש אנשים שמסתובבים עם מחשבות זדון ואלימות קיצונית", הוא אומר, "אבל הם לא מושפעים מאנשים כמו אדיר זיק או, לחלופין, סילבי קשת".
משפיעה או לא, בחלק מהעיתונות הימנית נעשה שימוש בשפע בטרמינולוגיה חריפה ביותר, הכוללת ביטויים רבים דוגמת אלה שעליהם אמר לאחרונה נשיא המדינה, משה קצב, שמי שמשמיע אותם מקומו בבית–הסוהר. בעוד "מקור ראשון" יוצא מכלל זה ומצטיין, לרוב, בסגנון ענייני ביותר, "הצופה" בולט בכך במיוחד: ההתנתקות מכונה בו, בכתבות ובמאמרים רבים, "פשע נגד האנושות" שאינו שונה "מכל טיהור אתני אכזר אחר", "גזענות מתועבת" ואפילו "שרץ אנטישמי". תמונה תמימה של אריאל שרון בסוכת חג, אוחז בלולב, זוכה לכותרת "מתנתק ולולב בידו", על משקל הביטוי הידוע. ה"דיקטטורה" אינה רק שרון עצמו, אלא של "משפחת שרון". חגי הוברמן, הכתב הראשי, מצדיק פעולות אלימות במסגרת ההתנגדות לפינוי: "תהיה שפיכות דמים, ובצדק", הוא כותב, "שוטרים ייהרגו ובצדק... אם שרון פועל כדיקטטור, גם התגובה תהיה מתאימה למדינה דיקטטורית, ובדיקטטורה מגיבים בשיא האלימות".
בעיתון "בשבע" כותב בטורו האישי חגי סגל, איש המחתרת היהודית לשעבר: "אם וכאשר תהיה התנתקות, אני מעדיף אותה ברוטאלית, מכוערת וטראומטית". ב"אתר המאבק למען ארץ ישראל" (yesha.org.il) מופיעה באופן קבוע, בעמוד הפותח, תמונתו של שרון בכובע בוקרים, מחייך ואוחז באחת הכבשים בחוותו, כשבתחתיתה הסלוגן "לא נלך כצאן לטבח". דימוי הכבשים, הטעון אסוציאציות חריפות, חוזר באמצעי תקשורת אלה לא אחת: בגליון אוגוסט של "נקודה", למשל, בחרו לפרסם את מאמרה של נדיה מטר מ"נשים בירוק" תחת הכותרת "לא נהיה כבשים", ובליווי תמונה גדולה של שרון המחייך, כשעל גבו - שוב - כבש.
▪ ▪ ▪
מאמרה של מטר הוא יוצא דופן למדי ב"נקודה". דווקא בעיתון שאותו עורך אורי אליצור - מי שהנפיק את אחת ההתבטאויות החריפות ביותר עד כה נגד ההתנתקות כשקרא מפורשות, בראיון ל"בשבע", לפעול באלימות כנגד חיילי צה"ל המפנים - ניתן למצוא מספר ניכר של מאמרים בעלי קו שונה ומתון יחסית. פרופ' שלמה קניאל, למשל, קורא להילחם בהתנתקות באמצעות צום המוני במקום על–ידי שימוש באלימות. הרב יעקב מדן כותב שהשימוש בביטויים חריפים מזיק "והופך אותנו למיעוט קיצוני ואלים", ומבקר גם את העורך אליצור. מדיניות העריכה הפלורליסטית הזו אינה נתקלת תמיד באהדה מצד קהל היעד. כשב"מקור ראשון" התפרסם, לפני שנים אחדות, ראיון עם יוסי שריד, למשל, הוצפה המערכת בתגובות נזעמות על מתן פתחון הפה לשמאלן "בעיתון שלנו". כך גם ב"נקודה" מחה אבישי עברי על פרסום מאמרים לא ימניים דיים, העלולים לגרום לכך ש"לאט לאט עוד יחשבו הקוראים שאולי יש באמת מה לדון, ובעצם עקירת יישובים היא לא סוף העולם".
זו, אולי, אחת הסיבות לכך שביתר כלי התקשורת הימניים קשה עד בלתי אפשרי למצוא בעמודי הדעות מאמרים המצדדים בהתנתקות - מה שמשפיע, כמובן, על עיצוב השקפתו של ציבור קוראים רחב הניזון בעיקר מתקשורת זו. גם המרואיינים יהיו כמעט תמיד בעלי השקפה זהה, כשיוצא דופן בתחום זה הוא "מקור ראשון". שם מצאו לנכון, למשל, לראיין את איש השמאל הוותיק לובה אליאב, והעניקו לו בימה נרחבת ואמפתית להשמעת עמדותיו בעד ההתנתקות. כך רואיין גם ישראל חסון, המשנה לראש השב"כ לשעבר, המזוהה עם עמדות השמאל.
במוסף "הצופה השבוע" מ–15.9 הופיע ראיון עם יו"ר הכנסת רובי ריבלין, לצד ראיון עם ראש מנהלת ההתנתקות, יונתן בשיא. מהראיונות עולה כי השיטה העיתונאית ב"הצופה" אינה לשאול כל מרואיין את "השאלות הקשות", אלא להתייחס אליו בהתאם לעמדותיו. הראיון עם ריבלין, המתנגד בעקביות להתנתקות, היה חם ואוהד בעליל, וכלל בעיקר שאלות מזמינות כגון "מטרידה אותך אפשרות כזו? (של מימוש ההתנתקות)", או "איך אתה מרגיש כשמנהיג מפלגתך וראש הממשלה מצפצף פעם אחר פעם על החלטות שמתקבלות באורח דמוקרטי?". הראיון עם בשיא מוגדר על–ידי הכתב עצמו כראיון שהפך ל"דו–שיח", שאורך השאלות בו דומה לאורכן של התשובות, ותוכנן תוקפני ביותר. לדוגמה: "האם אתה ישן טוב בלילה כשאתה שותף למערכת שמתכננת לגרש בכפייה אלפי יהודים מבתיהם? לעקור פיזית מאות רבות של ילדים ותינוקות בכוח מהחדרים שלהם, בהם הם חיים מיום שנולדו?".
עורך "הצופה", גונן גינת, מסביר: "נקודת המוצא שלנו היא אחרת, השאלות אחרות. למשל, מעולם לא שמעתי בקול–ישראל או ב'הארץ' או ב'ידיעות' ששואלים את שרון איך הוא עושה את מה שהוא עושה כשזה בניגוד למצע הליכוד, שזהה למצע של 'מנהיגות יהודית'".
ב–6 באוקטובר הופיעה ב"הצופה" ידיעה על עצומה שהחתימו הורים הקוראים לבניהם החיילים שלא להשתתף במלאכת הפינוי. באותו יום הופיעו בתקשורת הכללית ידיעות על שתי עצומות: האחת - זו שהוזכרה ב"הצופה", והשנייה - עצומת הורים הפוכה, הקוראת לסרבנות שמאלית. על העצומה הזו לא כתבו ב"הצופה". גינת אומר שהסיבה לכך היא שמטבע הדברים ידיעות כאלו מקורן בהעברת מידע יזומה לתקשורת על–ידי בעלי העניין - וגורמים שמאלניים אינם מעבירים אליו חומר. הסיפור הזה מעיד על המחיר שמשלמים עמודי החדשות בכלי תקשורת המזוהים מדי פוליטית: הם מוזנים כמעט אך ורק על–ידי מקורות המזדהים עם קו העיתון, נוהג המעצב את תכניו החדשותיים באופן מסוים מאוד. אמנון לורד, עורך "מקור ראשון", מספר כי יש אנשי שמאל, אמנם מעטים, שאינם מוכנים אפילו להתראיין לעיתון.
למול ידיעות "שמאלניות", שכלל אינן מגיעות לאוזני הכתבים, ניתן למצוא בעיתונות הימנית סיפורים "ימניים" שאינם מתפרסמים בתקשורת של הזרם המרכזי. לורד מספר, למשל, על קבוצת קציני צבא הדוחים בתוקף את תורת הלחימה הקרויה "העימות המוגבל" ואשר מצאו אוזן קשבת לעמדותיהם רק בעיתונו. אירועים אזוטריים סביב ההתנתקות, כגון מפגש מפרגן בין עוזי לנדאו לעמותת רבנים ימנית, זוכים לאיזכור מכובד, בעוד שתקשורת הזרם המרכזי אינה מייחסת להם כל ערך חדשותי ואינה מאזכרת אותם כלל. גם סיפורים בעלי אופי "שמאלני" לכאורה, שסביר להניח שידועים לכתבי התקשורת הימנית, כגון קבוצות המתנחלים המעוניינות לשתף פעולה עם הממשלה ולזכות בפיצויים - אינם מוצאים כאן ביטוי, אולי כי אינם משרתים את האג'נדה (גינת: "מדוע שאבליט תופעות זניחות?").
הקשר בין הכתבים למקורותיהם הדוק במיוחד, שכן פעילי הימין יודעים שאצלם יוכלו לזכות תמיד לסיקור אוהד; יהושע מור–יוסף, המזכיר המדיני של מועצת יש"ע, היה כתב "הצופה" ועבד לצד הוברמן. אנשי שמאל, לעומת זאת, אינם מצוטטים כמעט לעולם. לאחר הפיגוע במוצב מורג בסוף ספטמבר, למשל, צוטטו ב"הצופה" תגובות ממחנה הימין בלבד. בידיעה שעסקה בפגישה של ראשי מועצת יש"ע עם השר גדעון עזרא בעניין ההתנתקות נכתב, כי הם הציבו בפניו שאלות שעזרא נותר מולן ללא מענה. דוברי המתנחלים צוטטו אחד אחד ובהרחבה, אך מעזרא לא נלקחה תגובה כלשהי. במהלך מבצע "ימי תשובה" ציטט העיתון בכותרת הראשית גורם צבאי אנונימי כאומר ש"הנסיגה מהרצועה תאפשר לקסאם להגיע לאשקלון"; "גורמים צבאיים" הסבורים אחרת אינם מצוטטים, בוודאי שלא בהבלטה שכזו.
בסיקור ב"מקור ראשון" את חוק ההתנתקות שנדון בממשלה הופיעה פרשנות משפטית מפורטת בגנות החוק מאת עו"ד נדב העצני. בנוסף לו ראיין הכתב יאיר שפירא את עו"ד חיים משגב שהסביר מדוע, משפטית, מדובר ב"הצעה דרקונית". לא רואיינו משפטנים בעלי השקפה אחרת. לעומת זאת, במשאל על ההתנתקות שפורסם במוסף ראש השנה של העיתון, "תהיה או לא תהיה" (15.9), הובאו גם עמדותיהם של אנשי שמאל מובהקים כיוסי שריד ואבשלום (אבו) וילן, אם כי נשמר בעיתון רוב לאנשי הימין.
לצד המשאל הופיעו גם תוצאותיו של סקר טלפוני שיזם העיתון על עמדות הציבור ביחס להתנתקות. הכותרת הראשית של אותו היום עסקה בהן והכריזה: "61% נגד פינוי בכל מחיר". עיון בשאלות הסקר מגלה כיצד "הושגה" הכותרת: 61% מהנשאלים השיבו בשלילה לשאלה שנוסחה כך: "האם לדעתך על ממשלת ישראל לבצע את הפינוי בלוח הזמנים הנוכחי בכל מחיר ובכל תנאי, גם אם תוקם מדינת טרור ברצועת עזה ובצפון השומרון?". את העובדה, ש–51% מהנשאלים השיבו בחיוב לשאלה אם הפינוי ישפר את בטחון ישראל, העדיפו עורכי העיתון להצניע. בסקר לא הוכנסה שאלה פשוטה ומתבקשת, כמו זו שהוכנסה באותו יום לסקר מוסף החג של "מעריב": "אילו נערך היום משאל והיית משתתף בו, כיצד היית מצביע" - כש–58% מהנשאלים השיבו בחיוב.
▪ ▪ ▪
הכותרות הן חלק מרכזי בדרך שבה מעצבים העיתונים את דעת הקהל. בשנים האחרונות החל רווח יותר ויותר הנוהג לשרבב עמדות סמויות לכותרות שהיו בעבר אינפורמטיביות גרידא. בעיתוני הימין הנוהג רווח הרבה יותר, ופעמים רבות הכותרות החדשותיות, כולל הראשיות, מביעות עמדה ברורה. לאחר אישור טיוטת חוק הפיצויים בקבינט נכתב בכותרת הראשית של "הצופה": "הטרנספר יוצא לדרך: הקבינט אישר את טיוטת החוק לפיצוי למי שיוגלו בכפייה מבתיהם בגוש–קטיף; קנסות למסרבים להיזרק מהבית". חוק הפיצויים הוא בכותרת הראשית של "מקור ראשון": "החוק לביטול זכויות". מנהלת ההתנתקות שהוקמה תכונה ברוב המקרים בכותרות "מנהלת העקירה/הגירוש/הפינוי", אף שב"מקור ראשון" נכתב גם "מנהלת ההתנתקות".
ובכלל, קו הגבול בין פובליציסטיקה לסיקור עיתונאי, בין דעה לידיעה, מטושטש עד לא קיים לחלוטין במקרים רבים בעיתונות הימנית (בידיעה חדשותית על מפגש של השגריר האמריקאי דן קרצר עם ראשי מועצת יש"ע בעניין ההתנתקות, נכתב כי קרצר "מזוהה עם תנועת 'שלום עכשיו'").
ההשפעה של הדיווח המגמתי, המזוהה פוליטית בעוצמה כה גבוהה, מודגמת היטב באופן הדיווח על הפגנת הימין נגד ההתנתקות בכיכר ציון, ב–12.9. "הצופה" קבע בכותרת הראשית: "כמאה אלף איש השתתפו בהפגנת ענק של הימין בכיכר ציון בירושלים". אפילו "בשבע", הרדיקלי לא פחות, כתב כי "בהפגנה השתתפו כ–70 אלף מפגינים". בחדשות ערוץ 2 דווח כי להפגנה הגיעו 40 אלף איש.
איתי רום הוא עיתונאי ב"גלובס"; מתן שירם כותב ב"גלובס"
לא מאוזנים
גונן גינת, עורך "הצופה": "בניגוד לעיתונות הכללית, איננו מתעלמים מההיבט הגזעני המכוער שבסילוק אנשים מביתם בשל גזעם. התקשורת היום מיישרת קו בדיוק כמו שהיה בתקופת אוסלו, בהבדלי ניואנסים". לדבריו, העיתונות הכללית אינה פחות מזוהה פוליטית מעיתונו. "שים לב, למשל, שכל תנועת סרבנות שקמה כאן בשנים האחרונות מיד קיבלה שער ב'7 ימים'. אז מה, זה לא זיהוי פוליטי? הכל פוליטיקה".
אמנון לורד, עורך "מקור ראשון": מה שמייחד אותנו אלה מאמרים וניתוחים של תוכנית ההתנתקות על כלל היבטיה, שלא כל-כך נעשים בערוצי התקשורת האחרים, שסגרו שורות סביב התוכנית. ברגע שמדובר על תוכנית נסיגה ופינוי יישובים - מיד זה התקבל בתקשורת באופן חיובי". לורד אומר כי הוא לא יכניס לעיתונות מאמרים הכוללים התבטאויות בסגנון מכתב היודנראט של נדיה מטר: "אני מעדיף להימנע משפה משלהבת, ודואג לריסון בהתקפות אישיות על שרון כדי לא להגיע לכיוונים לא טובים. לפעמים אני מודה שאנחנו חוטאים ואחר-כך אני מתחרט על זה".
עמנואל שילה, עורך "בשבע": "אנחנו לא עיתון מאוזן, אלא מאזן. בתקשורת היומית אפשר לזהות בקלות מגמתיות לסייע לתוכנית ההתנתקות; יש התעלמות במהיבטיה האישיים ומדיון בהשלכותיה הבטחוניות והכלכליות. התקשורת השמאלנית צריכה להפסיק עם סתימת הפיות הדתית ולקרוא לחופש הביטוי. לכתוב 'ממשלת זדון' או לקרוא לשרון 'דיקטטור' זה רחוק מלהיות הסתה. כשב'הארץ' כותבים שהמתנחלים הם אויב - זו הסתה. אנחנו לא נכניס ביטויים מסיתים כמו 'שרון רוצח', אפילו כמו מה שבזמנו היה מקובל לכתוב".
גיליון 53, נובמבר 2004
תגובה: הופתעתי לגלות את שמי
חגי סגל
הכתבה "התגייסות מלאה" ("העין השביעית", נובמבר 2004) מאשימה את התקשורת הימנית בטשטוש תחומים נפסד בין דעה לידיעה, בין פובליציסטיקה לסיקור עיתונאי. לא אתפלמס כאן עם הייחוס המגוחך של התופעה הזאת לימין בלבד, אבל אצהיר שאני שייך לאלה החולמים על תקשורת שבה יש הפרדה מרבית בין שני תחומים. לכן הופתעתי לגלות שגם אני עצמי מתואר בכתבה כמי שחוטא בערבוב זדוני של שני התחומים. כותבי הכתבה, איתי רום ומתן שירם, ידעו לספר שבטורי האישי בעיתון "בשבע" כתבתי ש"אם וכאשר תהיה התנתקות, אני מעדיף אותה ברוטאלית, מכוערת וטראומטית" (המרכאות במקור, וכך גם האיזכור הלא תמים והלא רלבנטי שהנני "איש המחתרת היהודית לשעבר").
ובכן, מעולם לא יצא מתחת עטי או מקלדתי משפט שכזה. פשוט לא כתבתי אותו. האם תיאותו להתנצל?
הערת המערכת
בטעות יוחס הציטוט לחגי סגל בעוד שהוא נכתב על–ידי אבי סגל ופורסם באותו גיליון של "בשבע". מערכת "העין השביעית" מתנצלת על התקלה.
גיליון 54, ינואר 2005