ב-15 בדצמבר האחרון נעלמה העיתונאית ענת קם, כתבת ערוץ הברנז'ה של אתר וואלה, לשעות ארוכות. ידיעות שכתבה עדיין פורסמו באתר באותו יום, אך בימים שלאחר מכן נפקד שמה ממדור הברנז'ה. בחודשים הארוכים שחלפו מאז אותו יום נמצאת קם במעצר בית. הידיעות מפרי עטה שפרסומן חודש מאז שנחקרה נכתבו בלי שיצאה את פתח ביתה, והתפרסמו במשך תקופה ללא חתימתה. תחילה שהתה בבית הוריה בירושלים, מאוחר יותר הותר לה לעבור לביתה שבתל-אביב. היא הורשתה לצאת לדיונים על הארכת מעצר הבית שבו היא נתונה ולדיונים על דרישת פרקליטות המדינה להעבירה מביתה לבית-מעצר.

ענת קם. 10.3.10 (צילום: "העין השביעית")

ענת קם. 10.3.10 (צילום: "העין השביעית")

את השעות האבודות באותו יום באמצע חודש דצמבר בילתה קם בחדר חקירות, כשהיא נדרשת לענות על שאלות שנסבו על תקופת שירותה הצבאי וקשריה עם כתב עיתון "הארץ" אורי בלאו. היו אלה רגעים מכריעים בחקירה שנמשכה חודשים ארוכים ונועדה להתחקות אחר המדליף שסיפק לבלאו מידע ומסמכים מסווגים. על החקירה הוטל צו איסור פרסום שהוארך מעת לעת, לפחות ממרץ 2009, והוסר כעת לאחר בקשות חוזרות ונשנות של ערוץ 10 ו"הארץ" מבית-המשפט, ולאחר שמידע על אודות הפרשה פורסם באופן גלוי בבלוגים באנגלית ואחר-כך, בהרחבה, בתקשורת הבינלאומית.

מניעים אידיאולוגיים

קם, בת 23, חשודה שבמהלך שירותה הצבאי בלשכת אלוף פיקוד מרכז אספה מידע סודי והעבירה אותו לגורמים מחוץ לצבא. יש להדגיש כי קם אינה מואשמת במסירת ידיעה לאויב (סעיף 111 לחוק העונשין). בחקירתה עומתה עם חומר חקירה שנאסף עליה, והיא הודתה כי אכן מסרה מידע רב לכתב "הארץ" אורי בלאו, כ-2,000 מסמכים, מהם מאות המסווגים כסודיים, כשהיא מסבירה שעשתה זאת ממניעים אידיאולוגיים. על-פי כתב האישום, נעזרה קם באדם שלישי לצורך העתקת המסמכים. זהותו של איש זה אינה ידועה.

ביום רביעי ה-10.3.10 יצאה קם לחופשה ללא תשלום מאתר וואלה, בד בבד עם פתיחת משפטה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. קם מואשמת בעבירה על תתי-הסעיפים ב' ו-ג' מתוך סעיף 113 לחוק העונשין, סעיף המוגדר "ריגול חמור". לפי הסעיפים הללו, "מי שמסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך והתכוון לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר עולם" ו"מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים".

אלה הם הסעיפים שבהם, בין היתר, הורשע בזמנו מרדכי ואנונו, שנידון ל-18 שנות מאסר אחרי שהעביר מידע על אודות תוכנית הגרעין הישראלית לעיתון לונדוני תמורת תשלום. במשפטה, כמו בחקירתה הראשונית, קם אינה מכחישה שהעבירה מסמכים לבלאו. יחד עם זאת, היא כופרת בכוונה המיוחסת לה לפגוע בבטחון המדינה. נכון להיום, לא קיבלו באי-כוחה של קם את חומרי החקירה נגדה. בשל כך ביקשו לדחות את מועד הקראת כתב האישום בבית-המשפט בכמה שבועות, לאחר שנקבע במקור ל-14.4.10.

על-פי כתב האישום, בקיץ 2008 הציעה קם את המסמכים שאספה לעיתונאי "ידיעות אחרונות" יוסי יהושוע, אך העברת המסמכים לא יצאה אל הפועל. בספטמבר אותה שנה העבירה קם את המסמכים שאספה לבלאו.

בספטמבר 2009 נחקר בלאו על-ידי השב"כ. לטענת השב"כ, בעקבות החקירה הגיע עיתון "הארץ" ב-15.9.09 להסכם עם גורמי החקירה ולפיו יוחזרו כחמישים מסמכים שקיבל בלאו מקם ומחשבו יועבר לרשות השב"כ ויושמד בנוכחותו, בתמורה לכך שלא יהיה שימוש במסמכים שמסר לצורך העמדתו לדין או לצורך איתור המדליף, ששמו נותר עלום. לדברי השב"כ, עד לחקירתה של קם עצמה לא ידעו את היקף ההדלפה. בעקבות הודאתה של קם בהעברת כמות גדולה בהרבה של מסמכים, ראה שירות הביטחון הכללי את ההסכם עם בלאו כמופר, והחליט לפעול להעמדתם של קם ובלאו לדין. כך מוסר השב"כ.

צילומי כמה מסמכים סודיים שהגיעו לידי בלאו, ומקורם בפיקוד מרכז, התפרסמו ב"הארץ". החקירה בפרשה נסבה סביב לפחות שני פרסומים של בלאו. בתחילת נובמבר 2008 פורסמה ב"הארץ" ידיעה מאת בלאו ולפיה צה"ל ביקש מהשב"כ לאסוף מידע מודיעיני על כמה פעילי שמאל הפועלים בגדה המערבית. הידיעה התבססה על מסמך של פיקוד המרכז בצה"ל, שכותרתו "דרכי פעולה בפעילי שמאל באזור יהודה ושומרון". בידיעה לא נכתב אם המסמך נמצא בידי "הארץ".

בסוף אותו חודש פירסם בלאו ב"מוסף הארץ" כתבה נרחבת על מדיניות החיסולים של צה"ל, שהתבססה על מסמכים סודיים שלגביהם נכתב כי הגיעו לידי העיתון. מהמסמכים עלה, בין היתר, כי הרמטכ"ל וצמרת צה"ל עקפו את הנחיות בג"ץ ואישרו חיסול מבוקשים גם כשלכאורה ניתן היה לעצור אותם. באופן אירוני, הפרסום המקורי של ממצאי בלאו עבר בשקט יחסי. דווקא בימים האחרונים, בעקבות החקירה נגד קם וצו איסור הפרסום החריג שהוטל על כלי התקשורת בישראל, עוררו ממצאי הכתבה הדים רמים בכלי תקשורת מרכזיים ברחבי העולם.

צילומי המסמכים הסודיים פורסמו צמוד לכתבה, תוך טשטוש מספר קטן מהפרטים שהופיעו בהם. הכתבות של בלאו, יש להדגיש, הוגשו לצנזורה ואושרו לפרסום. החקירה, שנערכה על-ידי היאחב"ל בשיתוף השב"כ, שברה את החיסיון העיתונאי של בלאו וחשפה את ענת קם כמקור שהדליף לו מידע מתוך מערכת הביטחון.

כיצד חשפו שירותי הביטחון את המקור העיתונאי? חנוך מרמרי, עורך "הארץ" לשעבר, פירסם באתר זה מאמר שבו ציטט את סגן-אלוף במילואים בחיל המודיעין יהונתן דחוח-הלוי, שטען ימים אחדים לאחר פרסום הכתבה ב"הארץ" כי פרסום העובדה שבידי "הארץ" מסמכים סודיים, לא כל שכן פרסום צילומי המסמכים בעיתון, היה טעות שעזרה להוביל את החוקרים אל המקור. ניר בכר, שכיהן כעורך "מוסף הארץ" בעת פרסום הכתבה, סירב להגיב לפניית "העין השביעית".

בתשובה לשאלה בעניין זה מסר עורך "הארץ" דב אלפון, שכיהן כעורך הראשי גם בעת פרסום הכתבה, כי "למיטב ידיעתנו, אין קשר בין פרסום הכתבה [של בלאו], שהתפרסמה יותר משנה לפני מעצרה של ענת קם, לבין החקירה נגדה. צר לנו כי חנוך מרמרי טען זאת, בלי לבקש את תגובתנו ובלי ידיעת העובדות המונחות לפנינו".

ראש השב"כ יובל דיסקין מתאר מציאות שונה. בתדרוך שערך הבוקר אמר כי "כשמצולם בעיתון מסמך אותנטי של הצבא, מבחינתי זו נורה אדומה שמלמדת שאולי קיימים עוד מסמכים – ומסתבר שבטעות צדקנו והיו עוד מסמכים".

שתי הכתבות של בלאו מנובמבר 2008 לא היו הפרסומים הראשונים של העיתונאי שתיארו פעילויות ספק-חוקיות במערכת הביטחון ונגעו לפיקוד מרכז. בפברואר 2002, שנים לפני שקם התגייסה לצה"ל, פירסם בלאו יחד עם יוסי סעידוב כתבה במקומון "כל העיר", שעל-פיה חיילי הנח"ל החרדי ריססו בכדורים גופות שוטרים פלסטינים שבהם ביצעו וידוא הריגה והצטלמו עם גופת מחבל פלסטיני שסיגריה נתחבה בפיה. הכתבה התבססה על תחקיר פנימי של צה"ל שהגיע, בין היתר, לפיקוד מרכז. בינואר שנת 2004 פירסם בלאו ב"כל העיר" כתבה שלפיה רכז שב"כ הורה להפוך פעולת מעצר לפעולת חיסול. כתבה זו התבססה על תחקיר חטיבת שומרון שהגיע, בין היתר, לאלוף פיקוד מרכז.

ייתכן כי במערכת הביטחון חיפשו זה זמן הזדמנות להתחקות אחר מקורותיו של בלאו בפיקוד מרכז, וכי פרסום המסמכים הסודיים בעיתון בנובמבר 2008, מסמכים שהאירו באור בלתי מחמיא את הפיקוד העליון של הצבא, נתפס כפרסום מתריס וכהזדמנות טובה למצוא את המדליף.

בתשובה לשאלה באשר לאמצעים שננקטו כדי לטשטש את המקור לכתבה של בלאו שהתפרסמה ב"הארץ", מסר אלפון: "לא נוכל לחשוף אילו אמצעים ננקטו במקרה זה, אולם הם אינם שונים מהאמצעים הננקטים על-ידי העיתון מדי יום זה שנים רבות. מובן שכאשר שופט מעניק צו המתיר לרשויות להאזין לעיתונאי, בטלפון ובדואר האלקטרוני, במשך חודשים ארוכים, אמצעים אלה אינם יכולים תמיד להספיק".

בלאו, שסירב להשיב לפניית "העין השביעית", היה בעת חקירתה של קם בסין. מאז אמור היה לשוב לישראל, אך החליט להאריך את שהותו בחו"ל ובימים אלה הוא נמצא בלונדון ונמנע מלשוב לארץ מחשש שייעצר. על-פי דיווח ב"אינדיפנדנט" הבריטי, "הארץ" ניהל משא-ומתן כדי לאפשר לו לחזור לישראל. העורך אלפון אמר ל"גרדיאן" כי העיתון ישאיר את בלאו בלונדון ככל שיידרש. כעת נראה כי המשא-ומתן בין "הארץ" לשב"כ הגיע לידי סיום בלא הסכמה. לפי השב"כ, סיום המשא-ומתן היה העילה להסרת הצו.

חקירת שב"כ

האם המדינה הפעילה את שירות הביטחון הכללי כדי לרגל אחר עיתונאי ולחשוף מקור לידיעה שעברה את מבחן הצנזורה? אם כן, לא תהיה זו הפעם הראשונה. לאחר שברוך קרא פירסם ב"הארץ" בשנת 2003, ערב הבחירות לכנסת, את דבר קיום החקירה נגד אריאל שרון בפרשת סיריל קרן, הקים היועץ המשפטי צוות חקירה שכלל איש שב"כ במטרה לגלות מי המדליף. רק לאחר התערבות בג"ץ הוצא איש שירות הביטחון מצוות החקירה, אך מהלך זה לא מנע מהצוות לדרוש ולקבל צווי בית-משפט שבאמצעותם הושגו פלטי שיחות הטלפון של קרא ושל עיתונאים אחרים, מהלך שתרם לחשיפת המקור.

המדליפה בפרשה זו, עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ', הורשעה במסגרת עסקת טיעון בעבירה על סעיף 117 לחוק העונשין, נקנסה ונידונה למאסר על תנאי. הסעיף שבו הורשעה גלט-ברקוביץ', יש לציין, שונה מסעיף 113, שבו מואשמת קם, בכך שהוא מתייחס להעברת מידע שאינו מוגדר "סודי".

החקירה והאישום נגד קם התנהלו במתכונת חריגה מצד הרשויות. צו איסור הפרסום, שהוצא לבקשת המשטרה, היה גורף במיוחד ואסר לדווח על עצם קיומו. הקולות היוצאים מכיוון החוקרים והפרקליטות מדברים על מקרה קיצון ותיק תקדימי ועל ההדלפה החמורה ביותר בתולדות מערכת הביטחון. משום כך גם התנגדה הפרקליטות למעצר הבית ודרשה שקם תיעצר בפועל. היא רואה בקם, עדיין, פוטנציאל לסיכון בטחון המדינה.

כאמור, גם בלאו עצמו נחקר, כפי שאירע לעיתונאים רבים אחרים בישראל, ואף שיתף פעולה עם החוקרים. האם סיכן את המקור? לדברי אלפון, "לא היה שום שיתוף פעולה בין גורמי חקירה לבין העיתון אשר עלול היה להוביל לחשיפת המקור. למעשה, ההפך הוא הנכון, כפי שיוצג בבוא היום בבית-המשפט". עם זאת, ככל הידוע, "הארץ" או בלאו לא עידכנו את קם על דבר החקירה או על ההסכם שגובש בין גורמי החקירה לבלאו ו"הארץ". ייתכן שמידע זה היה מונע מקם להודות בהיקף ההדלפה כפי שהודתה בחקירתה.

ענת קם (צילום: "העין השביעית")

ענת קם (צילום: "העין השביעית")

"חסר אצלנו סייג לאחריות פלילית למקרה שבו הידיעה מתייחסת לפשע חמור או להפרה קשה של סדרי המשטר החוקתי וכוונתו של מוסר הידיעה היתה להביא את המתרחש לידיעת הציבור כדי שהפשע או ההפרה יטופלו כדין", כתב פרופ' מרדכי קרמניצר במאמר שהתפרסם השבוע באתר זה. בהמשך הוסיף: "הדין הדרקוני הזה מאפשר לגורמי אכיפת החוק לכפות למעשה הסדר טיעון על חשוד בביצוע פשעים חמורים נומינליים. שכן בהעדר כניעה כזו, הסיכון שחשוד נוטל על עצמו הוא עצום".

הפרשן המשפטי משה נגבי מדגיש כי אחד ההבדלים העקרוניים בין סעיף 117 לסעיף 113 הוא בכך שבמקרה של מסירת "ידיעה סודית" העונש מוטל לא רק על המדליף, אלא גם על העיתונאי שמפרסם את ההדלפה. "חמור מכך", מוסיף נגבי, "גם אם העיתונאי רק החזיק בחומר המודלף ולא פירסם אותו, הוא צפוי לעונש".

בתולדות המשפט הישראלי נרשם מקרה של עיתונאים שהועמדו לדין פלילי ונשלחו למאסר בשל עבירה על סעיף 113. מקסים גילן ושמואל מור, עורכי השבועון "בול", נידונו בשנות השישים לשנת מאסר לאחר שפירסמו ידיעה על קשר של שירותי הביון הישראליים לחטיפתו ורציחתו של מנהיג אופוזיציה מרוקאי.

נגבי מזכיר כי במהלך השנים אירעו כמה מקרים נוספים של חקירת עיתונאים בחשד לעבירה על סעיף זה בחוק העונשין. בשנת 1975 אוים מתי גולן, אז הכתב המדיני של "הארץ", כי יועמד לדין לאחר שחשף פרוטוקולים מסווגים. בשנת 1982 אוים שמעון שיפר, אז הכתב המדיני של קול-ישראל, כי יועמד לדין בשל פרסום התנגדות הרוב בממשלה לתוכניות הצבאיות של אריאל שרון. בשנות התשעים נחשד ראובן פדהצור בריגול לאחר שפירסם כי טילי הפטריוט שהוצבו בישראל בעת מלחמת המפרץ הראשונה לא היו אפקטיביים (ידיעה שפרסומה אושר על-ידי הצנזורה). לדברי עו"ד מיבי מוזר, המייצג את עיתון "הארץ" בפרשת קם: "ברגע זה, לא ידוע לי על הליך משפטי פורמלי נגד אורי בלאו".

לדברי עיתונאי "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן, שנחקר פעמים רבות בעקבות פרסומים על מערכת הביטחון ושירותי הביון הישראליים, לאחרונה חלה החרפה של ממש ביחס הרשויות להדלפות. לדבריו, "בשנתיים-שלוש האחרונות אנו עדים לעליית מדרגה משמעותית באלימות שמפעילות הרשויות אגב הנסיונות לעצור יציאת מידע לתקשורת, וכל זה זוכה באופן מצער לגיבוי של משרד המשפטים".

ברגמן טוען כי הגיבוי המשפטי שממנו נהנים גורמי המודיעין בישראל מחריף את הבעייתיות של החקירות. "גורמי המודיעין והאכיפה מגיעים למסקנה כי הם מסוגלים לייצר קונסטרוקציה משפטית שמאפשרת רמיסה ברגל קשה של השומרים של השומרים, של העיתונות, ומפסיקים להפעיל שכל ישר. ברגע שיועץ משפטי או משנה לפרקליט המדינה אומר 'זה חוקי', אפילו בדוחק, אפילו באזור האפור - יופעלו האמצעים האגרסיביים ביותר נגד חופש העיתונות בלי מחשבה מה זה אומר על ישראל שמתיימרת להיות מדינה דמוקרטית", הוא אומר.

צריכים ציטרין חדש

האיסור המשפטי לשבור את החיסיון העיתונאי התקבע בפסק דין ציטרין מ-1987, ובו קבע נשיא בית-המשפט העליון דאז, השופט מאיר שמגר, כי "יש להכיר בקיומו של חיסיון המתיר לעד-עיתונאי שלא לגלות את מקורות המידע שלו", כאשר "רק צורך, שהוא מהותי מבחינת אופי הנושא ובעל משקל כבד מבחינת מידת נחיצות העדות במקרה המסוים [...], הוא שיכול להצדיק הסרתו של החיסיון היחסי בנושא של מקורות המידע".

לדעת משה נגבי, פסק דין זה, שניתן לפני למעלה מעשרים שנה, אינו הולם את המציאות שבה פועלים כיום העיתונאים מחד וגורמי החקירה מאידך. "היום החיסיון העיתונאי שהובטח בפסק דין ציטרין בעצם פרוץ לגמרי", הוא אומר. לדעתו, אין הבדל עקרוני מבחינת האינטרס של החיסיון העיתונאי בין תשאול העיתונאי ובין הוצאת צו חיפוש שחושף את המקור על-ידי פלישה לבית העיתונאי, למשרדו או למחשבו.

"אנחנו צריכים היום ציטרין חדש", קובע נגבי, "שיתמודד עם הדור החדש של הטכנולוגיות שמאפשרות בעצם לרוקן את כל החיסיון העיתונאי מתוכן". לדבריו, פלישה שכזו חמורה בהרבה מתשאול העיתונאי, כיוון שהיא מובילה לחשיפת כל מקורותיו, ולא רק את המקור המבוקש. "אני די בטוח שאם הם פלשו למחשב של אורי בלאו, אז הם גילו לא רק את המקור מפיקוד מרכז, אלא בטח נתקלו שם בעוד אנשים שהוא היה איתם בקשר, ורע ומר יהיה אולי גורלם", אומר נגבי.

ברגמן מדגיש כי הוא מעביר את כל ידיעותיו הרגישות לצנזורה הצבאית טרם פרסומן. לפי עורך "הארץ", גם הידיעה שפירסם בלאו על החיסולים, כאמור, קיבלה את אישור הצנזורה, כך שנקבע לגביה כי אין בפרסומה סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לשלום הציבור הרחב. כיצד מידע שעובר את מבחן הצנזורה יכול לעמוד בבסיס תביעה על העברת מידע בכוונה לפגוע בבטחון המדינה? "זה בהחלט אבסורדי, כיוון שהצנזור אישר את זה ומי כצנזור מוסמך להכריע אם יש או אין סכנה לבטחון המדינה", מסכים משה נגבי. יחד עם זאת, מוסיף נגבי, אישור הצנזורה אינו רלבנטי בהכרח לכוונה לפגוע בבטחון המדינה.

"יש לעשות אבחנה בין מניעה מראש לענישה לאחר מעשה. לצנזורה סמכות לפסול מראש, ואילו סעיפים 117 ו-113 באים להעניש לאחר הפרסום, שאז אתה יכול לפגוע בחופש הביטוי במבחנים פחות חמורים. יכול להיות שלמרות שהיתה הסתברות נמוכה לפגיעה בבטחון המדינה [שאיפשרה פרסום מבחינת הצנזורה], כן היתה פגיעה בפועל. פרט לזה, גם אם לא היתה פגיעה בפועל, זה לא אומר שלא היתה כוונה לפגוע. מעבר לכך, סעיף 113 מאפשר להטיל 15 שנות מאסר גם אם לא היו לא כוונה ולא פגיעה. עצם הפרסום של ידיעה שמסווגת כסודית ומוחזקת כסודית הוא עבירה".

מחויבות להגנה על מקורות

קם, ילידת 1987, החלה את דרכה העיתונאית בירושלים, עיר הולדתה, עוד בהיותה בת-עשרה. את לימודי התיכון עשתה בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה. היא כתבה במשך למעלה משנה במקומון "עיתון ירושלים" (כיום "ידיעות ירושלים"). במקביל כתבה קם במשך כמה חודשים בערוץ הנוער של אתר וואלה, ZONE. אחר-כך התגייסה לצבא ושירתה בפיקוד מרכז. לפני גיוסה פירסמה באתר וואלה מאמר בגנות "מכתב השמיניסטים". "אתם מדברים יפה על שוויון, זכויות יסוד, חוקים בין-לאומיים וכל מיני דברים יפים אחרים. אבל חמודים, בדק בית לפני הכל. רוצים לדבר על שוויון? תצרו אותו. תלכו לצבא כמו כולם", כתבה.

באותה הזדמנות כתבה בזכות חיסולים ממוקדים: "אני יודעת שפגיעה באוכלוסייה אזרחית הוא דבר כואב ומכעיס, אך צריך להבין שלעתים אין מניעה. תשאלו את המורה שלכם להיסטוריה איך היתה נגמרת מלחמת העולם השנייה בלי ההפגזות על דרזדן ובלי פצצות האטום ביפן. ואם תאמרו שאין מקום להשוואה, נסו לפני כן לעשות חישוב של קנה מידה - שתי מעצמות כיפן וארה"ב = פצצת אטום, מדינה פיצית וארגוני טרור = חיסולים 'ממוקדים'. פתאום זה נראה הגיוני יותר, לא?".

קם כתבה גם בזכות שמירה על החוק: "אחרון חביב, כמעט מלה גסה - יקירי, יש חוק במדינת ישראל, והוא קובע שאתם צריכים ללכת לצבא". באוגוסט 2007, לאחר שחרורה מהצבא, החליפה קם את ליאור ליברובסקי בתפקיד כתבת ערוץ ברנז'ה של האתר, ומאז שימשה בתפקיד זה. בקיץ 2008 כתבה שוב מאמר בגנות סרבנות ("תרומה לקהילה היא גם שירות צבאי").

ענת קם וצלם טלוויזיה, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בוקר פתיחת המשפט, 10.3.10 (צילום: "העין השביעית")

ענת קם וצלם טלוויזיה, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בוקר פתיחת המשפט, 10.3.10 (צילום: "העין השביעית")

להגנתה שכרה קם את שירותיו של עו"ד איתן להמן. מאוחר יותר הצטרף לצוות ההגנה גם עו"ד אביגדור פלדמן, בעל ניסיון עשיר בייצוג נאשמים בעבירות ביטחון. עיתון "הארץ" לא הצטרף להגנתה. בימים אלה נשקלת האפשרות בצוות ההגנה של קם לתבוע את עיתון "הארץ" במטרה לאלצו להשתתף בעלויות הייצוג המשפטי.

לדעת רונן ברגמן, לכלי תקשורת יש מחויבות עקרונית, אך לא מוחלטת, להגנה על מקורות עיתונאיו. בין היתר, הוא אומר, יש לקחת בחשבון אם המקור דרש זאת מראש. עו"ד מוזר, המייצג את עיתון "הארץ", אומר כי לא ידוע לו אם בעיתון נשקלה האפשרות להעניק ייעוץ או ייצוג משפטי למי שמואשמת כמקור לידיעה שהתפרסמה מעל דפיו. לדבריו, אין כלל קבוע לתמיכת עיתון במקור שנחשף. "יש מקרים שכן [יש ייצוג] ויש מקרים שלא", הוא אומר, "יש גם כל מיני התחייבויות, והן שונות כלפי מקורות שונים".

לאחר שהועמדה עו"ד גלט-ברקוביץ' לדין על שהדליפה לעיתון "הארץ" את המסמכים בפרשת סיריל קרן של אריאל שרון, הציע לה מו"ל העיתון, עמוס שוקן, תמיכה כספית ("עד לסכום של עשרת אלפים דולר") למימון הוצאותיה המשפטיות, בשל מה שכינה "תחושת אי-נוחות מן המצב שאליו נקלעה". גלט-ברקוביץ' לא נעזרה במימון שהציע שוקן, מימון זניח יחסית לעלויות ההגנה במשפטים שכאלה. ההצעה של שוקן נחשפה בתצהיר שהגיש לבית-המשפט, במסגרת תיק ההגנה מול תביעה על מיליוני שקלים שהגישה גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ".

מאז הסרת צו איסור הפרסום לפני זמן קצר, מדווחת התקשורת בהרחבה על הפרשה, בדרך כלל כשהיא מאמצת את זווית הראייה של גורמי הביטחון. ראש השב"כ, יובל דיסקין, אף תידרך הבוקר עורכים ראשיים ועיתונאים בכירים על הפרשה. בשל כך מטפלת התקשורת האלקטרונית והמקוונת בעיקר בפגיעה האפשרית בבטחון המדינה שנגרמה או לא נגרמה על-ידי ההדלפה, ולא בפגיעה האפשרית בחוק שנחשפה על-ידי אותה הדלפה של קם.