יותר משני דורות, מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת ועד סמוך לסיום המאה, היה נתן דונביץ' אחד מאנשי התקשורת המובילים בארץ. אפשר היה לקרוא את מאמריו בעיתון, להאזין לו ברדיו ולצפות בו בטלוויזיה. הוא היה כתב, עורך ושדרן, ומי שראה אותו הבחין בנקל בדמותו הגבוהה והמוצקה.
לא תמיד היה מוצק וגבוה. דונביץ' נולד בתל-אביב ב-1926 למשפחה אמידה, והיה ילד ונער צנום. למד בגימנסיה הרצליה, אם כי ללמוד לא אהב במיוחד. מגיל צעיר התעניין באמצעי התקשורת של הימים ההם. בגיל תשע גזר עיתונים על הרצפה והרכיב מהכותרות והידיעות עיתון משלו. בגימנסיה ערך עיתונים ועלונים, ובהיותו נער החל לכתוב תסכיתים לקול-ירושלים המנדטורי. בסיימו את לימודיו בגימנסיה ביקש להתנדב ל"שנת שירות" כנוטר, אך נדחה בגלל תת-משקל. למרות זאת נקרא לערוך את בטאון הנוטרים, "הדים" שמו. אחד הנוטרים מעמק יזרעאל שלח לו סיפור ארוך, שדונביץ' לא פירסמו. שם הכותב היה נסים לוי, לימים נסים אלוני.
בתום השנה החל לעבוד ככתב בעיתון "הגלגל", שבועון קול-ירושלים, אך שאיפתו היתה להתקבל לעיתון גדול וחשוב כדוגמת "הארץ". אלא ש"הארץ" לא קיבל כתבים חדשים, והוצע לו להיות טלפנאי המקבל ידיעות מעיתונאים. באחד הלילות בסוף 1947 קרה לו מה שקורה באגדות: התעורר צורך דחוף לשלוח כתב לסקר את אוהלי הפליטים היהודים מיפו, שמצאו מקלט ב"עיר אוהלים" בצפון תל-אביב ונשטפו בגשם פתאומי.
וכך סיפר דונביץ' על מה שקרה באותו לילה: "שמעתי שמחפשים את הכתב התל-אביבי ולא מוצאים אותו. עורך הלילה אמר: נשלח את ה'חדש', כלומר אותי. לעורך 'הארץ' גרשום שוקן היתה מכונית אמריקאית גדולה, שעליה התנוסס דגלון של העיתון, כאילו מדובר היה בשגריר לפחות. העמידו לרשותי את המכונית, ישבתי ליד הנהג, ובעת הנסיעה הבחנתי שיש מישהו במושב האחורי. התברר שהעורך הראשי, שוקן, יצא לבחון אותי בכתבת הביכורים שלי, והוא אף נתן לי עצות בשטח".
דונביץ' השתלב בעיתון והפך לאחד מכתביו. אלא שהיה זה לזמן קצר בלבד. מלחמת העצמאות הפכה אותו לכתב צבאי בשירות יחידת הקשר לעיתונות, זו שתהיה לימים יחידת דובר צה"ל, תפקיד שמילא שנה וחצי. מתברר שרק בזכותו נושאים הכתבים בחאקי תג של "כתב צבאי", שכן בהיותו מסופח למטה חטיבת גולני בגליל התחתון, שם לב כי כתבים זרים המגיעים לאזור מצוידים באותות ותגיות. הוא פנה לתופרת ביבנאל, וזו הכינה לו שני תגים כחולים עם המלים "כתב צבאי". בהגיעו לתל-אביב עורר התעניינות רבה בקרב העיתונאים המגויסים, ועד מהרה הפכו התגים הכחולים לסמלם של הכתבים הצבאיים – עד ימינו.
מי שייעין בעיתוני תש"ח ימצא ידיעות רבות שלו, מזירות הלחימה השונות בכל רחבי הארץ. הקרדיט היה: "נתן דונביץ', כתב צבאי", ולעתים "כתב צבא-הגנה-לישראל".
דונביץ' (משמאל), מראיין את המלחין איגור סטרבינסקי עם הגיעו ארצה, 29.8.62 (צילום: משה פרידן, לע"מ)
עם שחרורו חזר ל"הארץ" והפך לאחד העיתונאים המזוהים ביותר עם העיתון. בשנים הבאות היה שותף לכמה מהמהפכות במבנהו של "הארץ". כך, בתחילת שנות ה-50 קיבל לידו מדור ספורט דל ושינה את ממדיו ואת חשיבותו. בין השאר הנהיג חידוש מסעיר: מאמנים מכל התחומים כתבו דברי פרשנות. בהמשך כתב מדור תרבות חדשני, הִרבה לתאר דמויות ואירועים בתל-אביב במסגרת המדור "הכרך שלי", וב-1963 היה מייסדו ועורכו הראשון של "מוסף הארץ", שצורף לגליון יום שישי – סנונית ראשונה של מוספי סוף-השבוע בעיתונות הישראלית.
לא כל כתבי "הארץ" מיהרו לשתף איתו פעולה, והוא גייס למוסף אנשים מבחוץ, כגון מיכאל אוהד, סילבי קשת, רומן פריסטר והצייר יעקב פרקש ("זאב"), שהקריקטורות שלו, ובעיקר העמוד המצויר השלם מדי שבוע, הפכו את המוסף לפופולרי במיוחד.
דונביץ' תר כל העת אחר חידושים. כשהציע לשוקן לכלול במוסף טור הורוסקופ, הלה כמעט התפלץ. הסברו של דונביץ', שטור כזה הוא בבחינת "בונה תפוצה", שיכנע את שוקן, שדרש עם זאת: "תשים אותו בסוף, בחצר האחורית".
שש שנים ערך דונביץ' את המוסף ושינה את נוף העיתונות הישראלית. עיתונים אחרים הלכו בעקבותיו. ב-1969 פרש, משום ש"אני בטבעי לא רוצה להיות מנצח על תזמורת אלא סולן". הוא חזר לכתיבה והרבה לעסוק בבתי-משפט, בתופעות בחברה הישראלית ובתחביבו מאז – הקלטות חדשות של מוזיקה קלאסית.
דונביץ', 4.12.81 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
ב-1970 נפתח פרק חדש בחייו התקשורתיים. מפקד גלי-צה"ל, יצחק לבני, הציע לו להגיש תוכנית שבועית בת שעתיים בשידור חי, שבה יאזין לשאלות ולפניות של מאזינים, יענה להם וינסה לפתור את בעיותיהם. פורמט מעין זה לא היה קיים עד אז בארץ. התוכנית "בוא נדבר עם נתן דונביץ'" הפכה בתוך שבועות אחדים להצלחה אדירה ושודרה עשר שנים תמימות.
המאזינים אהבו אותו והוא הפך לכוכב תקשורת. גם רוב המבקרים הרעיפו עליו שבחים. כך כתב יורם קניוק בכובעו כמבקר רדיו: "בתוכניותיו של נתן דונביץ' נשמע קולם של המאזינים. אני סבור שהן עושות שירות חשוב מאוד לציבור. אנשים שאינם יודעים אל מי לפנות מצאו אוזן קשבת אצל דונביץ' [...] הוא יודע לדובב את הנפגעים, את חשוכי התקווה, ולסכור את פיותיהם של המטלפנים כדי לשמוע את יפי קולם ברדיו".
המבקר יוסי ביילין כתב ב-1974, תחת הכותרת "שיחה עם האח הגדול": "דונביץ' אינו מתעייף זה זמן רב מלמלא את תפקיד האח הגדול והנבון, להרגיע את הרוגשים, לרגש את הרוגעים, להשיא עצות טובות ולהביע הזדהות עם הקובלים מרה על כל מיני דברים משונים". הגשתו הנמרצת וקולו הסמכותי של דונביץ' בגלי-צה"ל יצרו לו דימוי של "האח הגדול" וגררו גם עקיצות, כמו זו של יהונתן גפן: "אלוהים חי ומדבר בגלי-צה"ל". עשור שלם שימש דונביץ' מעין "אומבודסמן רדיופוני" שאלפי פונים נעזרו בו ומוסדות השלטון רעדו מפניו.
מרצו התקשורתי של דונביץ' בא לידי ביטוי גם בתחום הספרותי. כתיבתו העיתונאית הולידה מאז שנות ה-50 שורה של ספרים. לפי רשומות הספרייה הלאומית בירושלים, הוא כתב ב-1959 את "תל-אביב – חולות שהיו לכרך", תולדות העיר במלאות לה 50; שני ספרים בנושאי משפט: "עינוי דין" (1975) ו"נאשמים – דרמות מבית-המשפט" (2000); ארבעה ספרים בנושאי מוזיקה: "ענקים ופסנתרנים אחרים" (2000), "ארבעה מיתרים לתהילה – גדולי הצ'לנים" (2002), "וירטואוזים – גדולי הכנרים מפגניני עד מידורי" (2003), "מאסטרו" – גדולי המנצחים בכל הזמנים" (2006) ועוד.
דונביץ', 11.6.12 (צילום: רוני דונביץ', רשיון CC 3.0)
בקיץ 2012, בהיותו בן 86, הופיע ספרו האחרון עד כה: "מקיוסק גזוז עד מסעדת שף" – 100 שנות אוכל בתל-אביב. זהו מסע קולינרי לאורך שנותיה של תל-אביב האפוף ריחות תבשילים ואהבה גדולה לעיר. דונביץ' רואה עצמו ראוי לכתוב את הספר בשל אהבתו לאוכל, כתיבתו על אירועים קולינריים לאורך שנים ב"הארץ" ולא פחות מכך בשל היותו "חבר במסדר אבירי הגריל" – תואר שקיבל ב-1966 מהצרפתי ז'אן ואלבי, מייסד המסדר המיוחד הזה. מי שיקרא את הספר יגלה בו לא רק מאכלים, אלא גם את תל-אביב כפי שדונביץ' הכירה מילדותו ותיעד אותה באלפי כתבותיו בעיתון.
העיתונות של היום מדאיגה אותו. לדעתו, אין בה מספיק עורכים טובים, סמכותיים ויצירתיים, והדבר מתבטא בתוצר העיתונאי. הכותבים והעורכים מחקים זה את זה ואין הקפדה על דיוק ואיכות. "אני נזכר מה קרה לי בתחילת דרכי העיתונאית ב'הארץ'. כתבתי ידיעה בת שורות אחדות למדור החברתי 'הכלל והפרט' וציינתי שהקומפוזיטור מרדכי וילנסקי והזמרת שושנה דמארי יצאו אתמול למסע הופעות בחוץ-לארץ. הוזמנתי אל מזכיר המערכת, ישראל פינקלשטיין, והוא הביט בי בחומרה ואמר: שמו הפרטי של וילנסקי הוא משה ולא מרדכי. מה שעשית זה מעשה חמור מאוד, כי מי שיודע שהשם מוטעה לא יאמין לשום דבר אחר בעיתון. התנצלתי והסברתי כי יום קודם ריאיינתי איש חינוך תל-אביבי בשם מרדכי וילנסקי, ומכאן הטעות. פינקלשטיין סלח לי, אך הזהיר אותי שאוי לי אם טעות כזו תחזור. עורכים כאלה, שהקפידו על קלה כחמורה, אין כיום".