פרץ של שמחה לאיד

המיליארדרים בני משפחת עופר חייבים לרכוש לעצמם בדחיפות עיתון יומי בעל תפוצה נרחבת, נוסף על אחזקותיהם ברשת, זכיינית ערוץ 2. לחלופין על בני המשפחה להגדיל את תקציבי הפרסום בעיתונות בכל חברות הענק שבשליטתם, ולהתנות את המשך הזרמת התקציבים בסיקור חיובי. זו המסקנה שעולה מקריאת עיתוני הימים האחרונים, מאז נחשפו קשרי המסחר של כמה מבני המשפחה עם איראן. למעט "מעריב", שהצניע באופן יחסי את החשדות (ואף נאלץ להסתמך מדי פעם על "סוכנויות הידיעות" כדי לדווח על הפרשה), בחרו כל העיתונים להבליט עד כה את עסקת הסחר עם איראן ולתקוף את התנהלות אילי ההון.

ביממה האחרונה הביקורת נמשכת, ובני המשפחה הולכים ונעשים לשק חבטות של כמה מכלי התקשורת. הרקע לכך מובן. כידוע, זה שנים רבות שהשנה היא 1939, איראן היא גרמניה הנאצית ומחמוד אחמדינג'אד הוא אדולף היטלר. העור מצטמרר אל מול המחשבה על הליהוק שמייעד המשל האפוקליפטי הזה לסמי עופר ובנו עידן.

"משפחת עופר מיתממת", קראה אמש הכותרת הראשית של עיתון הערב "גלובס" – ציטוט מפי יגאל דפני, לשעבר נשיא צים-אסיה, שהתייחס לפרשת מכירתה של מכלית חברת טנקר-פסיפיק לידיים איראניות.

בשיחה עם איתי רום אמר דפני: "אם משפחת עופר היתה מראה לאמריקאים שבחוזה המכירה יש סעיף האוסר על כך שהאונייה תימכר בהמשך לידיים איראניות, אני חושב שהאמריקאים היו מקבלים את זה – גם אם בהמשך המכלית היתה מגיעה לאיראן דרך חברות אחרות. הבעיה היא שמשפחת עופר לא עשתה כלום, הם לא עשו אפילו את הצעד הראשון. זה נכון שאתה לא יכול אף פעם לדעת למי זה יגיע בסוף, אבל אם אתה מכניס סעיף כזה, מבחינתך עשית כל מה שאתה יכול. לבוא ולהגיד עכשיו, 'לא עשינו שום דבר ולא ידענו' – זה לא מקובל. האם זו היתממות? כן, בדיוק".

הכותרות הראשיות של שניים מעיתוני הבוקר מוקדשות אף הן לביקורת על משפחת עופר. ב"ישראל היום" החליטו לשוב ולבחור בציטוט ככותרת ראשית לעיתונם. הפעם הציטוט קורא: "חור ענק במאמץ לבלום את איראן".

על הפרשה, המכונה בעיתון זה "עופרגייט", מדווח חזי שטרנליכט בכפולה הפותחת. מקריאת הידיעה עולה כי ח"כ כרמל שאמה-הכהן הוא שאמר כי "מצב שבו חברה ישראלית מובילה, או כזו הקשורה בה, סוחרת עם איראן בצורה שמביאה את ארה"ב להטיל עליה סנקציות הוא חור ענק, מסוכן ואסטרטגי במאמץ הבלימה של תוכנית הגרעין האיראנית".

באופן כללי, הידיעה של "ישראל היום" נטולת מידע חדש, ורובה ככולה מִחזור של מידע שפורסם אתמול בכלי תקשורת אחרים ("בתקשורת בארץ פורסם כי", נכתב בידיעה) על עגינות של ספינות בבעלות בני המשפחה בנמלים באיראן. לצד הפרסום החוזר – נטול הקרדיט – יש בידיעה של "ישראל היום" מצבור תגובות מטעם פוליטיקאים ובעלי דעה.

בטור פרשנות נלווה תוקף שטרנליכט את התנהלות בני המשפחה. "הפרשה הזאת מתחילה להפוך לחמורה הרבה יותר מאשר חשבנו בתחילה", הוא כותב, וקורא לבני המשפחה המעורבים בפרשה למסור לציבור "התייחסות פומבית וגלויה על מה שיודעים כעת במשפחת עופר, ובעיקר מה מתכננים לעשות שם כדי שהדברים לא יישנו".

גם הכותרת הראשית של "הארץ" מאירה באור שלילי את עסקי בני משפחת עופר. "משרד ראש הממשלה: לא אישרנו לקבוצת עופר לעגון בנמלי איראן", נכתב בה. אורה קורן, דפנה מאור ויהונתן ליס מדווחים כי בניגוד לטענת קבוצת האחים-עופר כי קיבלה אישור לעגון בנמלים באיראן, "אתמול התייחס משרד ראש הממשלה לראשונה לעניין והכחיש את הטענה". בלב הידיעה נכתב כך: "במשרד ראש הממשלה מסרו רשמית כי הטענה כי גורמים רשמיים ישראליים אישרו למשפחת עופר לעגון בנמלי איראן 'אינה נכונה'".

"הארץ" מסקר את הפרשה על פני כל עמ' 2 , וידיעה כמעט זהה לחלוטין מופיעה גם במוסף הכלכלי "דה-מרקר". ביחס לעיתון "דה-מרקר" יש לציין כי כבר ביום שישי פורסמה בו כותרת ראשית על עגינת ספינה של בני משפחת עופר באיראן, וזאת בהסתמך על מאגר נתוני ספנות בינלאומי. אלא שאותו מאגר טמן בחובו מידע נוסף, שככל הנראה נעלם באותה עת מעיניהם של כתבי "דה-מרקר": אתמול הכריזה הכותרת הראשית של "כלכליסט" כי לפחות שבע ספינות בבעלות בני המשפחה עגנו באיראן בשנים האחרונות. בתוך שעות עלתה באתר "דה-מרקר" ידיעה על כך ש-13 ספינות בבעלות המשפחה עגנו בנמלי איראן בשנים האחרונות.

"מעריב" מקדיש הבוקר את עמ' 6 כולו לעיסוק בהסתבכותם של בני משפחת עופר (תוך הפניה בולטת משער העיתון). הידיעה, מאת הדר חורש, אריק בנדר, עמית כהן ורותם סלע, מתמצתת את הגילויים האחרונים וכוללת את ההערכה של "גורמי אכיפה" כי "הסיכוי שתיפתח חקירה נגד בני משפחת עופר בפרשה היא קלושה [כך] ביותר".

הציטוט של ח"כ שאמה-הכהן, שהופך לכותרת ראשית ב"ישראל היום", נכלל בראיון נרחב עם חבר-הכנסת, שמתפרסם במוסף "עסקים" של "מעריב" [הדר חורש]. למרות זאת, לא זו בלבד שהציטוט אינו מופיע בכותרת הראשית של העיתון (החלטה עריכתית שבהחלט ניתן להתווכח עליה) ואין לו זכר בעמוד השער של "מעריב" ובעמוד השער של מוסף "עסקים", גם בראיון שמתפרסם בלב המוסף הציטוט נחבא. הראיון מוגדר כראיון "על רקע ההתפתחויות במכרז הסלולר", וכותרתו, כמו גם כותרת המשנה שלו, אינה מזכירה את האחים עופר ואיראן.

"כלכליסט" מקדיש את עמ' 10 לפרשה ומספק הבוקר פרשנות מזוויות שונות למידע שעליו דיווח אתמול. אתמול דיווחה נעמה סיקולר כי "אף שלא בכל התקופה האמורה הונהגו סנקציות בינלאומיות על מי שיסחר עם איראן, מבחינת החוק הישראלי סחר עם איראן, כולל הובלת סחורה, אסור על-פי פקודת המסחר עם האויב".

הבוקר מסבירה סיקולר, יחד עם ליעד ליבנה, כי סמי עופר פטור מחוק זה משום ש"הוא עצמו אזרח מונקו ולא ישראל, וטנקר-פסיפיק היא חברה סינגפורית, שלדברי מקורבי עופר שייכת לו באמצעות חברה ממונקו. כך קורה שאדם בעל זיקה ישראלית ברורה, שאף שירתה אותו לא פעם, אינו מחויב לכאורה לחוק הישראלי". יחד עם זאת, השניים מדגישים כי "גם אם יצליח סמי עופר לדלג מעל המשוכה החוקית בנושא הסחר מול איראן, הוא כבר הסתבך עם הממשל האמריקאי בנושא מכירת מכלית נפט לאיראנים". אגב, גם בעיתון זה מכונה הפרשה "עופרגייט".

אך לא הכל שחור לגבי בני משפחת עופר. שינוי גישה ניכר בעיתון "ידיעות אחרונות", שמעניק הבוקר את מרבית עמ' 8 בקונטרס החדשות שלו לטור פרשנות מאת סבר פלוצקר (תמצית הטור מתפרסמת בשער העיתון). הכותרת בראש העמוד היא ציטוט, "פעלנו ברשות ובסמכות", הנוגע לעגינת ספינות השייכות למשפחת עופר בנמלי איראן ומיוחס בלב הטקסט של פלוצקר ל"מקורבים לקבוצת עופר".

על-פי הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", העיתון "קיבל לגרסה זו אישור ולכן לא הצטרף לפרסומים המבקרים את האחרים בנושא זה (להבדיל מנושא מכירת המכלית)". העובדה כי ב"ידיעות אחרונות" קיבלו אישור לכך מודגשת הן בעמוד השער והן בכותרת המשנה של הידיעה. "לכן", ממשיך פלוצקר, "כל עוד אף גורם ישראלי מוסמך לא אומר אחרת, אין סיבה שלא לקבל את גרסתם של האחים עופר בנושא עגינת המכליות". מי העניק ל"ידיעות אחרונות" את האישור לטענת בני המשפחה כי פעלו ברשות ובסמכות? עד כמה מעניק האישור הוא בעל סמכות ורשות לעשות כן? עד כמה הוא מיודע? ב"ידיעות אחרונות" הפרטים הללו אינם מופיעים.

טענתו של פלוצקר מאבדת מכוחה לאור הכותרת הראשית של "הארץ" הבוקר, שכאמור מוקדשת להכחשה רשמית של משרד ראש הממשלה את טענת בני משפחת עופר בדבר אישור לעגון באיראן. בהנחה שב"הארץ" לא המציאו הכחשה יש מאין, נשמטת הקרקע תחת הטיעון המרכזי של פלוצקר, המגלה הבנה להתנהלות בני משפחת עופר.

בהמשך רשימתו מבדיל פלוצקר בין העגינות המאושרות (על-פי האישור שקיבל ממקור עלום ובניגוד למדווח ב"הארץ") ובין מכירת הספינה לידיים איראניות, שם נפל גם לדעתו פגם לכאורה במעשי בני משפחת עופר. אלא שפלוצקר אינו מבקר את התנהלות סמי ובנו עידן, אלא דווקא את התנהלותם של אנשי ממשל אובמה, שחשפו את דבר המכירה.

"ב-24 במאי, בעיצומה של ההתכתשות הפומבית בין הנשיא אובמה לבין ראש ממשלת ישראל נתניהו בעת ביקורו בארה"ב", כותב פלוצקר, "כונסו בבהילות כתבי וושינגטון לחדר התדרוכים של מחלקת המדינה, היא משרד החוץ. [...] הכתבים המסקרים את מחלקת המדינה הופתעו: לא זכור להם שהודעה על הפרת סנקציות נגד איראן בשווי 8.5 מיליון דולר בלבד זכתה למסיבת עיתונאים בהולה שכזאת. [...] משרד החוץ האמריקאי צריך לכן להשיב על כמה שאלות מטרידות: למה לא מוצו הליכי הבירור עם החברות של משפחת עופר בטרם הוכנסו לרשימה השחורה? למה בכלל כינסו עיתונאים לשמוע את ההודעה על הפרת עיצומים בהיקף כלכלי אפסי, בטל בשישים? ולמה דווקא בשיא ההתנגחות ביבי-אובמה?".

עיניכם הרואות, פלוצקר מבצע מה שמקובל לכנות "ספין". אחרי שניקה שניים מבעלי ההון החזקים בישראל בכל הנוגע לפן אחד של הפרשה (באמצעות קביעה שמוכחשת בכותרת ראשית של עיתון אחר), כאשר הוא מתפנה לבקר כביכול את מעשיהם בפן אחר, מקדיש פלוצקר שורות רבות לביקורת דווקא לאופן שבו המידע על התנהלותם הבעייתית יצא לאור. במקום להתמקד בעופר, הוא מדבר על אובמה. עוד רגע וב"ידיעות אחרונות" יסבירו את החשיפה בדבר מכירת הספינה של עופר לאיראן באיבה מוגזמת ובלתי הגיונית מצד האליטות והתקשורת (בארה"ב) לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שבסך-הכל עומד על עקרונותיו באומץ רב, ובכך יקבעו שיא נאה במדד האירוניה העולמי.

"התהיות על ההתנהגות האמריקאית לא מנקות אוטומטית את משפחת עופר בפרשת מכירת המכלית", מדגיש פלוצקר בהמשך, למקרה שחשבתם שאופן פרסום המידע יש בו כדי לבטל אוטומטית את תוכנו. לדבריו, "מדובר בכשל בממשל תאגידי ובבירור עובדתי".

בהמשך מגדיר פלוצקר את עסקת המכירה של המכלית כ"עסקה שולית ופסולה", ויוצא נגד "דעת הקהל בארץ", אשר "בפרץ מבהיל של שמחה לאיד חרצה את דינם של בני המשפחה כנבלים הסוחרים עם השטן, בלי להתייחס ברצינות לתגובתם שלפיה 'פעלנו לפי כל ההיתרים'". לסיום מצטרף פלוצקר לפרשן "ישראל היום", מהמבקרים החריפים של בני משפחת עופר, וקורא לבני המשפחה להתייצב באופן פומבי מול העיתונות, להסביר מה קרה ולהבטיח "הסקת מסקנות אופרטיביות מהכישלון".

"מעבר לפלפול המשפטי", כותב יוסי מלמן ב"הארץ" ביחס לעסקאות של בני משפחת עופר עם איראן, "נשאלת השאלה אם ראוי ומוסרי לחברה ישראלית או לאנשי עסקים ישראלים לעשות זאת". מלמן מגדיר את מדיניות ישראל כלפי סחר עם איראן כמדיניות "צבועה, דו-פרצופית ומתחסדת", ומתריע מפני הערבוביה שמאפיינת אותה.

"גם אם גורם רשמי זה או אחר ידע ואף נהנה מהקשר הימי של משפחת עופר עם איראן, שתרם לביטחון הלאומי, אין הדבר מצדיק את אוזלת היד הנמשכת בטיפול בהקשר הרחב של הסוגיה", הוא מוסיף. "חסרה יד מכוונת, מדיניות ברורה ואחידה ובעיקר בעל בית שישים קץ לחרפה, שבה חברות ישראליות מקיימות קשרים עם איראן והופכות את המצב לפארסה אחת גדולה".

טענות שווא ידברו

"מפקד המחוז סגר לעצמו את התיק", מכריזה הכותרת הראשית של "מעריב", לצד החותמת "חשיפת nrgמעריב". אבי אשכנזי דיווח אמש באתר העיתון כי "ניצב חגי דותן סגר לעצמו לפני כשנתיים תיק של תאונת דרכים בה היה מעורב, תחת העילה של 'חוסר אשמה'".

אולי בשל הכרזת הבעלות של nrgמעריב על הפרשה, ב"ידיעות אחרונות" מתמצה הדיווח עליה בידיעה קצרה למדי [ירון דורון], המתפרסמת בתחתית כפולת העמודים השביעית. "במקום לפסול את עצמו מלדון בהמלצות", כותב דורון ביחס להמלצות הכפופים לניצב דותן כי יש לסגור את התיק, "אימץ דותן את המלצות פקודיו – וחתם על סגירת התיק נגדו".

בעיתון "הארץ" ידיעה מעט נרחבת יותר, מאת תומר זרחין ואלי אשכנזי, המתפרסמת בראש עמ' 6. השניים מדווחים כי "גורם במערכת אכיפת החוק, המצוי בפרטים, אמר אמש ל'הארץ' שלא ראוי שמפקד המחוז יהיה מעורב בסגירת התיק". כמו כן מצוטט בידיעה ד"ר מאיר גלבוע, לשעבר יועץ מבקר המדינה לענייני שחיתות, שאומר: "גם אם דותן אינו אשם בתאונה, לא ראוי שחוקרים שבפיקודו יחקרו את התאונה". כל הידיעות שלעיל מלוות בתגובת משטרת ישראל, הממעיטה בבעייתיות של מעשה הניצב.

ב"ישראל היום", לעומת זאת, מתייצבים איציק סבן והדס שטייף לצדו של ניצב דותן. כותרת בראש עמ' 23 מביאה לקוראים את הדיווח הראשון על הפרשה באמצעות תגובת הניצב לטענות נגדו: "ניצב דותן: 'הטענות על סגירת תיק התאונה שלי – חוצפה".

כבר בפתח הידיעה מגדירים הכתבים את הטענות נגד ניצב דותן כ"טענות שווא". בהמשך הם מדווחים כי "אף שחלפו שלוש שנים, נזכרו גורמים במחוז הצפוני לטעון כי אסור היה לדותן לסגור את התיק של עצמו והחלו בהכפשתו בתקשורת". בסיום לא מובאת גרסת הגורמים המכפישים לכאורה, אלא דווקא תגובת משטרת ישראל, שכאמור ממעיטה בבעייתיות של מעשה הניצב.

נזכיר כי לפני חודשים אחדים היו איציק סבן והדס שטייף חתומים על כתבה שעסקה בפרשת ניצב אורי בר-לב, מיד לאחר חשיפתה לציבור, וזאת תחת הכותרת "רב-פקד שמועתי עלה לדרגת רב-ניצב". כותרת המשנה הסבירה אז כי "הכל בלוף, שמועות שאינטרסנטים מפיצים כדי להביא למינוי מקורבים". בסופו של דבר פרש ניצב בר-לב מהמירוץ למפכ"לות, ותיק החקירה נגדו נסגר.

מה מתאים למה

המוסף "גלריה – המגזין" של עיתון "הארץ" יצא לאור לראשונה לפני כשנתיים בקול תרועה רמה. "'גלריה המגזין' הוא משהו אחר בעינינו", כתבו העורכים שי גולדן וליסה פרץ בפתח הגיליון הראשון, "[...] התנסות שלטעמנו אין לה כרגע תאומה בשוק העיתונות בישראל". בלי להתייחס להצהרה הבומבסטית של העורכים, יש לציין כי במהלך החודשים שבהם ראה אור, התפרסמו במוסף כמה כתבות ומיזמים מעניינים.

כתופעת לוואי להופעת "גלריה –המגזין", חדל המגזין הפרסומי "שמנת" לראות אור, מן הסתם בשל דמיון בקהל היעד ומספר מוגבל של מודעות. לפני כמה חודשים חל מהפך. "גלריה – המגזין" פסק מלהופיע, והמודעות היוקרתיות שפורסמו בו שוב משתלבות במוסף הפרסומי "שמנת", שחידש את הופעתו.

למרבה הצער, זו אינה הירושה היחידה שסיפק "גלריה – המגזין" למוסף הפרסומי שמוציאה המחלקה המסחרית של "הארץ". גם הבומבסטיות של טורי העורך מצאה לה מקום במוסף. אביה בן-דוד, שנתמנתה לעורכת המוסף הפרסומי עם הופעתו המחודשת, שומרת על מסורת זו. בטור העורך של הגיליון הראשון, שהתפרסם במרץ השנה, התוודתה בפני קוראיה כך: "כעורכת, מצאתי את עצמי מנצחת על שפע האינפורמציה הכאוטית שלא הפסיקה להגיע, להחליט מה ילך ולאן?".

התלבטויות העריכה של בן-דוד קיבלו מקום גם בטור שפתח את הגיליון השני וגם בטור שפותח את הגיליון השלישי, שצורף הבוקר ל"הארץ". "כעורכת", היא כותבת, "הרגשתי שנדרש ממני להיות סוג של ישות יודעת כל. להגיע ראשונה לכל חנות, תערוכה, הצגה, השקת קולקציה וכדומה, ואחרי כל איסוף האינפורמציה לנסות ולברור לא רק מה טוב ומה לא, אלא גם מה מתאים למה. במובן זה, עריכה עיתונאית אולי קשה יותר מעריכת קולנוע או מוזיקה".

יש לברך על הרצינות שבה בן-דוד מתייחסת לעבודתה, אבל ההצהרות הללו נלעגות לאור העובדה כי בפתח המוסף שהיא עורכת מצוין במפורש, גם אם בגופן קטן במיוחד, כך: "המערכת מבקשת להבהיר כי המוסף הינו פרסומי ואין לראות במאמרים או/ובמודעות משום המלצה מכל סוג שהוא".

איזה ערך יש לעבודת העריכה של בן-דוד, מעולה ככל שתהא, אם אין מאחוריה מערכת עיתונאית שמוכנה לקחת אחריות על התוצאה, אלא רק מערכת פרסומית שמצהירה על כוונת רווח בלבד?

מובן שאין רק גיחוך במצב שבו עורכת של מוסף פרסומי משתפת את קוראיה בהתלבטויות מקצועיות, אלא גם מטרה שיווקית חשובה. טור העורכת של בן-דוד משמש, בין אם במודע ובין אם לאו, אמצעי נוסף להונאת הקוראים ותגבורת למלאכת השכנוע כי המוצר שמונח לפניהם הוא מוצר עיתונאי – לב לבה של מלאכת הפרסום הסמוי.

נתניהו וחברים

לילך ויסמן מדווחת ב"גלובס" כי הממשלה אישרה הקצאת קרקע עבור מרכז-שלם, המזוהה עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. ויסמן מציינת כי "החלטת הממשלה מעוררת מחלוקת לנוכח העובדה שנתניהו נחשב מקורב לראשי המכון, תורמיו, ולא מעט ממי ששימשו אנשי מחקר במכון מכהנים עתה בתפקידים שונים בסביבתו".

צביקה ברוט ויובל קרני מדווחים במדור הכנסת הקבוע שלהם, המתפרסם במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", כי צורי סיסו, "מקורב לנתניהו וטכנאי המחשבים של המשפחה", מונה לתפקיד ראש אגף המחשוב במצודת-זאב. השניים מזכירים כי כשהתפוצצה פרשת עוזרת הבית של שרה נתניהו, צוטט סיסו בעיתונות כמי שאמר: "שרה היא אשה מדהימה. היחס שלה מדהים. אני עובד בבתים של הרבה אנשים, ובאף מקום לא מתייחסים אלי כך".

בראש עמ' 6 במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת הכותרת: "למרות הביקורת: אושר מינוי משה דיין לנציב שירות המדינה". גד ליאור מזכיר כי "גורמים כלכליים, בהם בכירים במשרד ראש הממשלה, טענו כי מדובר באדם חיובי ומשפטן טוב, אולם הוא חסר כישורי ניהול וניסיון שנחוצים לתפקיד המורכב".

ב"ישראל היום" מדווח על המינוי שלמה צזנה. "לדיין יכולות מוכחות בניהול משא-ומתן ובביצוע משימות תוך עמידה בלחצים", מצטט צזנה מתוך המלצת הוועדה לבדיקת מינויים בראשות השופט בדימוס דן ארבל.

ענייני חוץ

"כוחות נאט"ו הרגו 12 ילדים ושתי נשים בתקיפה מהאוויר בדרום אפגניסטן", לשון כותרת במדור חדשות החוץ של "הארץ" [AP].

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי נציב תלונות הציבור של רשות השידור, אלישע שפיגלמן, יוצא נגד עיתונאי הרשות המביעים, לדבריו, את עמדותיהם בשידור.

אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי החברה לפיתוח ירושלים הציעה לחברת החדשות של ערוץ 10 להתמקם באזור מלחה או בגן הטכנולוגי בהר-חוצבים.

אלי לאון וסוכנויות הידיעות מדווחים ב"ישראל היום" על החלטה תקדימית של בית-משפט בקליפורניה לחייב את האתר טוויטר להעביר פרטי מנוי בריטי, בטענה כי הפיץ דיבה נגד חברי מועצה מקומית בבריטניה.

שלי פריצקר מדווחת ב"כלכליסט" כי איגוד חברות הפרסום מאיים לתבוע את האתר אייס בשל הדלפת תוצאות תחרות הפרסום "קקטוס הזהב".

המוסף "עסקים" של "מעריב", שעד לאחרונה יצא בפורמט של שמונה או תריסר עמודים, מחזיק הבוקר 24 עמודים וכמעט שווה בגודלו לקונטרס החדשות של העיתון.