כל-כך התרגלנו, עד שזה נשמע כמו עוד תקציר השאול מהעגה הצבאית, ולא כאוקסימורון ביורוקרטי. "לע"מ, לשכת העיתונות הממשלתית". מה לעיתונות ולממשלה?
כמו עיוותים אחרים, קיבלנו על עצמנו בלא טרוניה את העובדה שבדמוקרטיה הישראלית, משרד ראש הממשלה הוא האחראי על הסדרת העיסוק בעיתונות. נכון, אלה שרידים מן הימים שבהם ראש הממשלה ירש את סמכויות הנציב העליון הבריטי, זה ששמר לעצמו את כל הזכויות להגדיר, למיין ולהסדיר את פעולת העיתונות והעיתונאים. מאז חלפו 61 שנה, ולע"מ עשתה צעדים ניכרים בכיוון של הכרזת עצמאות. עצמאות לעצמה, לא לעיתונאיה.
מה שהחל בפרקטיקה של הזמנה למסיבות עיתונאים רשמיות הפך להיות תעשייה רגולטורית המנפיקה אישורי תנועה ונגישות ותעודות ואישורי מעבר, הניתנים על-פי קריטריונים שהלשכה קובעת בשם המדינה – ולמי שהלשכה מוכנה לתת.
כל עיתונאי שכותב מאמרים נרגשים על כשלי העיתונות השבדית ועוולותיה צריך לזכור שבארנקו נעוצה תעודת עיתונאי שמשרד ראש הממשלה חתום עליה בשם מדינת ישראל. כל עיתונאי רשאי כמובן לגזור את כרטיס הפלסטיק הזה לגזרים, אבל יש עיתונאים שיתקשו לתפקד בלעדיו, בהיותו כרטיס כניסה למסיבות עיתונאים, תעודת מעבר באזורים שבשליטת גורמי הביטחון ואישור כניסה לזירות אירועים. ועדיין, העיתונאי המקומי הוא ציפור דרור בהשוואה לעמיתו העיתונאי הזר, הבא לכאן למשימה חד-פעמית או לשליחות ממושכת. בלי לע"מ, יכולתו של העיתונאי הזר לפעול כאן היא כמעט אפסית.
איור: אופיר שרר, ינואר 2007
בשבוע האחרון, בעקבות השערורייה שהקימה ישראל על פרסום "מאמר שוד האברים" בצהובון שבדי, הרבו עיתונאי ישראל בהתקפות על העם השבדי והממשל השבדי בכלל, ועל העיתונות השבדית בפרט. במהלך הדיווחים הנרגשים על הפרשה הוזכרה, כבדרך אגב, העובדה כי לשבדים יש עיתונות חופשית. עיתונות שישראל יכולה רק להתקנא בה. בחוקה השבדית מעוגן חופש ביטוי וחופש עיתונות ברמה שנוכל רק לחלום עליה גם במאה השנים הבאות. חופש ביטוי ששום גורם שלטוני אינו יכול – גם אם ירצה – להסיג ברגל גסה.
הרבה לקחים אפשר ללמוד מן הכתבה המרושלת-מרושעת שפירסם הצהובון "אפטון-בלאדט". אבל דומה שהלקח החשוב, הבהיר, הבולט מכל, איכשהו הודחק: כל פליטת קולמוס של כתב שבדי, ולו המופרכת והזניחה ביותר, היא עניין שבין ציבור הקוראים ובין כותב ועורכיו. ולא בין ממשלות, ולא בין מדינות.
ככלל, חירות אינה עניין למיוחסים או לראויים לה. חירות, בכל מסמך חברתי מכונן שנוסח בדברי ימי האנושות, ניתנת לכל. חירות לטוב ולרע, למשכיל ולהדיוט, לבעל הסמכות ולכפיף. חירות איננה ערך על תנאי, ואינה תלוית קריטריונים. חירות הוא היפוכה של המגמה המדאיגה המתגבשת כאן – מגמת ההתניה ההדדית (הבטחונית, החברתית): תיתנו, תקבלו. תתגייסו, תועדפו. תצטיינו, תתוגמלו. תתנהגו, תזכו.
"תנו לה לאמת להתכתש עם השקר בתנאים פתוחים וחופשיים"
חירות היא פתיחות. היכולת לתת מרחב ביטוי לראויים, והפתיחות להכיל את הראויים פחות. חופש הביטוי הוא היכולת לקבל עיתונאים גם אם תוצרתם עלובה. החירות היא שהפכה את העיתונות הסקנדינבית לעיתונות משגשגת ופורחת, ולתעשייה מו"לית שבעשור האחרון מעורבת בכל מיזמי העיתונות המעניינים במדינות המתפתחות והמפותחות באירופה וברחבי עולם. חירות היא היכולת לומר: זאת עבודה עיתונאית גרועה ומקוממת. בעיתונות החופשית יש טובים וטובים פחות, ובעיתונות שאינה חופשית – גם הטובים הם טובים פחות.
בשום חוקה לא הותנתה חירות באיכות. לעתים קרובות חירות יוצרת איכות, אבל חלק מהותי מן החירות הוא הסובלנות השווה כלפי האיכותי פחות. מי שרוצה יוכל לראות בפסיקת בג"ץ "ג'נין-ג'נין" (ה-11 בנובמבר 2003, בראשות השופטת דורנר, כשהשופטים פרוקצ'יה וגרוניס הצטרפו) ניצן קטן של אישור לחופש הביטוי, ברוח זו. בין הנימוקים להחלטה לאשר את הקרנת הסרט, למרות התנגדותם של המועצה לביקורת סרטים, משרד המדע והתרבות ועמותת הלוחמים בג'נין, נכתב:
"תחולת חופש הביטוי גם על ביטויים שאמיתותם שנויה במחלוקת הינה משמעותית במיוחד כשמדובר בהתבטאויות שלהן השלכות פוליטיות דומיננטיות, כמו הסרט 'ג'נין, ג'נין', שלגביו קשה להבחין בין מגמתו הפוליטית לבין הטענות העובדתיות המוצגות בו. ואכן, כפי שכבר צוין, העותר לא התיימר להציג בסרט תמונה מאוזנת של האירועים, אלא לתת ביטוי לסיפור הפלסטיני. המועצה אינה רשאית להגביל השמעתם של ביטויים, שמעיקרם הם אידיאולוגיים או פוליטיים, אך משום שרשויות השלטון, חלק מהציבור או אף רובו חולקים על ההשקפות המובעות בגדרם".
ההחלטה מצטטת מחיבורו של של ג'ון מילטון (1644) על חירות הביטוי המודפס: "תנו לה לאמת להתכתש עם השקר בתנאים פתוחים וחופשיים; כלום אפשר לה לאמת שתצא וידה על התחתונה? כי מי הוא זה אשר לא יכיר בכוחה הכביר? אין היא נצרכת לתוכניות ולתכסיסים, אין היא נזקקת להיתר. כל שדרוש לה הם מרחב וחופש פעולה".
הפירומנים המתקראים חברי ממשלת ישראל
את הביטוי הבולט ביותר לאי-הבנתו של השלטון את העיתונות ואת ערכי חופש הביטוי בעיתונות אפשר היה לראות בתגובות הדרג המדיני לכתבה בצהובון השבדי, כפי שבאו לידי ביטוי בישיבת הפירומנים המתקראים חברי ממשלת ישראל. "מי שלא מוכן להסתייג מעלילת דם כזאת – יכול להיות שהוא לא רצוי בישראל", אמר שר האוצר יובל שטייניץ. בהתייחסה אל הפרסום, שלפיו לע"מ מעכבת אישורים לעיתונאים שבדים מהעיתון שפירסם את הכתבה השקרית, אמרה שרת התרבות לימור לבנת: "לא צריך לתת להם אישור לשום מקום, בטח שלא לישראל".
שר הרווחה יצחק הרצוג מציע "לפעול בכלים משפטיים בעניין הזה", ומוסיף משפט פתלתל האומר כי "צריך לעשות הפרדה ברורה בין המעשה הזה לבין חופש הביטוי והשמירה עליו". השר הרצוג, עורך-דין בהשכלתו, עדיין לא הפנים את העובדה שהמעשה הזה הוא חופש הביטוי.
קודם לכך הודיע שר הפנים אלי ישי כי לא ייתן אשרות שהייה ועבודה לעיתונאים של "אפטון בלאדט" וכי בכוונתו להקפיא את בקשותיהם של כל העיתונאים השבדים שמבקשים לעבוד בישראל. ואילו דניאל סימן, ראש לע"מ, התנדב להפעיל את מלוא עוצמתו הביורוקרטית כדי לא לזרז את מתן האישורים אפילו יום אחד לפני תום 90 הימים שבהם הוא מחויב לבדוק את הבקשה.
ראש לע"מ הכל-יכול
גם בלי פרשת "אפטון-בלאדט" ידיה של לשכת העיתונות הממשלתית מלאות עבודה. מאז הוקמה, הרחיבה לע"מ את שטח השיפוט שלה והעניקה לעצמה סמכויות הולכות וגדלות. אפשר לזקוף את ההישג הזה לזכותו של ראש הלשכה הנוכחי, דניאל סימן, שהצליח להפוך מרכז מידע, תיאום וסיוע לעיתונים מקומיים וזרים למיניסטריון האמת והחובה.
בתשע שנות כהונתו הפך ראש לע"מ לכל יכול. ירצה יקדם, ירצה יעכב. ירצה יאשר, ירצה ישלול. דניאל סימן מעולם לא היה עיתונאי ופעל בחייו המקצועיים מן הצד השני של המתרס – מצד ההסברה. התרשמותי ממגעים מקצועיים איתו היא שהוא מוקיר עיתונאים בערך כמו שמפקד סיירת עוז מוקיר עובדים זרים.
עם כניסתו לתפקיד נתן סימן פרשנות מרחיקה לכת למעמדו של ראש לע"מ. לא עוד רק מתאם ומקל על עבודת העיתונות, כי אם מי שמנסה להשפיע – ואף להפעיל לחץ – על התוצרת שהיא מנפיקה. באין מפריע הפך סימן לרגולטור, לקובע מדיניות ולמבצעה.
בימי סימן הפך השב"כ לגורם מרכזי באישור מוקדם לעיתונאים לפעול מכאן, ורבים מן העיתונאים הפלסטינים שעבדו ברשתות הזרות מצאו את עצמם ללא אישורים. איש ממנוּעי האישור לא יכול לדעת מה הם הנימוקים – של לע"מ או של השב"כ – למניעת העסקתו; אולי בן דוד רחוק שמופיע ברשימת חשודים או כל נימוק בלתי מנומק אחר.
דני סימן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, דצמבר 2002 (צילום: פלאש 90)
למרבה האכזבה, העיתונות בישראל ממעטת לזקוף ראש ולמחות על כך. במיוחד פגיעה, כמובן, העיתונות הזרה, התלויה ביחסים תקינים עם לע"מ. כל שיבוש בפעולתה עלול להסב לה נזק מקצועי וכספי רב, כך שאין לצפות ממנה לנהל מאבקים משפטיים מתישים שישבשו את תפקודה בעבודת היומיום.
ב-2003 התארגנו כמה רשתות זרות שמאנשיהן נשללה תעודת העיתונאי ופנו בעתירה לבג"ץ (את העותרים ייצג עו"ד גלעד שר, ששלוש שנים קודם לכן שימש מנהל לשכתו של ראש הממשלה אהוד ברק, והוא שלמרבה האירוניה מינה את סימן לתפקידו).
באפריל 2003 הגיעה לירושלים משלחת מטעם מכון העיתונות הבינלאומי IPI, המאגד עורכי עיתונים מ-120 מדינות, בניסיון להגיע לפשרה. המשלחת פעלה בעדינות מרבית, כדי לא להכביד עוד יותר על עבודת העיתונות הזרה. נציגיה נפגשו עם יו"ר הכנסת דאז רובי ריבלין, עם שר הפנים אברהם פורז ועם דב וייסגלס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז אריאל שרון. בפגישה הושגו כמה הקלות נקודתיות, אבל שינוי עקרוני לא נעשה.
כמה חודשים לאחר אותו משבר הודיע מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור יצחקי כי דניאל סימן לא ימשיך בתפקידו וכי ייצא מכרז חדש לתפקיד. ההכרזה נומקה בטעמים ביורוקרטיים, אך בפועל ניכרה אי-שביעות רצון עמוקה מצד צוותו של שרון מנוקשותו של סימן, שלהערכתם הסבה לישראל נזק.
בינתיים החליף את אריאל שרון אהוד אולמרט, וזה הוחלף בנתניהו, וסימן עודנו שם. הפעם, תחת ממשלת הליכוד של נתניהו, נראה כי מצא את מקומו הראוי. על קרבתו לליכוד הצהיר בסוף השנה שעברה, עת הודיע כי בכוונתו להתמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת. "בחרתי לתת את כשרונותי למפלגה שבה אני מאמין. הציונות שלנו נפגעת, ויש צורך לחזור לאידיאולוגיה, לפוליטיקה ולאנשים עם עקרונות". הוא נטל חופשה לשם כך, אבל בגלל מגבלות שהעמידה נציבות שירות המדינה, ויתר על ההתמודדות וחזר לתפקידו. את מרצו הרב, כך נראה, ישקיע עכשיו בחינוכה מחדש של העיתונות השבדית.
איגודי העיתונאים יכולים לפרק את לע"מ מכוחה
אם העיתונות בישראל חלשה, הרי זה משום שקולה אינו נשמע בעניינים שהם לכאורה ארגוניים. לעיתונות בישראל יש עדיין כוח רב, ואילו היתה מאורגנת כהלכה ופועלת לקידום ערכי העיתונות וחופש הביטוי, היתה בוודאי זוכה להישגים. אילו מזכ"ל אגודת העיתונאים היה מייחד מרץ ומשאבים – ובכלל זה משפטיים – כדי לפרק את לע"מ ממעמדה הכמעט-סטטוטורי, היה יכול להביא, במהלך ממוקד, הישג שמשמעותו העקרונית אדירה. אבל קולה של אגודת העיתונאים לא נשמע כלל, וגם לא בעניין זה.
המאבק מול לע"מ, עוד לפני הסולידריות עם עיתונאים מהעולם, צריך להיות על עצמאותם וניידותם החופשית של עיתונאי ישראל. אחת האפשרויות הפשוטות יחסית לביצוע היא להיאבק נגד הנפקת תעודות העיתונאים על-ידי לע"מ, ולגרום לכך שאגודת העיתונאים תנפיק תעודות משלה לכל הרואה את עצמו כעיתונאי. אלא שאגודת העיתונאים היא גילדה המעוניינת בראש וראשונה לשמר את מעמדה. האם תתעלה האגודה מעל האינטרס הצר ותנפיק תעודות גם לעיתונאים שאינם חברי מערכות העיתונים הגדולים? האם תנפיק תעודות לעיתונאי הרשת?
דרך אפשרית, אם כי יעילה פחות, היא שכל כלי התקשורת הגדולים יחזירו את תעודות לע"מ שלהם וכל מערכת תנפיק תעודות לעצמה. זה אולי לא ייתר את לע"מ, אבל לפחות יצמצם את עוצמתה.
"ידיעות אחרונות" יצא לשטח ובדק
ברכות ל"ידיעות אחרונות" ולרוני שקד, שמיהר לצאת אל הכפר אמתין שבאזור קלקיליה, לאתר את קורבן "שוד האיברים".
אתמול היה זה "מעריב" שדיווח מפי לירן לוטקר, כתבו בשבדיה, על משפחת בילאד אחמד ג'נאן, הצעיר שנורה ב-1992 על-ידי חיילי צה"ל, נלקח כשהוא לכאורה פצוע, וגופתו הוחזרה לאחר שאבריו נגנבו. מתברר כי "מעריב" הניח לרוני שקד מהעיתון המתחרה לאתר את משפחת ההרוג, בילאל גאנם שמו.
עיתונאי "ידיעות אחרונות" רוני שקד (צילום: נתי שוחט)
על-פי שקד, זכרונה של משפחת ההרוג עודנו חד דיו כדי לתאר בבהירות את המקרה. מתברר כי בילאל היה מבוקש ונורה במארב של מסתרעבים, לא הרחק מביתו. בילאל נפגע, ואף כי מותו נקבע בשטח, פונה במסוק לישראל. כעבור שבוע הוחזרה הגופה לאחר שנותחה, ללא אישור המשפחה. בליל הקבורה היה במקום צלם שבדי, שצילם את הגופה. החיילים ניסו להרחיקו ולקחו ממנו את המצלמה, אבל את הסרט זרק הצלם לשיחים ואסף אותו למחרת. אלה תולדות הצילום.
גרסת המשפחה, שעל-פיה מותו של בילאל נקבע בטרם פונה, שוללת אפשרות להשתלת אברים. המשפחה סבורה גם היום כי אופן מותו ומה שקרה לאחר מותו מעוררים סימני שאלה, אך הם אינם טוענים שאבריו נועדו להשתלה.
עכשיו, בצדק מבחינתה, ולאור תשומת הלב העולמית, דורשת משפחתו של בילאל גאנם המנוח "שהאמת תצא לאור". מה יותר עיתונאי מזה?