"נס בבריטניה: לבה של נערה התעורר לחיים". זו הכותרת שנתן "הארץ" (15.7.09) למקרה קליני שמתפרסם בכתב-העת הרפואי "Lancet", מדוּוח על-ידי ה"גרדיאן" ומעובה במה שמכונה "שירות הארץ". "שירות הארץ" הוא עורך חדשות המביא מקורות נוספים או השלמות, ובמקרה הזה מובאת תגובתו הפרשנית של מנהל היחידה להשתלות לב וריאות בביילינסון.
"הארץ" מתרגם את "הגרדיאן" ושואב ממנו גם את רוח כותרתו הנסית: "נס הנערה בעלת הלב השאול". "הארץ", העיתון שבתשעים שנות קיומו חקק על דגלו את המוטו "לא מאמין בנסים", מרשה לעצמו, ממש כמו ה"גרדיאן", להתכופף בפני צרכן התקשורת המבקש לעצמו נס.
"נס בבריטניה": בגלל המצלול, או מפני שבעיתונות נהוג היום לנסח כותרות כטייק-אוף על תמלילי פזמונים, אמרות שפר או קלישאות לשוניות אחרות ו"נס בבריטניה" הוא סתם צירוף לשוני נוסח "נס במילאנו" שצץ בראשו של עורך עייף רגע לפני הסגירה. מה זה חשוב אם בסרטו של ויטוריו דה-סיקה (שבסופו כל עלובי מילאנו עולים השמיימה על המטאטאים שלהם) הפנטזיה היא ברורה ומוצהרת.
מעבר להיותו סיפור אנושי מרגש, ה"נס" שבו מדובר הוא דו"ח מקרה שיש בו היבטים קליניים, כירורגיים, טכנולוגיים – פרוצדורה רפואית מורכבת שהופעלה על מקרה נדיר: לתינוקת שסבלה ממחלת שריר הלב הושתל לב נוסף כשהיתה בת שנתיים. סיבוכים הקשורים באיזון בין מדכאי המערכת החיסונית לתסמונת דחיית השתל פגמו במהלך השנים בתפקודו של הלב המושתל, עד שבמלאת לנערה 13 נאלצו הרופאים להסירו, בתקווה שהלב המקורי יחזור לפעולה ברמה שתאפשר לה להמשיך בחייה באיכות טובה, ותוך לקיחת הסיכון הכרוך במהלך מורכב וחסר תקדים שכזה.
ניתוח ההסרה נערך לפני שלוש שנים וחצי, והתחזית האופטימית התגשמה. הלב המקורי, שהופעל עד הסרת השתל באופן חלקי בלבד, חזר לפעילות רגילה והתברר כי הוא עומד היטב בנטל. הנערה שוחררה מן התרופות המדכאות את המערכת החיסונית שפגעו בגופה, והיא יכולה לקבל כעת טיפול כימותרפי נגד סרטן המאיים על חייה.
ב"מעריב", שכמו "הארץ" מביא את הסיפור במדור ה"חדשות מהעולם", הדיווח בהיר יותר. נדב איל, "כתב 'מעריב' באירופה", המסתמך כמו "הארץ" על מה שפורסם בתקשורת (ומעביר במקביל דיווח על משפט נשיא ליבריה בבית-הדין הבינלאומי בהאג), מבהיר כי "הפרוצדורה" של ניתוק השתל היתה מתוכננת ומבוססת על ניהול סיכונים.
בהעדר מערכת חיסונית חלתה הנערה, האנה שמה (ולא חנה), בסרטן הלימפה ונזקקה לטיפול כימותרפי להצלת חייה. אחרי בדיקות העריכו הרופאים כי לבה של האנה הצליח להבריא את עצמו והחליטו, כמדווח, ש"צריך להסיר את הלב המושתל ולאפשר ללב המקורי לפעול". וכיוון שדווח (גם ב"הארץ"( כי שני הלבבות פעלו יחד, כשהמושתל עושה את עיקר העבודה, הרי שהכותרת ב"הארץ" – "לבה של נערה התעורר לחיים" – פואטית אמנם, אך אינה נכונה. מה גם שהיא יוצרת רושם שהדבר אירע אתמול.
אבל לא בלבבות באתי לעסוק, אלא בנסים. ולא בנסים כשלעצמם, אלא בנטיית העיתונות להשתמש במוטיב הנס כדי לעורר עניין בסיפוריה. האם המקרה הרפואי של האנה הוא אכן פעולה על-טבעית, שיש בה נגיעה אלוהית? במערכת היחסים בין מושאי הנסים לכוחות שמחוללים אותם, נס הוא פעולה הנתפסת כגמול מיטיב ואילו אסון הוא עונש. מן הנס ומן האסון צמחו מיתוסים של טוב ורע, ואלה יוחסו לאלילים, לאלים ולשליחיהם עלי אדמות. מה לנסים ולעיתונות המפותחת שכל קיומה מבוסס על עובדות ולא על אגדות?
גורל או מזל
יותר מכל גיבור עולמי אחר, זכה השנה צ'סלי (סאלי) סלנברגר לכינוי "מחולל הנסים". סלנברגר הוא הקברניט שהנחית בינואר השנה את טיסת US איירווייס 1549 על מי ההדסון הקפואים מיד לאחר שמטוסו איבד את שני מנועיו כשהמריא אל תוך להקת עופות. "נס על ההדסון", הכריזו כותרות העיתונים המהוגנים ביותר, וסלנברגר זכה בפי התקשורת לכינוי "מירקל פיילוט".
אלא שבניגוד לקהל שיצא מגדרו, סלנברגר שמר על קור רוח גם כשהפך גיבור לאומי והסתייג מפורשות מהצגתו בתקשורת כמחולל נסים. "כל חיי עד אותו רגע היו הכנה להתמודד עם הרגע המסוים הזה", אמר בראיונות. הוא אפילו לא חשב על הנוסעים שמאחוריו. "לא באופן ספציפי", כדבריו בראיון לקייטי קוּריק בתוכנית "60 דקות", "אולי באופן מופשט יותר. ידעתי שאני חייב לפתור את הבעיה". הדבר היחיד שעבר בראשו מחוץ לניהול הטיסה וההנחתה נגע דווקא לו עצמו: "אני לא מאמין שזה קורה לי [...] ציפיתי לקריירה כזו שבה לא ארסק מטוס".
הטייס צ'סלי (סאלי) סלנברגר מקבל אות הוקרה, ינואר 2009 (צילום: ingrid taylar, רישיון CC-By-sa)
סלנברגר הוא מקצוען, שלושים שנה בתעופה המסחרית, מכיר מטוס מן הימים שהטייס היה אוחז בהגאים המכניים. ממוקד, קר רוח, מאופק. "הייתי בטוח שאוכל לעשות את זה", השיב לשאלה המתבקשת מה חשב באותו רגע. כשנשאל אם התפלל, השיב בגילוי לב: "לא. אבל יכולתי לדמיין שמישהו מאחור עושה את זה בשבילי". ואפילו כשקוריק שאלה, "האם יכול היה עוד מישהו על כדור הארץ להתאים יותר ממך להטיס את המטוס ההוא באותו יום?", לא התפתה לגלגל עיניים לשמים והשיב בהגינות יובשנית: "כן, אלפים... זה רק מקרה שזה הייתי אני".
לא היה תקדים להנחתה מוצלחת של מטוס נוסעים סילוני על מים, כפי שלא היה תקדים לניתוק של לב מושתל והחזרת העומס ללב המקורי. זוהי עבודה שדורשת ידע עצום (של צוות מומחים), קור רוח, ניסיון רב, ניהול סיכונים מחושב – ומזל. מזל, במשמעות שכל התקלות הבלתי צפויות שיכולות לקרות בפרוצדורה מסובכת כמו זו או ההיא – לא קרו.
נס או אסון
בלי שום קשר להאנה, הילדה בעלת שני הלבבות, פירסם "ידיעות אחרונות" כפולת עמודים שכולה "טקסט אישי" שכתב בגוף ראשון פרופ' גבריאל גורמן, מי שכיהן כיו"ר החטיבה להרדמה בטיפול נמרץ במרכז הרפואי סורוקה ובפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון. תלמידתו של גורמן, ד"ר סבטלנה רוסו, החלה לרצות לאחרונה שמונה שנות מאסר בגלל רשלנות רפואית שגרמה למותה של ילדה בת ארבע שהורדמה לצורך ניתוח תיקון פזילה.
גורמן מספר בגילוי לב על תקלה קשה שקרתה לו במהלך ניתוח עקירת שקדים לילד בן חמש, שבו שימש מרדים. אחרי שהילד הורדם, עוד לפני תחילת ביצוע הפעולה הניתוחית, גילה גורמן שהמאייד מזרים לילד חומר הרדמה בריכוז גבוה במשך מספר דקות רב מדי, והילד איבד דופק. הוא הפסיק מיד את הזרמת הגז, ובמקומו דחף חמצן טהור. הוא ידע כי הילד המורדם עלול שלא להתעורר כלל או להתעורר עם פגם נוירולוגי, קל או כבד. ברשימה שפירסם היטיב גורמן לתאר את חרדתו הקשה מפני הצפוי – זאת אף כי איש מאנשי הצוות הרפואי שהיו עסוקים בהכנות לניתוח, כולל המנתח עצמו, לא הבחינו כלל בדרמה המתחוללת.
עייפות, הזנחה, חוסר ריכוז רגעי, טעות אנוש – כל אלה יכלו להרוג את הילד. אבל במקרה שהוא מתאר, לא הרגו. הסיוט של פרופ' גורמן הפך סיוט לכאורה. הילד התעורר ויצא מן הניתוח ללא פגע. כשהתקשר למחרת, חרד, לבית הורי הילד כדי לשאול לשלום המנותח, הופתעו ההורים מן היחס האישי. מתגובתם הבין שהילד שב לאיתנו בלי שהוא עצמו, או כל אדם אחר, ידע עד כמה היה קרוב למות.
"כמו בלא מעט סיטואציות, המרחק בין חיים ומוות הוא עניין של כמה שניות", כותב גורמן. "באותם הרגעים לא היה לידי אף אחד שיעזור לי להגיע מוקדם יותר למסקנה שנפלה טעות טרגית בהרדמה שנתתי לילד. אומרים שהרדמה זה מקצוע של צוות [...] אבל אתה נשאר לבד עם החולה ועם הגורל המשותף שלו ושלך". גורל או מזל, נס או אסון.
גורמן מספר כי בעקבות המקרה, פיתח שגרה מסוימת בטיפול במאייד כדי למנוע תקלה דומה בעתיד. "לימדתי דור שלם של מתמחים בהרדמה את הטריק הפשוט הזה, ורק אלוהים יודע אם זה מנע מהם אי-פעם מתן מינון יתר של חומר הרדמה בדרכי הנשימה. לצערי, המתמחה שלי לשעבר, ד"ר רוסו [...], לא עברה את השיעור הזה. היא סיימה את ההתמחות לפני שהתחלתי ללמד את הטריק הפשוט והחשוב שיכול היה אולי למנוע את האסון שבו היתה מעורבת".
אני מניח שכוונת המחבר בפרסום הטקסט האישי החשוב הזה היתה לסנגר על ד"ר רוסו, שדינה כבר נגזר. לסנגר במובן המקצועי – להבהיר כי בעבודה שבה המפגש עם המוות עלול להתרחש בכל רגע, גם טובי הרופאים עלולים למעוד. לא הייתי מביא את הטקסט הזה בהרחבה כזאת אלמלא הכותרת לרשימה: "האסון הזה כמעט קרה גם לי", וכותרת המשנה לה: "[...] במקרה של ד"ר רוסו – הנס הזה לא התרחש".
תבונה או שטות גמורה
השפה המדוברת, המעצימה כל מלת תואר ומרדדת כל מלת העצמה, מגמדת גם את המושגים "נס" ו"אסון". כשכותבים בעיתון על נס, אין הכוונה למעשה נסים או לנס אלוהי. הרי כשמישהו אומר "ממש בנס הגעתי בזמן", הוא מתכוון לצירוף מקרים של מונית פנויה וגל ירוק ברמזורים, וכשמישהו אומר שהמופע היה אסון, הוא בסך הכל רוצה לומר שהמופע לא היה משהו.
אבל כשעיתון קושר להליך רפואי-מדעי-טכנולוגי שתוכנן לפרטיו ונגמר בהצלחה את המושג "נס", אני מוטרד. אלמלא שגשוגה המדאיג של תרבות הנסים המשלבת שמרנות כנסייתית ופתיחות פוסטמודרנית, אפשר להניח שלא הייתי עושה מזה עניין.
מול ציבור מורדם, העיתונות צריכה להיות מודעת לאחריותה כשהיא מזרימה נסים בריכוז גבוה אל צינורות הנשימה שלו. לכאורה זוהי רק הוספה של חומרי טעם וריח לסיפור שנראה כזקוק לחיזוק, אבל בפועל היא מעמיקה את האמונה הרווחת כי לילדה שנותקה מן הלב המושתל, כמו לנוסעים שהונחתו על ההדסון הקפוא וכמו לילד בן החמש שהרופא המרדים שלו זיהה טעות קשה שניות מעטות לפני שחוללה אסון ונקט אמצעים מיידיים לתיקונה – שלכל אלה קרה נס.
בצירוף מקרים, בתזמון מוצלח, אולי בנס, מנסח ירון לונדון ממש באותו גיליון דברים שהייתי שמח לכתוב במלותי: "חלפו השנים שבהן הבחינו הבריות בין השערה המבוססת על מהלך חשיבה תבוני לבין אמונה הנובעת מצורכי הנפש ותכופות היא שטות גמורה". במאמר שפורסם בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות" (15.7.09) יצא לונדון חוצץ נגד המאמינים הרבים כי יש כוחות שמחוץ לטבע הבוחשים בחיינו, הפרטיים ואם כך גם הציבוריים והלאומיים.
זה לא יהיה קל, אבל אני מציע להיגמל מן העיסוק בנסים ולהשאיר את המושג "נס" במחלקת הבדיון, הפיקשן, הפנטזיה. לאנשי הדוקו, יוצרים ואנשי התקשורת המתעדים את המציאות שבה אנו חיים מומלץ לחפש הסברים טובים יותר וניסוחים מדויקים יותר למקריות הסתמית, האדישה, המפרידה בחיץ דקיק בין ניצחון לאסון.