הח"כ של השנה הוא זה שלא יצא השנה מהארץ. ואם יצא, יצא בטיסת מטען. ואם שודרג, שודרג מקארגו ללואו-קוסט. כלומר ויתר לשם כך על המלון, המריא לפני חצות, נחת לפנות בוקר, הרטיב את השיער ויצא לפגישת עבודה שנאלץ לקצר כדי להספיק לאוטובוס המאסף שייקח אותו לטרמינל, שם שטף פנים בשירותים המתוחזקים היטב (זאת לא היתה אשמתו; לשווא חיפש שירותים מוזנחים ומצחינים), והתמוטט על מושבו בזנב הצפוף של המטוס. שנתו היתה כה עמוקה עד שהחמיץ את עגלת החטיפים ובכך חסך למדינה לפחות 12 דולר. לפנות בוקר נחת, ובעודו ממתין לאיסוף קרטון המשקאות הפטורים ממכס שרכש, סיכם עם שכניו לטיסה, זוג ברוך צאצאים, כי יחלוק עימם מונית.

בסך-הכל היה זה ביקור חשוב, סיכם לעצמו נציגנו הפרלמנטרי, וכבר תיכנן כיצד ליישם את לקחי מסעו עוד במושב הקרוב (במושב הכנסת כמובן, שם אין לו כל כוונה לשבת בזנב). אלא שמשהו השתבש. בשובו, מיד כשחצה בשלום את עיניהם הפקוחות של שוטרי המכס ופרף בצווארונו כפתור, עלה על מארב מתוכנן ומתוזמן. מבין חבורת מניפי השלטים המתגודדים סביב הנכנסים, פרץ צלם עיתונות והריץ עליו צרור חשיפות. למחרת פיאר את עמודו הראשון של העיתון הנפוץ תצלומו, טרוט עיניים, קמוט בגדים, סתור שיער, בידו קרטון דיוטי פרי נדיב-ממדים, ומעל פרצופו הנבוך נמרחה מקיר לקיר הכותרת: "העם דואג – הח"כ חוגג".

הזעם הקדוש

לא לגמרי ברור אם יו"ר הכנסת רובי ריבלין עשה שגיאה ניהולית כאשר החליט לאשר לח"כים טיסות במחלקת עסקים לכל יעד. היתרונות שבכך ידועים: היכולת לעבוד בפרטיות יחסית וללא הפרעה במהלך הטיסה ובזמן ההמתנה, ושיפור משמעותי בערנות ביום ההגעה. האישור הגורף גם יפטור ח"כים מן ההתבזות שבתחנונים המתמידים לשדרוג.

אבל ברור שהחלטה כזו היא שגיאה תקשורתית מרה, שאפילו אחרון הטירונים לא היה מעז לעשות. כל קורא עיתונים יודע שטיסות עסקים הן העצב החשוף ביותר של עיתונאי ישראל, ולא פחות מכך העצב החשוף של הישראלים בכלל.

השאלה מי יושב בקדמת המטוס, מאחורי הווילון הסגור, עלולה להטריף עיתונאים – בהנחה שאלה לא הם עצמם. אולי ההפרדה המעמדית שיוצר הווילון, אולי פערי הנוחות הניכרים, מציתים את הזעם הקדוש שיש בו שילוב נפיץ של צרות עין, חמדנות ותחושת קיפוח. למה הוא ולא אני? זו השאלה המהבהבת מכל דיווח עיתונאי העוסק בציד עברייני טיסות עסקים. ציד שנעשה בעיניים בורקות מדי ובשפתיים מקציפות. "חוגג על חשבוננו", זו מלת הקסם השימושית של העיתונאי הישראלי, המיטיב כנראה לקלוע בכך לתחושת הקיפוח, החמדנות וצרות העין של קוראיו.

את ההשתלחות האובססיבית של העיתונאים בטיסות נבחרי ציבור בכלל ובטיסות עסקים בפרט אי-אפשר להסביר רק בגודל ההוצאה. עיתונאים ידועים כעיוורים להוצאות ולבזבוזים גדולים ומשמעותיים בהרבה במערכת הציבורית. אולי, כמו במקרה ההומופוביה, האובססיה של עיתונאי כלפי אחרים מעידה משהו עליו עצמו. שהרי אין כמו עיתונאים לחמוד כרטיסים משודרגים. תשאלו כל יחצן שמוציא כתבים לחו"ל בשיטת "עסקים או לא באים".

מכפולת העמודים שהקדיש "ידיעות אחרונות" (11.2.10) לטיסות הח"כים אפשר ללמוד בעיקר על הזעם הקדוש. מעבר לכך לא ברור מה הבעיה. מדוע נסיעת ח"כ לחו"ל נחשבת לפגיעה קשה במיוחד במוסר הציבורי? הזעם הוא שעמד מאחורי כותרת הגג "בשנתה הראשונה שלחה הכנסת ה-18 לחו"ל 113 ח"כים ועובדים. מי נסע הכי הרבה, לאן וכמה ח"כים נסעו במחלקת עסקים". ואם כך, הרי לנו כפולה חושפנית על תסביך הנסיעות של העיתונות.

מקריאת הכתבה עולה כי אין מדובר ב-113 נסיעות, כפי שמשתמע מן הכותרת, אלא ב-46 נסיעות, שלהן נרכשו 113 כרטיסים. כמה מן הכרטיסים הם ל"בכירים ועובדים בכנסת", מה שמוגדר כדרג מקצועי המלווה את העבודה הפרלמנטרית, שיוצא, על-פי הכתבה, להשתלמויות או לכינוסים. האומנם 46 נסיעות במשך שנה אחת לח"כים ולצוותים המקצועיים – כנציגי ציבור המחוייבים בהיכרות עם מנגנוני ותכני חקיקה ושלטון של משטרים אחרים ובייצוג מנגנוני החקיקה שלנו – הן דבר בלתי נסבל? אני נוטה להתרשם כי הח"כים נוסעים פחות מדי. לפחות על-פי הבורות המשוועת המוצגת בהצעות החוק שלהם בנושאי עיתונות וחופש הביטוי.

העמוד השני הוא עמוד הקלון: רשימת הבושה של שיאני הטיסות ופירוט כל טיסה, יעד וסוג הכרטיס של כל ח"כ. באשר למוקע הראשי, ח"כ יוחנן פלסנר מ"קדימה", שיצא השנה לשבע נסיעות, נוצר רושם ברור כי הוא נהנתן מושחת "החוגג על חשבוננו". אבל מקריאת הידיעה עצמה מתברר כי פלסנר עומד בראש משלחת הכנסת למועצת אירופה "ונאלץ" (כך במקור) לצאת לשם שבע פעמים השנה.

הנה אפוא נון-סטורי שנופח לממדים מוטרפים. אבל הכשל הנורא הוא אפילו לא הניפוח, כי אם הקהות והטשטוש. בדעתו של איש מהוגי הכתבה, כותביה ועורכיה לא עולה הצורך להבהיר מה חשיבותה של מועצת אירופה, מה עומד על סדר יומה של המשלחת הישראלית לשם. מה התועלת לציבור, לכנסת, ולהעשרת הידע והניסיון הפרלמנטרי של הח"כ עצמו, בייצוג - ראוי ומה הנזק, אם קיים, בייצוג כושל של המדינה בפני גוף שכזה.

אין כמו כפולת העמודים הזאת כדי לייצג את העיתונות של היום: קראת הכל ונשארת טיפש כשהיית. לא למדת כלום מלעיסת חטיפי הסטטיסטיקה, הריקים מערכים תזונתיים או ממשמעות. שום נתוני אמת. רק סיפורי קליפה ללא תוכן. פנייה לרגש (קיפוח, זעם, צרות עין) במקום לתבונה.

כך נידונים אנו לעיתונות של קצוות. באותה התלהבות ריקה נזעקת העיתונות על דברים מסוימים או על היפוכם. אם המדינה תיוצג באירוע בינלאומי כלשהו, הכיסוי יעסוק בעלות הטיסות והאירוח (שערורייה); אם המדינה תימנע מלהיות מיוצגת בו, תשתלח העיתונות באותה קנאות קדושה בהעדר ייצוג ישראלי בזירה בינלאומית כה יוקרתית (מחדל). קצוות, שערורייה או מחדל, זה כל הסיפור. שערורייה של עשיית-יתר או מחדל של אי-עשייה. לב העניין לעולם לא מעניין, לא מרגש, ולפיכך – לא חשוב.

תסמונת עיתונות הקצוות

לשם המחשת תסמונת עיתונות הקצוות, כדאי לבחון דיווחים בנושאי רפואה מן הזמן האחרון. הנה דילמה: מה עדיף, רופא חשדן שמפריז במספר הבדיקות (ומעמיס עלויות על הקופה ומאריך תורים במכונים), או רופא בטוח בעצמו שלוקח סיכון מסוים, שולח מטופלים הביתה ואומר, קחו כדור וזה יעבור (ועלול להחמיץ סינדרום סמוי, קטלני)? סביר להניח כי רוב הרופאים נזהרים מלהסתכן באבחון מקוצר מדי, ואינם מפריזים בבדיקות. אבל הרוב הזה, בדרך כלל, הוא לא הסיפור.

"דה-מרקר ויק" (11.2.10) מפרסם כתבה המבוססת על סקר שנערך "בלימודי דוקטורט ברפואה ציבורית" בשיתוף ההסתדרות הרפואית בישראל. הסקר מלמד כי גם הרופאים בישראל פועלים מתוך "רפואה מתגוננת", כשאר רופאי העולם. כלומר, לנוכח החשש מתביעות על רשלנות, רופאים נוהגים לשלוח מטופלים ליותר בדיקות או מאשפזים יותר משהכרחי, כדי לגונן על עצמם.

לפי הכתבה, 60% מהרופאים המשתתפים בסקר השיבו שהם שולחים חולים "ליותר בדיקות". האם הנתון הזה מצדיק להכריז בכותרתו הראשית של "דה-מרקר" המפנה לכתבה, כי "60% מהרופאים שולחים אותנו לבדיקות מיותרות"? יותר בדיקות – משמעותן שלילת יותר אפשרויות. מכאן לא עולה בשום אופן המסקנה שאלה בדיקות מיותרות. הכותרת אינה נובעת מן הדיווח בכתבה עצמה, אלא מכוונת לייצר דרמה. ודווקא משום הדיווח הפרטני, היוצר רושם של אמינות, ההטיה היא משמעותית יותר ובעייתית בוודאי.

גם כותרת המשנה המפנה לכתבה "מדינת ישראל ואזרחיה מוציאים מדי שנה מיליארדי שקלים על בדיקות וטיפולים שייעודם העיקרי הגנה על הרופאים מפני תביעות עתידיות" היא דמגוגית. "מיליארדי שקלים" אינו סכום כסף, כי אם מטפורה ל"סכומי עתק". מטפורה שראויה לטבלואיד ולא למוסף כלכלי שאמור לעגן נזק כלכלי במספרים. ולא רק במספר גולמי, אלא בנתון שישקלל ניכוי הנזקים לחולים וההוצאות למערכת הבריאות שייגרמו במקרה של הפחתה משמעותית במספר הבדיקות.

כדי לראות את החצי השני של המשוואה, צריך לעקוב אחרי ההפניה בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" (10.2.10). "שלומית באביאן התלוננה על כאב ראש וקיבלה אקמול. כשאבחנו דלקת קרום המוח, היה מאוחר מדי: בנה יגדל יתום".

הלקח מסיפורה של באביאן המנוחה הוא שיש לערוך בדיקות מקיפות לאנשים שמגיעים לבית-החולים עם כאבי ראש ולחץ דם גבוה – כך שחלילה לא יוחמץ מקרה של דלקת קרום המוח. אלא שבתי-החולים קורסים (ראו מקרה הפנימיות בתל-השומר), והזמן המוקדש לאבחון והעומס על מחלקות האשפוז דווקא מוריד את מספר הבדיקות למינימום, או מתחת לו, כבמקרה של באביאן.

המשוואה פשוטה, ו"דה-מרקר" אמור להיות הראשון שיידע זאת. בריאות זה כסף. בדיקות-יתר עלולות לפעמים להזיק, והן יקרות. אבל מוות או נכות שעלולים להיגרם ללא בדיקות מספקות, יקרים יותר. הצגת קצה אחד, ועוד בהעצמה מוקצנת של המחיר, היא דרך טיפול גסה בנושא, לא פחות מן האיזכור בכותרת ב"ידיעות" של הבן של שלומית באביאן, שאותו ילדה "אך לא זכתה לחבק".

המחזור התקשורתי של שפעת החזירים

כך נראה מחזור שפעת החזירים בתקשורת: גילוי, בהלה בעולם, בהלה כאן, היסטריה, מקרי מוות ראשונים (שערורייה), בהלת חיסונים (מחדל), הממשלה נלחצת (שערורייה), התחזיות מדברות על 40 אלף מקרי מוות בישראל בחורף הקרוב (שערורייה), מתים כמה עשרות בלבד ("מחדל"). המדינה מזמינה חיסונים בעלויות עתק (שערורייה), הציבור לא לוקח חיסונים (מחדל). ועכשיו: תיאוריית הקשר. אין בכלל דבר כזה שפעת חזירים (שערורייה ומחדל גם יחד).