כמו בכל אחד בספטמבר, התבשרנו הבוקר שהכל נגמר. הגזענים נכנעו לאחר מצור כבד, שר החינוך החדש גרף את הזכייה, ושנת הלימודים החדשה יוצאת לדרך. עד מחר יישכחו מאתיים הילדים האתיופים שאמורים להשתלב במערכת החינוך בפתח-תקווה, ואת הבעיות האמיתיות שלהם, המורכבות והמרות, איש מרודפי הגזענים לא יזכור ולא יפתור.
כפי שקורה במשברים מתוקשרים, קודם נשמע המפץ הגדול, ורק אחריו מתברר מה בעצם קרה. המפוצצים היו הפעם קובעי המדיניות, והתקשורת נגררה אחריהם בקול גדול. התוצאה היא שרמת התוקפנות הציבורית שהופעלה כלפי בתי-הספר בפתח-תקווה שמתקשים לקלוט את התלמידים האתיופים היתה כה חריפה וגורפת, עד שלמסרבי הקליטה לא נותרה ברירה אלא להיכנע (כלומר, "לחזור בהם מסירובם העיקש", בלשון התקשורת). עכשיו, כשיתפוגגו תמרות העשן, יתברר היקף ההריסות. את אלה ייקח שנים לשקם, אם בכלל.
הפגנת יוצאי אתיופיה בפתח-תקווה, אתמול (צילום: מרקו)
"רק הורי התלמידים הדחויים סירבו להצטרף לחגיגה", כותב הבוקר "ידיעות אחרונות". "עכשיו, כשמצאו פתרון, איזה מנהל יסתכל בעיניים של הילד שלי ויגיד לו שהוא הגיע לשם כי הוא רצה אותו?", שואלת אמא אחת ומשיבה: "גם הבן שלי וגם המנהל יודעים טוב מאוד שהילד שלי לא רצוי שם".
הבעיה האמיתית של 48 התלמידים שהתקבלו בעקבות הלחץ לשלושת בתי-הספר הפרטיים בעיר, ללא מיון, החלה רק הבוקר, ומכאן רק תחריף. הם לא "התקבלו". הם רק הורשו לעלות על מסלול המירוצים, ללא הכנה, ללא ידע בסיסי. הם יצטרכו לנסות להשתלב בקבוצה ממוינת ומאומנת היטב, שדוהרת בלי להפנות ראש לאחור. רבים הסיכויים שמן המירוץ הזה יוכלו רק להישמט.
קטן ואיכותי
בנק איגוד, על-פי "דה-מרקר" (30.8.09), מתמתג מחדש תחת הסיסמה "חתומים להצלחה שלך". דוברי הבנק מסבירים כי "המהלך משתלב בתוכנית להרחבת בסיס הלקוחות ולמיצוב הבנק כאלטרנטיבה איכותית ללקוחות מעבירי משכורת". מנהל מערך השיווק בבנק מתרגם זאת למעננו: "הצרכן הישראלי מחפש אלטרנטיבות לבנקים הגדולים והוא מזהה את היתרון שבבנק קטן ואיכותי".
"איכות" ו"הצלחה" הן ערכים שמנכ"ל הבנק, חיים פרייליכמן, מנופף בהם גם בתחום פעילותו המקביל, כראש העמותה שמנהלת את בית-הספר דעת-מבינים בפתח-תקווה. ואכן, אפשר להסב ללא קושי את ערכי הבנק אל בית-הספר הפרטי, שפרייליכמן היה בין מקימיו לפני כעשור: "הורי התלמיד הישראלי מחפשים אלטרנטיבות למערכת החינוך הציבורית [הכושלת] ומזהים את היתרון שבבית-ספר קטן ואיכותי". פרייליכמן הוא אחד משלושת הנבלים התקשורתיים בשערורייה האחרונה, בסירובו לקלוט תלמידים אתיופים לבית-ספרו, למרות דרישת משרד החינוך.
ראש עיריית פתח-תקווה, יצחק אוחיון (שני משמאל), עם מנהלי בתי-הספר שסירבו לקלוט תלמידים יוצאי אתיופיה. 30.8.09 (צילום: מרקו)
אין לקנא בפרייליכמן. סביב שלושת בתי-הספר הללו התגבשה קואליציית הסתה שבראשה עומדים לא פחות מראש הממשלה ("הרעיון של דחיית תלמידים אתיופים הוא פשוט פיגוע מוסרי"), נשיא המדינה, שקרא לצאת להפגין בפתח-תקווה למען האתיופים, ושר החינוך, שהכריז כי "מההתחמקות מלקבלם עולה ריח של גזענות". שלשום (30.8.09) הורה שר החינוך על הפסקת המימון הממשלתי לשלושת בתי-הספר הדתיים הפרטיים בפתח-תקווה, ש"דעת מבינים" הוא אחד מהם.
טוב היה לו היה השר הטרי והנלהב יורד לעומקו של הדיון המתמשך בדילמת השוויון מול המצוינות במערכת החינוך לפני שפתח בקמפיין הגזענות. הוא היה יכול לשוחח על כך ארוכות עם מנכ"ל משרדו ד"ר שמשון שושני, שהיה ממטפחי המצוינות בימיו כראש מינהל בחינוך בתל-אביב וכמנכ"ל המשרד בתקופת כהונתו של השר אמנון רובינשטיין. משהו מימיו כמוביל בטיפוחם של בתי-הספר לאמנויות ולטבע בתל-אביב בוודאי הידהד באוזניו של שושני כשהזמין לשימוע את שלושת נציגי בתי-הספר הסוררים, שחיים פרייליכמן אחד מהם.
צעד קטלני
הדיון על המשקל שיש לייחס לדרישה לשוויון מול הצורך בטיפוח מצוינות הוא סיבובי ולא ניתן להכרעה. אם תשאלו את התקשורת, היא רוצה גם וגם: גם מערכת שוויונית לחלוטין, וגם כזו שתהיה מצוינת להפליא ושתשיג הישגים מרביים, כמו טיפוח מובילים וציד מדליות בכל המבחנים ההשוואתיים בין מדינות העולם.
הכשל המתמשך של מערכת החינוך הציבורית תיעל את השאיפות למצוינות אל בתי-הספר הפרטיים, המבוקשים והשנואים, שקמו כדי למלא את החסר. אלה הם בתי-ספר המנוהלים על-ידי עמותות פרטיות שבכוחן לגייס תרומות (נוסף על גביית תשלומים מהורי התלמידים), ולספק בתמורה לא רק תוכניות לימודים עשירות יותר, שיילמדו על-ידי תלמידים ממוינים, אלא למיין ולתגמל את צוותי ההוראה שלהם. בתי-ספר כאלה יכולים להתכוונן אל הישגים מרביים הן בלימודי הבסיס והן בלימודי העשרה.
אלא שבתי-הספר הפרטיים אינם רק הפתרון; הם מייצגים את הבעיה ואף מנציחים אותה. "מצוינות חלולה" היא כותרת מאמרה (המצוין) של עדית רובין, מנהלת התוכנית למצוינות בתיכון הרטמן בירושלים, המתפרסם היום ב"הארץ". רובין קובלת על שהמצוינות הבדלנית כפי שהיא מתבטאת בבתי-ספר אלה היא הישגית בלבד וריקה מערכים שרק מערכת ציבורית מתוקנת יכולה, לדעתה, לספק.
ובכל זאת, זהו הרע במיעוטו. בתי-ספר פרטיים היו בישראל מראשית ימיה, ותרומתם להישגי החברה גדולה בהרבה מחלקם היחסי של בוגריה באוכלוסיית התלמידים. גם בעיר כתל-אביב, וחרף הביקורת על היותם מוסדות אליטיסטיים, השפעתם של בתי-הספר הייחודיים הללו על כל המערכת עזה. מעצם נוכחותם התחוללו שינויים ניכרים לטובה גם בבתי-הספר העירוניים הממלכתיים, כאשר כל מוסד אולץ למצוא לעצמו אפיקי הגשמה ותחומי התמחות. בתי-הספר בדרום העיר, לדוגמה, הפכו את הגיוון האנושי שבהם – לכאורה מגבלה – ליתרון תוסס וחשוב מאין כמוהו.
תלמידים יוצאי אתיופיה מפגינים מול עיריית פתח-תקווה, 26.8.09(צילום: פלאש 90)
שלושת בתי-הספר הסוררים בפתח-תקווה מנוהלים כבתי-ספר למצוינות, גם אם במסלול התורני, ופועלים כחוק ועל-פי תקנון המוכר למשרד החינוך. אם בתקנון הקבלה לבית-ספר כזה נכללים מיונים, יהיה זה צעד קטלני לכפות על המוסד לקבל תלמידים לא ממוינים. בית-ספרו של פרייליכמן ניאות לקבל לכיתה א' תלמידים, ובהם יוצאי אתיופיה, בתנאי שימוינו. הקהילה האתיופית מתנגדת למיונים. פרייליכמן הציע שהם ייקלטו באשכולות נפרדים, אך הקהילה מתנגדת לגטאות חינוכיים. וכך נותרה בעינה הדרישה: קלוט אותם ללא תנאי, כשהיא מגובה בנשק יום הדין: זוהי גזענות.
חיים פרייליכמן איננו איש אצולה. אחרי מות אביו, והוא אז בן 16, ניהל את חנות המכולת המשפחתית בלב תל-אביב. בראיון שהעניק לביטאון "רואה החשבון" לפני כשנתיים סיפר כי כשיצא ללימודי חשבונאות ונזקק למלגה הופנה לקרן מלגות המיועדת "למרוקאים", כך שבשל מוצאו לא עמד בקריטריון הראשוני, ואת מחייתו מימן בקשירת חבילות עיתונים להפצה בשעות לפנות בוקר (ב"הארץ", אגב). "הבטחתי לעצמי שיובא יום ואחלק בעצמי מלגות", אמר, וקיים.
דרישה בעייתית לכל הצדדים
המאבק כולו נסוב על כמאתיים תלמידים, עולים מאתיופיה, שאמורים להיקלט השנה בבתי-הספר היסודיים בעיר. תלמידים שלא זו בלבד שהם מתקשים בשפה ובעלי ורמת ידע נמוכה, הם גם נמצאים בתהליך גיור שמחייב אותם ללמוד במוסדות חינוך דתיים, כדי להוכיח מחויבות לקבלת עול מצוות. לבתי-הספר הממלכתיים הם אינם מעוניינים ללכת, הפרטיים גדולים עליהם, ואילו הממלכתיים-דתיים (ממ"ד) מסרבים לשאת בכל הנטל.
פרייליכמן מצא עצמו מותקף מכל כיוון (כולל בתי-הספר הממלכתים-דתיים, המוכנים לשאת בחלק מהנטל ובתנאי שגם הפרטיים ייקחו את חלקם), ונאלץ להדוף גל האשמות שהוא גזען. בכתבה שפורסמה בסוף השבוע בשבועון הדתי "בשבע" (28.7.09) ניסה להסביר: "לבתי-הספר שלנו יש תקנון לקבלת תלמידים, ולכן זה לא משנה מאיזו עדה הם. אם הם לא עומדים בתקנון, אז גם אם הם פה מהשכונה הם לא יתקבלו". מה שמזכיר במקצת את עניין המלגות ההן למרוקאים.
דרישת שר החינוך לקבל את התלמידים ללא מיון היא בעייתית לכל הצדדים. אם יוזרמו באופן שרירותי תלמידים בלתי ממוינים, יתפתח שיבוש חברתי חריף. קצב הלימוד יואט כך שהתלמידים הוותיקים ייפגעו, ועדיין החדשים לא יוכלו להדביק את הקצב ויישמטו, מה שיחולל תסיסה מתמדת בין קולטים לנקלטים. "מישהו מנסה לתפוס טרמפ על סיפור האתיופים, וזה יצא מפרופורציה. אנחנו לא ניתן שיפגעו בבתי-הספר המוצלחים שלנו, שמשרתים ציבור רחב של כ-1,500 משפחות בעיר", אמר פרייליכמן ל"בשבע".
שר החינוך גדעון סער (משמאל) בישיבה של ועדת החינוך בעניין קליטתם של יוצאי אתיופיה בבתי הספר בפתח-תקווה, אתמול (צילום: מרים אלסטר)
מוטי זפט, יו"ר סיעת המפד"ל בעיריית פתח-תקווה, ממחיש בכתבה את המצב: "מדובר בילדים שמגיעים אחרי שנה וחצי ממרכז קליטה עם אפס ידע. מה ילד כזה ,בן 10 או 11, יכול לעשות בכיתה רגילה של ממ"ד? צריך לפתוח להם מכינה עם מורים טורבו, ואחרי שנה וחצי המורה תראה איך לשבץ כל ילד בהתאם לרמה שהגיע אליה". זפט סבור כי התלמידים האתיופים צריכים להשתלב בכל בית-ספר בעיר – ממ"דים, פרטיים, חרדיים וחילוניים." מדוע מפילים הכל על הסרוגים? צריך שתהיה חלוקה. לא ייתכן שאצל החילונים והחרדים יהיו כמעט אפס עולים. תוקפים אותנו כגזענים? לא ראיתי עשרה ילדים אתיופים בכל רעננה וגבעתיים", הודף זפט את הכדור לעבר המבקרים.
"השאלה היא מה טוב לילדים – ואצלי לא טוב להם", אומר בכתבה דוד שרפר, מנהל "למרחב", אחד משלושת בתי-הספר הפרטיים הסרבניים. "המוטו שלנו הוא בית-ספר תורני שנותן יותר שעות קודש מכל ממ"ד אחר. מי שלא יודע קרוא וכתוב לא מתאים למינון כזה של שעות קודש", ה וא מסביר. "ילד ברמה כזו לא יתאים גם לכיתה רגילה בממ"ד. מה יעזור לו שנקלוט אותו שם? [זה יהיה] עוול לילדים העולים".
"האם מיעוט של תלמידים עולים שיצטרף לבית-הספר יפגע ברמתו התורנית?", שואלת הכתבת חגית רוטנברג, ושרפר משיב: "כיום לומדות אצלנו שש תלמידות כאלה. אבל כשרוצים להביא יותר, אין ספק שזה פוגע בבית-הספר".
רק הבוקר, בבוקר שאחרי כפיית הפתרון למשבר, נשמע קולם של מנהלי דרכי-נועם ודעת-מבינים ב"ידיעות אחרונות". "חבל שגדעון סער לא בא לראות את העובדות בשטח", אומרים המנהלים, חגי אונגר וישראלה וקסלר, ומביאים בפירוט את גרסתם. אהבתי במיוחד את הכותרת: "לא היינו מקבלים גם את הילדים של שמעון פרס".
תמונה מורכבת
מהעדויות המצטברות עולה תמונה מורכבת. מאתיים העולים הצעירים מאתיופיה זקוקים לתוכנית מיוחדת שתכין אותם לקליטה בבתי-הספר בעיר – בין אם לחילוניים, לאחר שגיורם יסתיים, ובין לדתיים, לפי צרכיהם ורמתם. הם זקוקים לתקופת הכנה נמרצת, שתביא אותם לרמת ידע ויכולת ביטוי שיאפשרו להם ליישר קו ולהשתלב. לא רק בממלכתיים, אלא גם לעמוד בסף הקבלה של הפרטיים.
תקופת הכנה כזו היא תלוית תקצוב, אבל בהיקף התלמידים הלא גדול שבו מדובר, אפשר לחלק את העלויות בין משרדי הממשלה ומינהל החינוך העירוני. אם המשבר חולל פרצי רגש כאלה, בוודאי שכדאי היה להשקיע במניעתו.
הרושם הוא שבמשרד החינוך לא היו מוכנים, וכשפרץ המשבר, ניסו לסלקו מעל הדרך בכפיית פתרון מאולץ. הבעיה היא שעצם ההאשמה בגזענות מפי קברניטי המדינה מחוללת אווירת גזענות, והתלמידים האתיופים הם הראשונים להיפגע ממנה. כשכופים פתרון רק כדי לפתוח את שנת הלימודים בזמן, מטאטאים את הבעיה לפתחם של בתי-הספר, ושם היא תיצור מרירות והרס.
זוהי מפת הכישלון: הנהגה פירומנית ותקשורת הרעבה לאש (אולי מתקנאת בשריפות שמכלות את עיבורי לוס-אנג'לס); ראש ממשלה שמבין היטב את ההכרח של ישראל במצוינות, אבל פועל נגדה; נשיא המדינה, שמבין היטב מהו ההון היחיד שישראל יכולה לייצר; ושר חינוך הרעב להישגים מיידיים וממהר להטיח באנשי חינוך את חטא הגזענות, במקום לפעול בזהירות לצינון המשבר. החל ממחר יחזרו הנשיא וראש הממשלה לנושאים החביבים עליהם ויותירו לפרייליכמן ולחבריו את מלאכת שיקום ההריסות.
* * *
בהמשך לרשימה שהתפרסמה כאן ב-30.8.09 ("אם לא אדון שוקו אחד, יבוא אדון שוקו אחר"), כותב יובל טוביאס: "הכתוב הזכיר לי פוסט על בחורה שהצטלמה לתמונה יחידה לחברה של stock photos ועוקבת אחריה במשך שמונה שנים. היא מסתכלת על זה כעל כרטיס לחיי נצח".