שניים מאירועי הכדורגל הגדולים של השנה לא ישודרו בישראל: שני המשחקים בין ברצלונה לצ'לסי, במסגרת חצי גמר ליגת האלופות, נופלים על ערב יום השואה ועל ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. ערוצי הכבלים מושבתים ביומיים הללו. זכויות השידור נמצאות בידי ערוץ הספורט, שיושבת, ואין שום ערוץ ספורט זר במסגרת הוט ויס שישדר את המשחקים.
אוהדי כדורגל רבים ייאלצו לבצע שמיניות באוויר, משמע לחפש אתר אינטרנט שמשדר את המשחק, בתשלום או בחינם, לקוות שהשידור לא יקרוס בגלל עומס, או למצוא מי שיש לו צלחת לוויין שקולטת ערוצים זרים. האופציה של צפייה בבית לא תתאפשר.
אני מכבד מאוד את שני ימי הזיכרון האלה, וגם רוצה לצפות בעימות פסגה בין שתי הענקיות. אין שום סתירה בין השניים, למעט בספר החוקים הלא-כתובים של הציבוריות הישראלית. הגיע הזמן להנפיק מהדורה מעודכנת לספר הזה, ובעיקר לבחון מחדש את שני סוגי הכפייה שהוא משית: הכפייה הדתית והכפייה הלאומית.
את הכפייה הדתית אשאיר לאחרים. הכפייה הלאומית, שמעטים מערערים עליה ובמסגרתה מפקיעים יומיים בשנה מכלי התקשורת האלקטרוניים כמעט כל התרחשות אקטואלית שאינה קשורה לשואה או לנופלים במערכות ישראל, היא התנהלות שבחשבון אחרון מבזה את הזיכרון הלאומי יותר מאשר מכבדת אותו.
(צילום מסך: ערוץ הספורט)
כמו כל סגר, פיזי או מנטלי, גם הגטו התודעתי של שני ימי הזיכרון מייצר בראש וראשונה תחושת מחנק ואף ניכור. התחושה העיקרית היא שאין לאן לברוח. מכל עבר נשלחות אצבעות לכפתורי הרגש, הזעזוע והביחד הצבוע, וכולם נדרשים לקחת חלק באתוס הקורבניות הקולקטיבי. החל בצפירה שמכניסה עם שלם לוויכוח מביך של "מי לא עמד דום", דרך פלייליסט קבוע של שירים נוגים, וכלה באפס אופציות זפזופ למשהו שמזכיר שבעולם מתרחשים עוד כמה דברים חוץ מסרט על בן שנפל או עדות של ניצול גטו.
אחת הקלישאות שמשותפות לשני הימים הללו היא "במותם ציוו לנו את החיים". משמעותם של חיים היא מינון שפוי של מדורות שבט, ובעיקר החופש האישי לבחור את מספר גלולות הזיכרון ותכיפות נטילתן. שידור של משחק כדורגל אינו מעיד על ערלות לב, אדישות או בוז, אלא על חיים שפויים והבעת אמון בעם היושב בציון הזוכר את נופליו וקורבנותיו גם בלי שייכפה עליו מרחב תקשורתי מדכא ואחיד.
במיוחד לכבוד אירועים כאלה נבראו האינטרנט והסלולר, ערוצי משנה שהמדינה טרם הניחה עליהם את ידה ולא קבעה להם סייגים. הם פתוחים לכל, לא חלים עליהם חוקי זיכרון, אבל וקדושה, והם רשאים לנהוג ככל העולה על רוחם במסגרת החוק.
אלא שערוץ הספורט הודיע ל"הארץ" שגם באינטרנט וגם בסלולר הוא אינו מתכוון לשדר את המשחקים. לערוץ הספורט אין בעיה לייצר ערוצי תשלום מופרכים כדי להגדיל את רווחיו, להפוך את אוהדי הספורט לבני-ערובה כדי לסחוט מהם עוד שקל, אבל בימי הזיכרון הוא מציית אוטומטית לחוקי השבט, ודווקא לחוקים שהוא יכול לרענן ולחולל בהם שינוי.
מכים מתחת לפנס
תקופה ראויה היו השבועיים האחרונים, שבהם ניהלו עיתונאים ופרשנים קרב חורמה במשפחת לוזון ובשלטונה בהתאחדות. עם זאת, מדובר בעבודה קלה: העיתונאים רכבו על מקרה אלימות ספציפי שהגיע מהקבוצה של משפחת לוזון והלמו בכל כוחם, במטרה לזעזע את השלטון ולגרום לו ללכת. העבודה היותר קשה היא ליצור מציאות בלעדית. למשל, תחקיר על שחיתות.
בזמן שתקשורת הספורט אינה עושה את המוטל עליה, אלא מחכה שדברים יקרו, בא כלי תקשורת שכביכול מרוחק מהספורט ועושה את העבודה. כזו היתה הכתבה של אמיר זוהר ב"גלובס" על "שוק אפור, הימורים והלנות שכר" בכדורגל הישראלי. זוהר, עיתונאי המתמחה בנבכי העולם התחתון, לא נדרש אפילו לפגישה עם כרישי פשע. הוא בסך-הכל ריאיין את אריה אלטר, יו"ר ארגון השחקנים. אלטר סיפר לו בגילוי לב על מעלליהם של גל יוסף, אלי טביב ועמוס לוזון ועל ההתמודדות שלו מולם כנציג השחקנים.
עקב אכילס בכתבה היה ציטוט בעייתי של אלטר על יוסף, הבעלים של הכח עמידר-רמת-גן: "אני אומר לו דבר פשוט, אנחנו בסך-הכל שומרים על שחקנים שמישהו מלין את שכרם. אם לא תיישר קו, יש כלים להתמודד איתך, אפשר לפתוח בחקירות ולחשוף סיטואציות שלא תאהב, יש בתי-משפט".
כלומר, גם אלטר נוקט סגנון דיבור עברייני, פרוטקשני. הוא מודיע שיש לו מידע נגד יוסף, ומאיים לחשוף אותו אם לא יתנהל כפי שמצופה ממנו. אמיר זוהר היה צריך להעמיד את אלטר במקומו ולדרוש ממנו לחשוף את המידע הזה, או לפחות לעמת אותו עם הדו-ערכיות שמשתמעת מדבריו.
מלבד הציטוט הזה, מדובר בכתבה מבורכת שנדירות כמותה. במקום לטרוח על עוד טור אנטי-לוזון או על פרויקט "למה אני שונא את הכדורגל", רצוי שעיתונאי הספורט יוציאו אנרגיות על חקר הביבים של הענף החולה, או למצער ישתמשו בכתבה של זוהר כראשי פרקים לתחקירים.
יש די אנשים שאפשר לדובב לשם כך: יו"ר ארגון השחקנים, יו"ר הבקרה התקציבית, סוכני שחקנים, אנשי משטרה, חוקרים פרטיים. בלי לזלזל באכסניה של עיתון כלכלי, האפקט של כתבה כזו בשערי הספורט של "ידיעות אחרונות" או "מעריב", או במוספי סוף-השבוע, יהיה חזק עוד יותר.
ברקוביץ' מקיר לקיר
כלי התקשורת סיקרו בהרחבה את ההפגנה החשובה נגד ההתאחדות שיזם פרשן ההווה וכוכב העבר אייל ברקוביץ'. ההפגנה נולדה בעקבות המתקת עונשה של מכבי פתח-תקווה ויישומו בעונה הבאה, ומחתה נגד שלטון לוזון והאלימות הגואה בכדורגל.
אף אחד לא הזכיר לברקוביץ' שהוא עצמו היה חלק מהאלימות הזו והורשע בבית-המשפט בתקיפת מאמן כדורגל. אף אחד גם לא הזכיר לו שבעת ששיחק בשנת 2006 במכבי תל-אביב, הוא ביקש מבית-הדין, וגם קיבל, להעביר לעונה הבאה חלק מעונש הרחקה שספג משישה משחקים לאחר שקילל שופט.
אייל ברקוביץ' ורון קופמן בערוץ הספורט (צילום מסך)
בכל אופן, ביום שני השבוע היה ברקוביץ' החתן הראשי של הכדורגל הישראלי. אחרי שנכח בהפגנה הגיע לראיון באולפן החדשות של ערוץ one, אבל גולת הכותרת היתה הופעתו המפתיעה והנדירה ב"יציע העיתונות" של ערוץ הספורט. לא ברור איך קיבלו זאת ב-one, היריבים הגדולים, אבל ביום שבו זכה לפרסום מקיר לקיר, שכמוהו לא ידע מאז מסיבת העיתונאים ההזויה שאירגן לפני יותר משנה ובה הציע את עצמו לאימון הנבחרת, ברקוביץ' הבין שאין מקום לחשבונאות הקטנונית בין שני המתחרים הגדולים.
ברקוביץ' השתלב מצוין באולפן הצעקות: שלף קסמים מהשרוול, הציע הצעות פופוליסטיות, התווכח ותקף. רון קופמן וצביקה שרף, שביום-יום הם גם יריביו בתוכנית הספורט ברדיו-ללא-הפסקה (ברקוביץ' ברדיו תל-אביב), כתשו את האורח וביטלו את רוב הצעותיו לשיפור הכדורגל. ברקוביץ' לא התבלבל, השיב מלחמה, והצופים הרוויחו פינג-פונג מרתק של 16 דקות. אם בערוץ הספורט היו מצליחים לגרום לברקוביץ' לעבור אליהם, זה היה עבורם בינגו. על תוכנית כמו "יציע העיתונות" הוא יושב מצוין.
4 קטנות
מנותקים. ההפגנה השבוע ליד ההתאחדות היתה אירוע מכונן בתולדות האוהדים בארץ. הוא איחד אותם לשעה קלה ללא הבדלי הפועל, בית"ר ומכבי. ההפגנה הזו הצדיקה קטיעה של השידורים מצד ערוצי הספורט בטלוויזיה, ובוודאי שידור שלה באתרים. אתר nrg דל המשאבים לא שלח מצלמה להפגנה, ואף חשף כמה הוא מנותק מהעם: בזמן ההפגנה עסקה הכותרת הראשית שלו בענייני ריאל מדריד וברצלונה. אבל מי שבלט לרעה היה ערוץ הספורט. לא רק שלא העביר את ההפגנה באחד מ-200 ערוצי הטלוויזיה שלו, הוא התעלם ממנה גם באתר, בניגוד ל"וואלה", ynet ו-one. אתר ערוץ הספורט, שטורח להעביר כל מסיבת עיתונאים זניחה במועדון בכיר, חשב שהמחאה החברתית הזו לא מספיק מעניינת. ביזיון.
הפוסל. אראל סג"ל דיבר בלהט באולפן חדשות הספורט על המחאה החברתית של האוהדים והאשים את ההתאחדות ביציעים המתרוקנים ובבריחת הכדורגל מהעם. ואת זה אומר אחד הפאנליסטים בתוכנית סיכום המחזור שנגזלה מהציבור הרחב לטובת ערוץ בתשלום, המנוגד לרוח המחאה החברתית. גם תוכנית הסיכום, שסג"ל הסוציאליסט משתתף בה, תורמת את חלקה לבריחת הכדורגל מהאוהדים.
מגוחך. אב בית-הדין העליון שישב בערעור של מכבי פתח-תקווה הוא עמי פזטל, לשעבר אחד המגישים המיתולוגיים של "שירים ושערים". מתברר שאת התקשורת קשה להוציא ממנו גם בכובעו כדיין בכיר. פזטל חילק ראיונות לכלי תקשורת רבים שביקשו הסבר לביטול הפחתת הנקודות מהקבוצה ויישומן רק בעונה הבאה. יצוין כי במערכת המשפט אין מצב ששופט יתראיין על פסק דין שנתן, יסביר וינמק אותו בראיון. הכלל הוא ששופט אומר את מה שיש לו לומר רק בפסקי הדין. הנוהל מעוגן בכללי האתיקה של השופטים (בפרק השמיני). את פזטל כל זה אינו מחייב כיוון שמדובר בסך-הכל בבית-הדין של ההתאחדות, אבל מבחינה ציבורית אין הבדל. מה שמוכיח שוב כמה מגוחך הוא מוסד השפיטה של ההתאחדות לכדורגל.
אליהו. ההפסד בבאר-שבע ביום שני הוריד את מכבי פתח-תקווה אל מתחת לקו האדום בטבלה והרחיק אותה שלוש נקודות מהמקום שנשאר בליגה. כל ילד מבין את משמעות ההפסד, אבל פרשן ערוץ 1 דני נוימן לא היה בטוח ושיחרר עוד תובנה אחת בטרם יחזיר את השידור לבוני גינצבורג: "לדעתי מכבי פתח-תקווה הפכה למועמדת רצינית ביותר לרדת ליגה". על הדעה המבריקה הזו הוא אפילו משתכר סכום נאה.
התיקונים
לפני שבערוץ הספורט טורחים על תשדירי פרסומת לאפליקציה שלהם, כדאי שידאגו שהסחורה לא תזייף כמו הדיווח הזה, כ-20 דקות לאחר סיום המשחק, שממנו נעלמה זהותו של הכובש החמישי.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il