בשעה ששורות אלה נכתבות עדיין לא ברור מה בדיוק התרחש לפנות בוקר על סיפון הספינה הטורקית מאווי-מרמרה, ועוד יותר מכך לאן יתגלגלו הדברים בשעות ובימים הקרובים. אחרי הרעש הגדול ודאי יבואו רעשי משנה בכל מיני חזיתות. יהיו גם תחקירים, אולי ועדת חקירה, ואחר-כך מחקרים ועבודות דוקטורט על האירוע. ההתנצחות מבית ובעולם מי אחראי תימשך לנצח. אפשר שעוד נתגעגע לדו"ח גולדסטון. כך גם הדיון האינסופי, העקר, בכשלי ההסברה הישראלית. אך גם בשעה שטרם התפזר הערפל, ברור לחלוטין דבר אחד: בקרב על התודעה נחלה ישראל תבוסה כבדה.
לא צריך לחפש אשמים בלשכת דובר צה"ל או במשרד החוץ, אפילו לא בלשכת ראש הממשלה, שם יושב מי שנחשב לאחד המסבירים הטובים שקמו לישראל בעשורים האחרונים. אלף מסבירנים לא יכבו את האש הזו. מדובר במשהו גדול בהרבה מכוחם המילולי של דוברים ודיפלומטים, מוכשרים ככל שיהיו. משהו מטאפיזי המרחף מעל לראשנו כבר שנים: בעיני העולם כולו ישראל איבדה כבר מזמן את תדמית האנדרדוג, החלש, המוכה, שקם באומץ על אויביו. זה שצריך לרחם עליו, לסמפט אותו, לסייע לו. את המקום הזה תופסים כבר שנים הפלסטינים.
סרטון של תקיפת חיל הים באחת הספינות שהשתתפו במשט לעזה, בשידור בערוץ אל-ג'זירה (צילום מסך)
כל תסריטאי חובב היה מלקט בדיוק תמונות ודימויים כמו אלה שהוצגו הבוקר כדי לייצג בסרט הוליוודי את הדרך שבה מצטייר עכשיו הסכסוך ברחבי העולם: ישראל הכוחנית מטילה מצור על 1.7 מיליון בני-אדם, משגרת לוחמים חמושים אל מחוץ לשטחי ריבונותה ויורה במי שמציגים את עצמם, ומתקבלים בעולם, כפעילי שלום בשליחות סיוע הומניטרית. העובדה שהמציאות אולי אינה בדיוק כזו, וההגדרה "פעילי שלום" או "פעילי שמאל" אינה תמיד מדויקת, אינה משנה דבר. כך נתפסים הדברים בעולם.
ממש כמו פרשת מוחמד א-דורה לפני עשר שנים. כל המומחים בעולם יכולים לנסות להסביר שהילד מעזה לא נפגע בצומת נצרים מאש צה"ל, ושאולי הוא בכלל לא נהרג, אבל איש לא ישתכנע: הדימוי הוויזואלי נקלט בדיוק על-פי התבנית המוצקה של החזק והחלש, ההורג והנהרג. נקלט על-פיה – וחיזק אותה שבעתיים.
השאלה אם ישראל היתה יכולה לנהוג אחרת בעניין המשט איננה רלבנטית. אם היו הספינות נכנסות בתרועות צופרים לנמל עזה, זה היה ניצחון פלסטיני. אך העימות האלים הוא ניצחון גדול שבעתיים, ולא רק בזירה התקשורתית-הסברתית. במו ידיה העניקה ישראל לעם הפלסטיני עוד מיתוס מכונן, עוד דבק חיוני לבניית האתוס של בניין האומה וזהותה. "זה יום היסטורי, יום החירות", מיהר להכריז בעזה איסמעאיל הניה. הוא קלט את המשמעות של האירוע עוד בטרם התאוששו ירושלים ותל-אביב וניסו ללקט מלים מתאימות כדי להתגונן.
יש משהו בספינות ובדרמות ימיות שהופך אותן לחלק בלתי נפרד ממיתוסים לאומיים. אולי הדגלים המתנוססים על התורן מעניקים לאוניות נופך דרמטי, חגיגי. לפעמים אלה הפלגות שקטות כמו זו של המייפלאואר ב-1620 לאמריקה, או במידה פחותה רוסלאן שלנו, שפתחה ב-1919 את העלייה השלישית.
לעימותים ימיים יש עוצמה גדולה שבעתיים, שנחרתת בזיכרון: אחד משיאיו של המאבק להקמת המדינה היה מסעה של "יציאת אירופה תש"ז", הזכורה יותר כ"אקסודוס". העולם כולו עקב אחרי מסעה של הספינה, שמיצבה בתודעה את מאבקם של ניצולי שואה להגיע למולדתם. הספר והסרט על הפרשה נחשבים עד היום לאחת מפסגות ההסברה הישראלית. ובהקשר של המאבקים מבית, יותר מדור אחד לא שכח את אלטלנה העולה בעשן בחוף תל-אביב ביוני 1948.
לאתוס הפלסטיני נכנסים מהיום מאווי-מרמרה ו-31 במאי 2010. ההשוואה הזו אולי תקומם ישראלים לא מעטים, אבל השם והתאריך ייחרתו בזיכרון, יוטחו שוב ושוב בפניה של ישראל ברחבי העולם, וגם ישמשו את המחנכים בבתי-הספר בשטחים ובעזה כציון דרך במסלול כינונה של הזהות הפלסטינית.
בימים הבאים ימשיכו לעסוק אצלנו בהפניית אצבע מאשימה כלפי חמאס ותומכיו בעולם, ברפלקס חיוני אך חסר תכלית של הסברה בדיעבד. ידונו במיליון שאלות קטנות. איך הוכנו לוחמי השייטת לעימות מסוג זה? מדוע לא נשלחו יחידות יס"מ משטרתיות לספינות? מדוע הופקרה הזירה התקשורתית לצילומים של הצד השני? מדוע מערך ההסברה הישראלי מקרטע כרגיל? איך זה שתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי נמסר לידי יועץ התקשורת של ראש הממשלה, הטרוד מעל הראש בעניינים אחרים ובכלל נמצא בקנדה?
כל השאלות הללו חשובות, אבל כולן מתגמדות מול מה שמייצג האירוע בלב ים בתודעה הפלסטינית והעולמית. את התשובה לשאלה הגדולה צריך לחפש במקום אחר, לא במחסני המטען של ספינות המשט.