לא בכדי זכה דווקא דרור פויר למירב מחיאות הכפיים בכנס החירום של העיתונאים בסינמטק. פויר נגע בנקודה הכואבת ביותר וגם המסוכנת יותר לעיתונות הישראלית: תנאי העבודה של העיתונאי הישראלי.

ברוב כלי התקשורת מועסקים העיתונאים בחוזים אישיים, ההסכמים הקיבוציים כמעט שאינם קיימים, ואם בעבר היו אלה הסכמים נדיבים ומפתים, כיום, במקרים רבים, רבים מדי, השכר נמוך, התנאים ירודים והביטחון התעסוקתי אינו קיים.

ואיך זה משפיע? עיתונאי שמרוויח מעט עובד פחות טוב! מי שנאבק לגמור את החודש יתקשה לחפור בתחקיר, ומי שיודע שמחר הוא עלול לאבד את מקום עבודתו יימנע מכניסה לנושאים בעייתיים ויימנע מלעורר מחלוקות.

לביקורת של פויר על הארגונים היציגים יש רגליים, אבל גם סיבות. העיתונאים עצמם ובעיקר אלה הצעירים אינם מודעים ולא ממש אכפת להם מאגודת העיתונאים. הם אינם מבינים את חשיבותה של העבודה המאורגנת, ומתי מעט מהם ייאבקו כדי להקים ועד בכלי התקשורת שלהם.

כבר כמעט שנתיים בתפקידי כיו"ר אגודת העיתונאים בירושלים אני מכתת רגליים למפגשים עם עיתונאים במקומונים, בתחנות רדיו, ברשתות טלוויזיה ובאתרי אינטרנט. ההסברים על החשיבות והתמורה המתקבלת מהתאגדות ומהצטרפות לאגודה מתקבלים בחיוב, כולם מתרשמים, אבל כשמגיע הרגע למלא את הטופס ולחתום, הרוב נעלמים.

במחיר של שלוש כוסות בירה בחודש אתה מרוויח ייצוג והגנה משפטיים, גיבוי למאבק על שכר ותנאי עבודה, השתלמויות מעניינות, ועוד הרבה, ובכל זאת רוב העיתונאים הצעירים בישראל מחוץ לאגודות.

שונה המצב ברשות השידור. כאן אצלנו כמעט כל העיתונאים חברים באחת משתי האגודות, והדבר ניכר בתנאי השכר הסבירים בינתיים ובביטחון התעסוקתי. לא שאין לנו צרות אחרות, ובהן אלו העולות אל פני השטח בימים אלה, אבל ההסכם הקיבוצי מסייע להיאבק במעט יותר ביטחון גם בעניינים המקצועיים.

לפני כשנה וחצי, בעיצומו של מו"מ על הסכמי הרפורמה ברשות (כן, כן, אותה רפורמה שהדרג הפוליטי מסרב לתת לה תוקף במטרה להחליש אותנו), עלתה על הפרק סוגיית העיתונאים המועסקים בחוזים אישיים ברשות. יש, כך מתברר, קרוב ל-200 כאלה, מקצתם בחוזי טאלנטים, מיעוטם בחוזים רגילים עם שכר סביר, ורובם עם שכר מינימום או מעט למעלה ממנו.

הנהלת הרשות דרשה להותיר מספר דומה של חוזים כאלה גם בעתיד. המאבק שניהלנו היה עיקש, ולבסוף דווקא נציג האוצר סייע לנו והכריע את הכף: לא איפשרנו יותר העסקה בחוזים אישיים זולת חוזי הבכירים והטאלנטים. כבר אז הוחל במעבר של בעלי החוזים האישיים הנמוכים אל חיקו של ההסכם הקיבוצי, והתהליך נמשך גם היום, למרות מצבה העגום של הרפורמה הכללית ברשות.

תהליך דומה יכול לחול בכל מקום עבודה, בכל כלי תקשורת. מה עושים? שאלו עשרות קולות בסינמטק בשבוע שעבר. מצטרפים לאגודות, מקימים ועדי עובדים, נאבקים על תנאי שכר וביטחון תעסוקתי, הכל לצד המאבק המקצועי החשוב מאוד. זה שלוב בזה ושניהם תלויים זה בזה.