שופט בית-המשפט העליון אליקים רובינשטיין הוא שהכניס לעולם המושגים הישראלי את הביטוי "דו"ח ציבורי". בתפקידו הקודם, כיועץ המשפטי לממשלה, נמנע רובינשטיין בעקביות מטרידה מהגשת כתבי אישום נגד אישי ציבור (דוגמאות בולטות: פרשות בר-און–חברון, שרון–בן-גל, וייצמן–סרוסי, נתניהו–עמדי ועוד). מצד שני, בכל מקרה כזה פירסם רובינשטיין מה שזכה לכינוי "דו"ח ציבורי", שכלל, לצד פירוט נימוקיו לסגירת התיק, גינוי ונזיפה להתנהלות של אותם בכירים.

(צילום: mlhradio, רשיון cc)

רף ההוכחות הנדרשות במשפט פלילי הוא אכן גבוה (ובאותם ימים הציבה המערכת המשפטית רף גבוה במיוחד לטובת אישי ציבור). מצד שני (כיהודי שומר מצוות), רובינשטיין ידע שלא כל מה שאינו פלילי, במובן המשפטי הטהור, הוא כשר. כוונותיו הטובות לא הועילו: הוא ספג ביקורת על מה שנראה כניסיון לאחוז בחבל בשני קצותיו – אך בציבור המשיכה לשלוט התפיסה שכל פוליטיקאי שלא הורשע בכל הערכאות האפשריות הוא זכאי, או לפחות מתוחכם דיו כדי להיות ראוי לתפקידו. "התחום האפור" המשיך לחגוג ואיפשר את הכתרתם של לפחות שלושה ראשי ממשלה.

התפיסה הזאת מתחילה להשתנות אט-אט מתוך שילוב של שני גורמים: שינוי תודעתי שעברה מערכת המשפט, מערכאות השפיטה ועד הפרקליטות, ושינוי תקשורתי שהקרדיט לו מגיע בעיקר לבלוגוספירה. כך, למשל, בסוף השבוע שעבר פירסמה הקולנוענית יולי כהן שני פוסטים באתר "רשימות" שהזהירו מפני רב מוכר בציבור הדתי-מודרני התל-אביבי ובבתי-המדרש החילוניים ללימוד יהדות. כהן טענה – מן הסתם בעזרת רוח גבית והשראה מפרשות הרב מרדכי אלון ואיש הרוח יצחק לאור – כי האיש הוא רודף נשים סדרתי שמסתייע במסעות הציד שלו במעמדו כמרצה פופולרי, כרב קהילה וכאורתודוקס נאור. אחרי היסוסים רבים, ותוך רב-שיח סוער עם המגיבים באתר, היא חשפה כיצד זה עבד במקרה שלה. בינתיים הוסרו הפוסטים הרלבנטיים והוחלפו בהודעה זו.

האם הסיטואציה שתיארה יולי כהן נופלת במסגרת "יחסי מרות", כפי שהם מוגדרים בחוק? ספק. האם המעשים ראויים? ספק רב עוד יותר. לא כאן המקום להכריע בשאלה זו, או בשאלה אם יצחק לאור חטא בהטרדה מינית, אונס או סתם גסות רוח. בעקבות הפרסום ב"העוקץ" ואחריו בערוץ 10, טען חנוך מרמרי כאן שלאור היה עובד מן השורה ב"הארץ", ללא סמכות ארגונית כלפי העובדות שנפגעו (אם בכלל, מרמרי לא ידע ולא שמע) מהתבטאויותיו (או מעשיו). לענייננו, בהחלט ייתכן שהשניים חפים מפשע במובן המשפטי-פורמלי של המושג.

כך או כך, השניים נחשפו – לאור בעקבות פוסט של אשכר אלדן כהן באתר "העוקץ", הרב ב"רשימות". על רקע העובדה שרק שיעור זעיר מנפגעות (ונפגעי) עבירות מין בוחר להתלונן בערוצים הפליליים הפורמליים, העובדה שהנפגעות בחרו לחשוף (ולהיחשף) ברשת אומרת משהו משמעותי על חשיבותה לא רק כאמצעי תקשורת, אלא גם כאמצעי להעצמתן ולהתמודדותן. ייתכן שיתברר שהרשת אפקטיבית יותר מהכלים שהחברה הלא-וירטואלית והמערכת הממוסדת מעמידות לרשותנו.

למעשה, אשכר אלדן כהן ויולי כהן כתבו "דו"ח ציבורי". הן אמנם לא יועצות משפטיות לממשלה, אך יש לזכור שגם "הדו"ח הציבורי" של רובינשטיין הוא יצור אד-הוק שאיננו חלק מספר החוקים, ובניגוד אליו, להן יש מידע מכלי ראשון. הכי ראשון.

למעשה, השתיים הלכו בדרכו של רובינשטיין והזכירו לנו שבין פלילי להגון יש מצבי ביניים רבים מספור. לא תמיד, כשמדובר בניצול מיני, עומדים לפנינו מנהל משמרת בסופרמרקט וקופאית שכפופה לו, או מרצה באוניברסיטה וסטודנטית שעתידה תלוי בו. המוסר האנושי מורכב יותר מהגדרות משרה במחשב מדור השכר של "הארץ". עובדתית, שומרי סף של תחומים תרבותיים מסוימים, כמו גם מורים רוחניים מכל הסוגים, נתפסים בעיני רבים – כולל קורבנותיהם הפוטנציאליים – כבעלי מרות, והתוצאות בהתאם.

לשיח האנושי, למרבה המזל, יש כלים מוצלחים יותר לבחון סיטואציות אנושיות – במיוחד מיניות, על כל המורכבות האנושית שלהן – מאשר למשפט הפלילי. ההתקדמות הטכנולוגית מאפשרת לשיח הזה לפרוץ גבולות מסורתיים של מקום עבודה או חוג חברתי, להגן על נפגעות ונפגעים פוטנציאליים, להוקיע אם צריך, ובעיקר להרחיב את הדיון על גבולות המותר והאסור אל מעבר לישיבות ליליות של קציני אח"ק משועממים ופרקליטים טרוטי עיניים.