בתיאטרון הקאמרי רצה עכשיו הצגה מינימליסטית, מפתיעה לטובה, פרי עטו של שלמה משיח, שעניינה אמת ושקר. "עדלאידע", זה השם שבחר המחזאי להכתיר בו את יצירתו, כשהעילה לכך שאובה מפרט שולי הרקום בעלילה: ההתרחשות המניעה את הדברים נולדת בפורים. אך למעשה כיוון משיח להדהד בשם המחזה את המסר שלו: גיבורי הסיפור – רופא שיניים ושלושה קציני משטרה, אחת מהם אשה – מסובכים ברשת של יחסים המבוססת על שקר. לכל אחד מהם שלד בארונו המגיח החוצה כשהנסיבות מאלצות זאת, וכל אחד מהם בוחר בשקר כאמצעי המובן מאליו כדי להיחלץ ממצוקתו. הטריק בהצגה הוא שהצופה יוצא ממנה כשהוא מהרהר אם חשיפת האמת היא ערך מוחלט בכל מצב, או שחיים בשקר אינם בהכרח בחירה גרועה כל-כך.
למרות הרקע העיתונאי שלו, לא נטע משיח את העלילה ולא החיל את המסר המבצבץ ממנה על התנהלותו של כלי תקשורת. הוא בחר להציב את סיפורו בתחנת משטרה שאליה מגיע לחקירה רופא שיניים שהסתבך בטיפול כושל בילדה. אולי העדיף משיח לגלגל את הסיפור בתוך זירה וסביב דמויות (אנשי חוק, רופא) שלכאורה ההכרעה בין אמת לשקר מובנת מאליה לגביהם, ואולי הבין שהמגרש התקשורתי מלכתחילה אינו אמין דיו כדי לשמש אתר שבו מתפתחת דילמה בין חשיפה להסתרה, בין גילוי לב להולכת שולל. התקשורת נתפסת היום כמרחב פעילות שמהימנותו והאמון שרוחש לו הציבור נמצאים רק דרגה אחת מעל הבוז שמגלים האזרחים כלפי הפוליטיקאים.
שער גליון "מעריב" יום לאחר השלמת רכישתו על-ידי שלמה בן-צבי, 9.11.12
התנהלותו של "מעריב" בשלושת הימים האחרונים – מאז נמסר לבעלותו של המו"ל החדש, שלמה בן-צבי – עלולה לחזק את הדימוי הזה. אמנם, ראוי לתת להנהגה החדשה של העיתון אשראי ולאפשר לה לגבש את זהותו, אך כלי תקשורת אינם נהנים ממאה ימים של חסד. מטבעם, הם נבחנים מיד עם הפצעתם ובכל רגע של התנהלותם, שהרי הם מתיימרים לשקף את המציאות בעודה מתהווה. לפיכך אין זה מיותר להצביע על סימנים מדאיגים ראשונים בהופעתו של "מעריב" כשהוא עטוף בבגדיו החדשים של המלך שהוצב בראשו.
ההסכם שמימש את עסקת הרכישה של "מעריב", וקיבל גושפנקה מבית-המשפט, הכריע לכאורה במחלוקות שליוו את המו"מ והסדיר, בין השאר, את היחסים בין הבעלים החדשים לעובדים. והנה, רגע לפני תחילת הפעלתו של "מעריב" תחת שרביטו של בן-צבי, הושבת העיתון, ועובדיו שחשו מרומים הרימו קול זעקה שמוליכים אותם שולל. בית-המשפט אסר עליהם להמשיך בשביתה, המו"ל החדש ואנשיו נכנסו לבניין ברחוב קרליבך, והעיתון רואה אור זה ארבעה ימים תחת ההנהלה החדשה, אך המשבר של הרגע האחרון הותיר ריח רע.
הרושם שנוצר הוא שהחלטה תקיפה של בית-המשפט כפתה על העובדים להיכנע לפרשנותו של בן-צבי ביחס להתחייבויותיו בהסכם – פרשנות שהם כופרים בה. לגרסתו של המו"ל החדש, הוא מילא בכך את הוראות ההסכם במלואן. המתבונן מן הצד אינו יכול להשתחרר מהרושם שהמגע של בן-צבי עם העובדים לא היה נקי מתכמנות.
דימויו של עיתון אינו נוצר רק מהתכנים המתפרסמים בעמודיו, מאמינותם של כותביו, מנקיון הדעת שמקרינים עורכיו. עיתון רוכש את שמו, לטוב ולרע, גם מהתנהלות בעליו. אלף טורי דעות משובחים לא יכבו דליקה שהבעיר מו"ל סורח – ויעידו על כך המוניטין המפוקפקים של "מעריב" בתקופת האזנות הסתר שביצע עופר נמרודי. לכן, להתנהלותו של שלמה בן-צבי מול עובדיו תהיה השפעה ממשית על מידת יכולתו של "מעריב" להיתפס כעיתון הגון, אמין, ענייני.
בפרצופו העיתונאי של "מעריב" בארבעת הימים האחרונים מסתמנים קמטים חדשים. שוקי טאוסיג ואורן פרסיקו הצביעו עליהם באתר זה: ניכרים הטיה ימנית ופרגון אישי לנתניהו במיקום הידיעות, בקביעת הכותרות, בבחירת טורי הדעה. בולטת גם כוונה לתת תהודה רבה לעמדותיו של אורי אליצור, כותב מחונן בפני עצמו, המחזיק בדעות לאומניות קנאיות. אליצור היה ראש לשכתו של נתניהו, ובטוריו נושבת רוח של אהדה והבנה לראש הממשלה ולרעייתו. מה שמעורר תהייה, האם "מעריב" החדש יהיה תואם "ישראל היום".
עיתון הוא תבנית נוף האנשים העושים אותו. "מעריב" בגלגולו האחרון היה טבלואיד שנאבק על עצם קיומו ושלשם כך היה מוכן להתקרנף עד לאובדן מוחלט של זהותו ככלי תקשורת ראוי לשמו. מערכת "מעריב", להוציא צדיקים אחדים בתוכה, התמסרה לחלוטין לציפיותיו של המו"ל הקודם. הקוראים חשו בכך מיד לאחר שנוחי דנקנר רכש את העיתון, ולאחר שאי.די.בי הסתלקה מרחוב קרליבך התגלה עד כמה מכוערת ומעליבה היתה ההשתעבדות מרצון לאינטרסים שלו.
"מעריב" של בן-צבי הוא, לכאורה, לוח חלק שעורכיו ועיתונאיו רשאים לעצב אותו כדמותם. אלא שמנקר חשש שזו הנחה נאיבית: לא זו בלבד שהמו"ל החדש מתכוון לאייש בעמדות מפתח עיתונאים עם זהות אידיאולוגית ימנית מוצהרת, ולא זו בלבד שבדעתו לשלב ב"מעריב" תכנים מ"מקור ראשון", אלא שהמערכת הקודמת, המצומקת, של "מעריב", הכפופה עתה לבעלים החדשים, מועדת לרקוד לפי חלילו. היא הסתגלה לכך בתקופת דנקנר והיא הלומת קרב ההישרדות, שהסתיים באובדן מקור הפרנסה של מחצית מחבריה.
גדול אפוא הסיכוי ש"מעריב" החדש יעמיד פנים של עיתון ראוי, אך בפועל ייהפך לביטאון אידיאולוגי. ודוק, גם "הארץ" הוא עיתון בעל עמדות פוליטיות מובהקות, אך הוא שומר על הצלם העיתונאי הראוי בדיווחיו ובפרשנויותיו (עם מעידות, פה ושם). אין פסול, כמובן, בעיתון ימני, המתנהל לפי אמות מידה מקצועיות נאותות. הכשל טמון בהתחזות לכלי תקשורת מן המניין, בעוד שבפועל הוא מסור באופן מוחלט לשירותו של בעל עניין. הימים הראשונים של "מעריב" החדש מלמדים שאורבת לו סכנה ליהפך לבן-דמותו הנגרר של "ישראל היום".