בין 116 עמודיו של פסק הדין בפרשת אילנה דיין וסרן ר', שרובם עוסקים בסוגיות של לשון הרע והגנת חופש הביטוי, ניתן למצוא גם אמירות מעניינות הנוגעות לחובות הרובצות על כלי תקשורת. פסקי דין קודמים של העליון כבר שירטטו קווי מתאר לדמותה של האחריות הזו ושל החובה העיתונאית, ופסק הדין הנוכחי מוסיף את הצבע שבין הקווים הללו.
אם נרצה להיזכר בכמה מקווי המתאר הקודמים, הרי שנוכל לציין החלטה משמעותית ומרכזית, שניתנה גם היא בנסיבות של דיון בחוק איסור לשון הרע. בפסק הדין "ידיעות אחרונות" בע"מ נ' יוסף קראוס (דנ"א 7325/95) הדגישו השופטים, ובהם מישאל חשין ויצחק זמיר, את חובות הנאמנות והאחריות של כלי תקשורת כלפי ציבור הצרכנים.
חשין כתב כי "הריכוז של אספקת המידע בידי כלי התקשורת, כאשר הציבור בכללותו הוא כמעט תמיד סביל בלבד, העביר את השימוש בזכות הציבור לדעת מידי בעליה החוקיים אל חזקתם של העיתונאים, כך שלמעשה זכות הציבור לדעת נשמטה מידי הציבור ומופעלת כמעט בלבדית על-ידי כלי התקשורת". לכן, נקבע בפסק הדין, לכלי התקשורת יש חובות כלפי הציבור ובהן דיווח נכון, עדכני ומלא על האירועים המשפיעים על חיי הפרט המרכיב את הציבור, הזנת מידע רחב ובמחיר נמוך על התרחשויות שלציבור אינטרס חשוב בהן וכדומה.
אדם קורא עיתון במאהל מחאה בירושלים, 12.8.11 (צילום: ליאור מזרחי)
"היחס של זכות וחובה בין הציבור לכלי התקשורת הפך ליחס מיוחד [...] המטיל על כלי התקשורת מעין חובות אמון, במובן המשפטי של מושג זה", קבע בית-המשפט. מכאן שהפרת החובה לדיווח באופן הולם, מקיף ואמין על ההתרחשויות יכולה להביא לא רק להגשת תביעת דיבה נגדו על-ידי נפגעים מושאי הדיווח, אלא גם לתביעה צרכנית מצד הקוראים (הצופים או המאזינים) שהוטעו או שהמוצר הראוי נמנע מהם.
בישראל טרם הוגשה תביעה צרכנית כזו, וכך גם ככל הידוע לי במדינות אחרות, אך במישור התיאורטי ובנסיבות המתאימות, אין כל מניעה שתוגש. זאת גם לנוכח ההסתמכות של צרכן התקשורת הסביר, או השכיח, על מה שמציג ומוסר לו כלי התקשורת.
בית-המשפט הכיר בהסתמכות זו כבר לפני שנים רבות, בפסק דין אריה דיסנצ'יק ושאול הון נ' היועץ המשפטי לממשלה (ע"פ 126/62), כשהשופט צבי ברנזון נתן תוקף משפטי לפרפרזה העממית המקובלת כתיקוף למידע העולה בשיחות סלון: "היה כתוב בעיתון". "העיתון ממלא שליחות ציבורית", כתב השופט ברנזון, "וידיעה המתפרסמת בו זוכה כרגיל לאמון הציבור, הנוהג לייחס חשיבות לדברים המתפרסמים בעיתונות".
פסק דין דיין מאתמול מוסיף נדבך חשוב לקווי המתאר שהוצגו בפסיקות קודמות. אמנם הדברים בפסק הדין באים על רקע אחד מסעיפי ההגנה האפשרית מכוח חוק איסור לשון הרע, אך דומה שתוקפם חורג מגדר הסוגיה המצומצמת וגולש למכלול היחסים שבין ספקי מידע ותוכן ובין מי שמקבלים וצורכים אותם.
סעיף 15(2) לחוק לשון הרע מקים את הגנת תום הלב במקרה ש"היחסים בין המפרסם לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הקימו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". כל עוד נהגה הלכת עיתון "הארץ", היה נהוג לפרש את סעיף ההגנה הזה בצמצום ולראות את חובתו של כלי התקשורת כמתקיימת רק במצבים קיצוניים כמו סכנה מיידית לביטחון, לחיי אדם או לבריאות הציבור, ורק כאשר קיים אינטרס אישי ספציפי בפרסום.
השופט ויתקון קבע בהלכת "הארץ" כי "היחסים הרגילים בין העיתון ובין קוראיו אינם מטילים עליו חובה לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי". חובתו של העיתון בהקשר זה נתפסה על-ידי בית-המשפט כזהה לחובה של כל אדם רגיל להזהיר את הציבור במצבים קשים, ולא מעבר לכך. החידוש המשמעותי שקיבלנו בפסק דין דיין הוא ביטולה של הלכה זו וקביעת הסדר נורמטיבי אחר תחתיה.
כעת קובע העליון למעשה כי חובתו של כלי תקשורת לפרסם משתרעת גם בכל הנוגע ליצירת דיון ציבורי בעניינים בעלי חשיבות ציבורית ניכרת. השופט שהוביל קו זה בפסק הדין הנוכחי היה עוזי פוגלמן, שהדגים את התפתחותה של החובה העיתונאית הזאת במשפט המקובל באנגליה ואת התמורות המשמעותיות שעברה בעשור האחרון.
פוגלמן ניתח את המושג "עניין ציבורי משמעותי" וקבע כי הוא שקול לרקמה פתוחה שבית-המשפט ייצוק לה תוכן בנסיבות כל מקרה. לפי השופט פוגלמן, בכלל זה נמצאים עניינים שידיעתם ברבים רלבנטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעתם, אם לצורך גיבוש דעה בעניינים ציבוריים ואם לצורך שיפור אורחות חייו. בעיני פוגלמן, המקרה של סרן ר' הוא עניין ציבורי משמעותי, ולנו לא נותר אלא לחשוב על מקרים דומים, בתחומי סיקור שונים שמשקלם לא פחות: הביטחון, הרווחה, הכלכלה והמסחר, ובעצם בכל תחום של חיינו המשותפים.
זאת שאלה משמעותית שיש להתייחס אליה בכובד ראש ולהקדיש לה מחשבה עמוקה. נוכל, למשל, לתאר לעצמנו מצבים שבהם שיקול דעת עיתונאי מקצועי מחייב להביא לקהל הקוראים או הצופים מידע מסוים, שאינו מגיע לידיעתם מסיבות שאינן ענייניות, בין אם בשל רשלנות מקצועית של המערכת העיתונאית או בשל ניגודי עניינים והפרת חובות אמון כלפי הציבור. עיתון המחזיק בידיעה על אודות עסקים אחרים של המו"ל שלו ולא מפרסם אותה ייחשב אולי בהקשר הזה כמי שמפר את חובת הפרסום שלו כלפי ציבור הקוראים. ערוץ טלוויזיה הנמנע מלפרסם כתבת תחקיר גדולה על הבנק המממן אותו צפוי אולי לתביעה צרכנית מצד מי שלא זכו לראות את ממצאי התחקיר.
מן הדברים האלה עולה לא רק שכלי התקשורת צריך לדווח דיווח אמין, עדכני ומלא, אלא שעצם הדיווח במקרים מסוימים, ובקשר לידיעות חשובות, הוא חובה. עיתון הנמנע מדיווח במקרים שבהם מוטלת עליו חובה כזו – מועל בחובתו כלפי ציבור קוראיו. ערוץ טלוויזיה המעכב מידע או מונע אותו מהצופים בשל סיבות חיצוניות ובלתי ענייניו יכול להיחשב כמי שכשל במילוי החוזה שיש לו עם קהל הצופים. תחנת רדיו שתשמיט אייטם מרכזי משיקולים שאינם שיקולי עריכה לגיטימיים עשויה למצוא את עצמה מגישה כתב הגנה בתביעה שתוגש נגדה בשל כך. ניכר על פניו כי בנסיבות מסוימות, הימנעות מלאה מדיווח עלולה לסבך את כלי התקשורת אפילו יותר מאי-דיוקים בדיווח.
מנגד, יש להביא בחשבון את מבנה שוק העיתונות בישראל ובעולם ואת סבך האינטרסים המובנה בו. האם טהרנות מקצועית מהסוג שאנחנו מבקשים להטיל על כלי תקשורת אלה, באמצעות חובת הפרסום, היא מציאותית או שלמעשה תפגע ביכולתם להתקיים מלכתחילה?
הקונפליקט המובנה הזה עלול לגרום למי שיש לו עסקים נוספים להימנע מהרצון לשלוח ידו גם בתקשורת – ככל שחובות הפרסום החלות עליו פוגעות בעסקיו האחרים. עלינו לזכור את גישתם של אלה הטוענים כי ממילא בעלי הגופים העוסקים בתקשורת, ראוי שלא ישלחו ידם בתחומים אחרים כדי לשמור על טוהר המחנה, ואולי גם בהקשר זה יאמץ בית-המשפט את גישת "החומות הסיניות" שיש לייצר בין אגפי פעילות כלכלית שיש ביניהם מתח אינטרסים, כמו ניהול השקעות וחיתום או כמו עסקים ריאליים מול פיננסיים.
כך או כך, ברור עתה, לנוכח הפסיקה בערעור דיין, כי חובת פרסום כלשהי חלה על כלי התקשורת, וכי יש לה תוקף משפטי מחייב. כל שנשאר הוא להציב את בית-המשפט מול מקרה שבו נמנע פרסום מן הציבור, כדי שישלים את תמונת המציאות שצייר בהחלטות שנתן עד כה ויבהיר מה הם גווניה האמיתיים ואם הם נוטים יותר כלפי השחור או כלפי הלבן.
אלעד מן הוא יועץ משפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת (ע"ר)