בפרק הפתיחה של אחת מעונות סדרת הטלוויזיה "הישרדות", בגרסתה הישראלית, מגיעים המשתתפים לאי ומיד מתבקשים על-ידי המנחה: "בחרו לכם מנהיג". המשתתפים, שאינם מכירים את חבריהם אפילו בשמם, רושמים את בחירתם על פתק לפי תיאור ("הבחור עם החולצה האדומה", "הבחור עם הקעקוע", "הבחור עם הבנדנה"). המנחה סופר את הקולות, "מנהיג" נבחר והסדרה יוצאת לדרך. אף אחד לא שם לב לתמימות הדעים המשונה, שלפיה אף משתתף או משתתפת לא בחרו באשה. "הישרדות" היא תוכנית שאולי אין הרבה דברים לומר לזכותה, אך היא מעניקה הזדמנות שווה לגברים ולנשים לנצח. מדוע, אם כן, לא עלה בדעת אף אחד מהמשתתפים להציע אשה לתפקיד?

התובנה שלפיה השפה מייצרת מציאות זוכה לרוב להנהוני הסכמה, עד שמגיעים להיבט המגדרי ("עוד פעם הפמיניסטיות האלה"). האם שפה באמת משפיעה על האופן שבו אנו תופסים גברים ונשים? עצמו רגע עיניים ונסו לענות: "מיהו ישראלי בעיניך?" או "מיהו ישראלי בעינייך?". מה דימיינתם? ברוח הימים האלה, אולי את אריק איינשטיין? האם דמותו של יאיר לפיד עלתה באוב? ביום העצמאות אולי יהיה זה בחור עם כרס מנפנף במנגל? המבוגרים שבינינו אולי יהרהרו ביפה הבלורית והתואר, הצבר עם הקוצים, והצעירים יהגו אולי בדימוי קצת יותר עדכני, של איש הייטק יוצא 8200 בקרוקס וקפוצ'ון.

יש לנו שורה ארוכה של דימויים שהתפתחו עם הזמן, אבל בכנות, כמה מאיתנו מדמיינים אשה לשאלה השגורה הזו של מיהו ישראלי? מתי בפעם האחרונה אמרנו "מלח הארץ" על אשה? ומיהי בכלל הישראלית הטיפוסית? צריך להתאמץ מעט כדי לשרטט קווים לדמותה, וגם אז סביר שתישאר ייצוג של הנשים הישראליות בלבד ולא של כלל החברה, בעוד שהדוגמאות הגבריות נתפסות כמייצגות את כלל החברה הישראלית. בין שלל הגורמים לכך אי-אפשר לשלול את חלקה של השפה, שבדומיננטיות של לשון הזכר מנתבת אותנו, שלא לומר מגבילה אותנו, למאגר דימויים מאוד מסוים.

בספרו רב-המכר "קיצור תולדות האנושות" כותב יובל נוח הררי על תפיסת המציאות המדומיינת של המין האנושי. כדוגמאות הוא מציין את המדינות כישויות מדומיינות ואת הכסף ככלי מסחר מדומיין. אם כוחם של מושגים רבי עוצמה כל-כך כמו מדינה או כסף אינו בממשותם הפיזית, אלא בהיותם חלק מהדימוי המשותף והמוסכם שכולנו חולקים, הרי שלא ניתן להמעיט בכוחו של הדמיון על חיי היומיום שלנו.

נסכים ודאי שהשפה היא הכלי שבאמצעותו אנו ממשיגים את הדמיון. לכן אין זה מופרך להניח שכאשר השפה בלשון זכר, ממילא גם הדמיון שלנו מתמלא בייצוגים זכריים. כך, למשל, דמיונם של גברים ונשים המבטאים את המלים "יועץ", "ילד", "מבקר המדינה" או "רב-חובל" מאויש בדמויות גבריות. לדמיין אשה למלה בלשון זכר זו פעולה שמצריכה מאמץ ואינה מיידית. מטבעה של אסוציאציה שהיא חסרת מאמץ, לכן אין פלא שברוב המקרים נישאר עם דימוי שמאפייניו גבריים.

הדימוי אינו נשאר בראש. הוא מתורגם למעשים. לכן אני רוצה להעלות את האפשרות, עד כמה שזה נשמע מגוחך ובלי להפחית מחשיבותן של סיבות כבדות משקל אחרות, ששכחה פשוטה היא בין הגורמים להעדר שילוב ראוי של נשים בזירות ציבוריות שונות. כיוון שהיומיום של רובנו משלב גברים ונשים אלה לצד אלה, ניתן לתהות, איך אפשר לשכוח שקיימות נשים? והנה, עובדה ששוב ושוב נשמטת הנוכחות הנשית בקלות מעוררת פליאה. ממנים ועדות, מרכיבים פאנלים לאולפן שישי, מדפיסים מוספי עיתונות, ופשוט לא שמים לב ש"החברה הישראלית" מיוצגת חלקית.

העין רגילה והדמיון רגיל לדמות גברית כברירת מחדל טבעית לייצוג כלל החברה. לכן בחברה החילונית, שבה שילוב נשים הוא במקרים רבים אחרי שלב המאבק המשפטי, נותר עדיין להילחם על השדה התודעתי, ושם אלוהי השוויון נמצא בפרטים הקטנים, כמו השפה. איני תמימה להאמין שדי במלה ניטרלית כדי לפתור כל הטיה מגדרית, אבל אין ספק ששינוי לשוני יכול לעורר את מוחנו להיפתח ולדמיין נשים וגברים במקומות שבהם התרגלנו לאבטיפוס מגדרי אחד. לשון פנייה היא כלי נהדר לתזכורת תמידית. ביכולתה לשבור את המונופול שיש לדימוי הזכרי על חיינו, שאנו עיוורים אליו מכוח ההרגל.

במה זה כרוך בפועל? בדיבור זה כרוך בשילוב מודע של התייחסות לבנים ובנות, בעיקר מצד אנשים שיש להם במה וקהל, ממורים ועד עיתונאים ומגישים ופוליטיקאים. בכתיבה אחלק את התייחסותי לשניים – תחביר ותוכן. בתחביר נדרשת חשיבה מעמיקה. כמתרגמת ועורכת אני נתקלת באתגר המגדרי של העברית מדי יום, והוא אכן לא פשוט. בזמנו נטלתי חלק בכתיבת הספר "נשים לגופן" שהוציאה עמותה בשם זה, ונכתב מתוך מודעות מלאה לקהל יעד נשי. הבעיה הלשונית שעמדה בפני הכותבות צפה במלוא עוזה. שיבוץ קווים נטויים בטקסט מפריע לקריאה במבט ראשון, ואינו הנורמה המקובלת (עובדה שגם בטקסט הזה נמנעתי מלעשות זאת).

יחד עם זאת, צריך לזכור שאם הדבר נעשה במידה, יש לקווים נטייה להיעלם. האלכסון יכול להפוך לתו נוסף במלה. פעם היו אלה מודעות הדרושים שעברו מהפכה דומה, והיום תשומת הלב מופנה לשילוט. אין לי ספק שתידרש חשיבה בלשנית ופתרונות מומחים כדי לייצר תוצאה טובה, אבל כדי להגיע לפתרונות צריך קודם כל להאמין שזה חשוב.

סוגיית התוכן פשוטה יותר, למרבה המזל, משום שכל שנדרש הוא מודעות. אינספור פעמים נתקלתי בעיתונות, לרוב בטורים אישיים ובמדורי דעות, בניסוחים שמתחילים כביכול בדיבור לכלל החברה, ומהר מאוד גולשים בהיסח הדעת לחוויות גבריות, בלי שהכותב ישים לב שאיבד בדרך את קהל הקוראות שלו. לדוגמה "אנחנו לא מורידים את העיניים מהסמרטפון, מפספסים את החיים, לא מתייחסים לבת הזוג". או "מעמד הביניים בסך-הכל רוצה להרים את הראש מעל המים, להרוויח מספיק, לקנות דירה לאשה ולילדים". אלה דוגמאות פיקטיביות אבל מייצגות.

אפשר להניח שעיתונאי שכותב מדמיין את הקהל שלו. וכשהוא מדמיין בלשון זכר הוא גם כותב לקהל של גברים. נשים מצדן כבר התרגלו לעשות את ההיפוך, אבל אני מבטיחה לכם שלא משנה עד כמה אנו מיומנות בלוליינות ההיפוך השפתי, יש לכך מחיר שמתבטא בתחושת ניכור.

מרתק לצפות בקטע מתוך "הישרדות", ולו כדי לראות את עוצמת כוח הדמיון. כיצד מוח שמדמיין "מנהיג" כאבטיפוס גברי ננעל עד שאפילו מראה עיניים של קבוצת נשים בשר ודם לא חודרת אליו. יש שינויים שמצריכים מהפכות גדולות, אבל יש מקרים שבהם כל מה שצריך כדי שנשים יחושו שותפות במשחק הוא שידברו ישירות אליהן.

ליאורה ענת-שפיר היא עורכת ומתרגמת