פרולוג של נוסטלגיה
מיכאל וולף, או שמא נאמר ברוח הימים האלה מ"ו, הוא דמות מיתולוגית מפרק ב"זהו זה" שהתמקד בפארודיה על תוכניתו הפופולרית של רפי גינת "בשידור חוקר". מאז שודרה ב-1988, נחקקו כמה אמירות אלמותיות שלה בקאלט התרבותי שלנו, וגם זוקקו כמה תובנות על המקום והמציאות שבהם אנו חיים.
באותה תוכנית, "בשיטור משודר", גילם שלמה בראבא את וולף, קשיש תל-אביב שאסף את פדיון הגמלאות שלו ושל אשתו בסך 2,400 שקל מן הביטוח-הלאומי ונפל קורבן כביכול לנוכל שלווה ממנו את הכסף כדי להשלים עסקת רכישה פיקטיבית של גשר הירקון. הנוכל נעלם עם הכסף והשאיר אצל וולף את שטר הבעלות על הגשר, המקנה את הזכות לשלוט על התנועה בו, כפי שהסביר לוולף.
עם גמר השחזור פנה גינת הבדוי, שגולם גם הוא על-ידי בראבא, והרעים בקולו: "מהו הלקח? כפי שאנחנו אומרים תמיד ב'כלבוטק' – לא להתפתות לעסקאות ברחוב, אחרת אתה אוכל אותה, אוכל אותה בחזק ואוכל אותה בגדול". בהמשך שאל גינת הבדוי את השוטר באולפן אם הנוכל נתפס, והופתע לשמוע שהמשטרה כלל לא חיפשה אותו. למעשה השוטרים מבקשים מהציבור לעזור להם לחפש את וולף, שנותר על הגשר והצליח לגבות באותו יום יותר משני מיליון שקל מנהגים שעברו עליו, בזכות שטר הבעלות שבידיו.
מגיש הטלוויזיה רפי גינת בקדימון לתוכניות "כלבוטק" ו"משפחה לא בוחרים" (צילום מסך)
השנים עברו מאז, ומיכאל וולף פגש את רפי גינת שוב במהלך השבוע שעבר. זה היה במסגרת הפרומואים שבישרו על עליית העונה החדשה של "כלבוטק" ושידור פרק הבכורה של הסדרה הקומית החדשה "משפחה לא בוחרים", המבוססת על פורמט אמריקאי ("כולם אוהבים את ריימונד", בכיכובו של ריי רומנו). גינת אמר שם על בראבא, המגלם את אביו של הכוכב הראשי, בעוד פניו של האחרון מפוקסלים למניעת זיהויו, "המשפחה שמאחורי אולי נראית כמו משפחות אחרות, אבל אל תטעו – כולם כאן קומבינטורים אחד-אחד!".
כשהגיע ביום חמישי זמן שידור התחקיר על עד המדינה בפרשת הולילנד, שהשיק את העונה החדשה של "כלבוטק", היתה זאת מבחינתי סגירת מעגל פואטית שמעידה יותר מכל על המסקנה המצטברת מפרשת עד המדינה ש"ד. או המסקנה שיש להגיע אליה ללא כחל ושרק בהקשר שלה, והממוענת לכל המשתתפים, העדים, הנאשמים, המאשימים והעיתונאים: "עזבו אותי, באמא'שכם".
פתאום עכשיו, פתאום היום
חידת זהותו של ש"ד, עד המדינה בפרשת הולילנד, אינה חידה כלל. כל ילד עם יכולת הקלדה מינימלית יכול למצוא, בחיפוש של שתי שניות ברשת, את שמו המלא, כל עלילותיו וקורותיו, כולל קטעים שפורסמו באתרי חדשות מובילים טרם הטלת איסור הפרסום ולא הורדו מעולם.
גם השופט רוזן, שדן בבקשתה של הפרקליטות בבית-המשפט המחוזי להרחיב את צו איסור הפרסום ולאסור על שידורה של "כלבוטק", נימק את החלטתו לדחות את הבקשה בכך שהסוסים כבר מזמן ברחו מהאורווה. זה לא אומר שזה בסדר, אבל זאת כנראה המציאות, ואפילו הפרקליטות לא ניסתה לשנות אותה בנחישות יתר ובמהלכים אקטיביים מדי. מספר כתבי האישום שהוגשו בהקשר זה, של פרסום פרטיו של ש"ד, היה ונותר אפס.
למרות זאת, נראה שמשהו מלחיץ ומרגיז את הפרקליטות. זו אינה הפעם הראשונה, גם לא בעת האחרונה, שמלעיזים על עד המדינה שמסתוריותו אינה מסתורית שהוא לא בדיוק "מלח הארץ" ושבין שלל התארים והתעודות שלו קשה יהיה למצוא דווקא תעודת יושר. בכל זאת – התוכנית של גינת הצליחה להביא את הפרקליטות להגיש בקשה להרחבת צו איסור הפרסום מעבר לשמו ותמונתו של עד המדינה.
המכשלה העיקרית שאיתה התמודדה הפרקליטות ועליה הצביעו גם שופטי בית-המשפט העליון היא שהפרקליטות לא הצליחה להצביע על הוראת חוק ספציפית האוסרת פרסום בנסיבות האמורות. הפרקליטות ביקשה מבית-המשפט לעשות שימוש ב"סמכותו הטבועה" כדי לאסור את הפרסום ולהרחיב את צו איסור הפרסום.
מי שמכיר את שפת הקוד הזאת, המשפטית, מבין שמדובר באיתות מצוקה של הפרקליטות, משהו שניתן להקביל לבקשות של ילד מתחנן להוריו בסגנון של "בבקשה בבקשה, אני לא יכול להסביר למה זה מגיע לי, אבל אני ממש רוצה וצריך את זה". בית-המשפט, בדרך כלל, כמו הורה קפדן וסרבן, אינו ממהר להיעתר מכוח סמכותו הטבועה לבקשות כלשהן. כמו משהו ששומרים לנסיבות מיוחדות וליום חג או חירום משפטי, כך לא נהוג לשלוף את הסמכות הטבועה אלא במקרים מיוחדים.
זה לא היה אמור להפתיע את הפרקליטות. כפי שעולה מעיון בפרוטוקול הדיון בעליון, וכפי שאף צוין בפסק הדין, שופטי העליון הפנו את הפרקליטות לשתי החלטות מרכזיות שסימנו את הכיוון לתוצאה הסופית: הראשונה היתה בש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.4.11), והשנייה ניתנה רק לאחרונה, בבג"ץ 2759/12 וינר נ' מבקר המדינה (לא פורסם, 28.6.12).
אצל שטנגר, למשל, אמרו השופטים לעניין הסמכות הטבועה כי "הצד המשותף להגדרות ולנסיונות לתחם את גבולות הגזרה של הסמכות הטבועה הוא שעל בית-המשפט להגביל את השימוש בה למקרים מיוחדים וחריגים בהם נדרש הדבר באופן חיוני". השופטים גם הדגישו כי ככל שהטריטוריה היא פלילית, הרי שיש להקפיד אף יותר, וכי "האפשרות של בית-המשפט לפעול מכוח 'סמכותו הטבועה' היא מצומצמת רק לאותם מקרים שבהם עולה הסמכות בקנה אחד עם הוראות החוק, וכאשר היא מתחייבת מתפקידו של בית-המשפט בבואו לתת תוקף לתכלית החקיקתית".
במקרה שלנו, כך ציינו גם שופטי העליון, חוק בתי-המשפט המפרט מקרים שבהם יכול ומוסמך בית-המשפט לאסור פרסומים, כמו למשל סעיף 70 לחוק בתי-המשפט, אינו מאפשר לאסור פרסום מן הטעמים שטענה להם המדינה, וסעיפים אחרים, כמו סעיף 75 לאותו חוק, המכיל סמכות כללית להענקת צווים שונים, נוגעים להליכים אזרחיים ולא להליך פלילי כמו זה שבמסגרתו נתבקש צו איסור הפרסום. בקיצור, הפרקליטות התקשתה למצוא את המקבילה המשפטית המדויקת לנוסחה המוכרת לנו ממשחקי הילדות לאמור: "סטופ כדור הארץ – נגעתי באדום".
טענה נוספת שאפשר להעלות על הדעת נוגעת לעבירת הסוב-יודיצה. העבירה הזאת, שמזמן הפסיקו לקחת ברצינות ושאת סימני כתב אישום שקשורים בה אפילו זקני צפת מן הפרקליטות מתקשים לזכור, מעוגנת בסעיף 71 לחוק בתי-המשפט, שכיכב כאן כבר קודם. זוהי עבירה פלילית האוסרת על אדם לפרסם דבר מה על הליך פלילי תלוי ועומד במטרה להשפיע על ההליך או על תוצאותיו.
אם היינו בוחנים חלק גדול מהפרסומים הפרשניים הנלווים בשנים האחרונות ללא מעט מן ההליכים הפליליים שהתנהלו כאן, לא מעט עיתונאים ופרשנים היו צריכים להצטייד בתיק כלי רחצה ושאר מצרכי יסוד של מתקני כליאה. במציאות שבה העבירה הזאת היא אות מתה, קשה לתלות עליה אפילו סיבה אפשרית לצו איסור פרסום. תנועת אומ"ץ הגישה ב-2.9.12 תלונה ליועץ המשפטי לממשלה בהקשר זה, אך ספק אם ייצא ממנה משהו לאור התוצאה המשפטית הסופית בעליון.
במחוזי הפרקליטות עוד טענה לעניין זה. בעליון אפילו לא טרחו לדון בזה בפסק הדין הקצר שכתבו. ההתייחסות בפסק דין שטנגר לסוגיה זו מלמדת אולי למה. שם אמרו כי סעיף 71 אינו תשתית ראויה להענקת צו איסור פרסום, משום ש"פגיעה שכזו בחופש הביטוי, בגין חשש ערטילאי לעבירה על עקרון הסוב-יודיצה, מבלי שניתן לייחס לאיש את היסוד הנפשי הנדרש, היא תוצאה מוקשית שאין לקבלה". במקרה שטנגר אמנם התבקש צו איסור פרסום על חומר גלם שטרם שובץ בכתבה קונקרטית, שלא כמו במקרה גינת, אבל הרושם הברור הוא שבית-המשפט יעדיף שלא למנוע מראש את מה שאמור למנוע האיום או החשש מהעמדה לדין פלילי. טוב או רע – זה המצב.
עניין אחד תמוה בכל הדבר הזה. מדוע לא צפו השופטים בעליון ובמחוזי בקלטת הכתבה כדי להתרשם ממנה באופן ישיר ובלתי אמצעי? עד כמה שהצלחתי להבין, הפרקליטות התנגדה לעניין זה – אולי משום שחשבה ששופט המחוזי יושפע מן הדברים ואמינות העד בעיניו תינזק, ואכן קיים כאן פרדוקס מעגלי כלשהו. השופטים בעליון, מנגד, אינם יושבים כערכאה השומעת את ש"ד, ולכן משוחררים מהחשש הזה. מצד שני ולאחר שידור הכתבה, די ברור שאם היו רואים את מה שנכלל בה, היתה מתחזקת אצלם המסקנה שאין לאסור את השידור, משום שכפי שגינת כינה את מגיש הפינה החדשה בתוכניתו, בוקי נאה, "בוקי בקבוקי", גם כאן מדובר בבוקי סריקי אמיתי.
אקדח שתלוי על הקיר הוא לפעמים סתם מיקרופון
מי שראה את התחקיר ומכיר את סיפורו של מיכאל וולף, לא יכול היה שלא לחייך. גינת חגג וצהל על החלטת בית-המשפט. כל-כך חגג וצהל, עד שכמעט הצליח להסתיר את העובדה שמדובר פה בעוד תוכנית של "בשיטור משודר". גינת מתמחה בעיתונות כריזה. כמי שקנה לו גם מוניטין ככרוז מוכשר, הכריזה טבועה באישיותו ובקולו הרועם. המשפטים הרועמים שלו, הפסקניים והמכילים אמת מוחלטת, אינם ייחודיים לפרשת עד המדינה והתחקיר ששידר על אודותיה.
למעשה, כל פושע פעוט ודל אמצעים מקבל אצלו שדרוג רועם לדרגת "קומבינטור". למעשה, התחקיר של גינת לא התרומם לגבהים מרשימים. קצת לונדון, קצת רמאות נדל"ן, קצת זיוף קורות חיים ומחלות, לא משהו שמפיל מהכיסא, אבל כשכל התחמושת הזאת מועברת בכריזה – אם לא תחושו כאב לב, לפחות יכאב לכם עור התוף.
וישנו גם העניין הפעוט של הגילוי הנאות. איני יודע מה טיב יחסיו של גינת עם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. מפרסומים פומביים שונים מהשנים האחרונות, שכמה מהם לוו בתמונות, ניתן היה להתרשם שהם לא זרים גמורים זה לזה.
מהתמונה שהתנוססה לצד טור הביקורת של מורן שריר ב"הארץ" ביום שלמחרת השידור אפשר היה להבין שהם גם מעט יותר ממכרים. אם תוסיפו זאת לעובדה שהסיפור הזה אינו נופל במאגר הסיפורים והנושאים הקלאסיים שבהם עסקה "כלבוטק" בשנות קיומה, שאופיינו יותר בתרמיות מסחר, צרכנות ועסקים קטנים ובינוניים, ולא בתחקירים על עדי מדינה במשפטים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, תקבלו תחושת אי-נוחות גבה גלית.
לסיכום, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו על מי הקומבינה ושל מי הקומבינה. של גינת? של אולמרט? של ש"ד? של הפרקליטות ששוב רצה לבית-המשפט כדי להציל את העולם או יותר נכון את עולמה שלה וחזרה עם הזנב בין הרגליים ועם עוד פסק דין של בית-המשפט העליון שיקשה על עבודתה להבא? ואולי הקומבינה היא של כולם ועל חשבוננו?
דו"חות הצפייה של הבוקר שאחרי הצביעו על נתוני רייטינג יפים לגינת וקבעו שניצח את המתחרה ששודרה בערוץ המקביל, "היפה והחנון". בתחרות הזאת כולנו מפסידים למעשה. כעת נותר לראות אם גם סיפורם של דירקטור וולט וחברת החשמל, המכיל לא מעט תובנות על החיים שלנו בישראל, ישמש השראה לתוכנית אחרת של "כלבוטק".