בגלל מעמדו המונופוליסטי של "ידיעות אחרונות" בעיתונות הכתובה בישראל, יש לציבור עניין ממדרגה ראשונה בשאלה אם בעלי העיתון והנהלתו משתמשים בכוח הכמעט אבסולוטי שבידיהם גם לטובת השירות שהם נותנים לקוראים, התלויים בעיתון כמקור למידע פוליטי, כלכלי, תרבותי ובריאותי; או שהכוח שבידי הנהלת העיתון משמש רק להגדיל את רווחי הבעלים ולהגן על האינטרסים הצרים שלהם, גם כשהם עומדים בסתירה לאמות מידה מקצועיות של דיווח הוגן ומהימן, ביקורת ללא משוא פנים והצגת יריעה מגוונת של דעות ופרשנויות.
מי שמתבונן בהחלטות הנהלת העיתון בשורה של נושאים בתקופה האחרונה יכול לגלות מגמה. הדיווח הלא מאוזן על סכסוך העבודה בין ההנהלה לבין עובדי הדפוס הזכיר את הדיווחים המעוותים בתקופה הארוכה של הסכסוכים בין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב". סגנון הניהול הכוחני של הסכסוך הזה מצד ההנהלה הזכיר את ההחלטה הפתאומית, ללא הסבר מתקבל על הדעת, לפטר את העורך הקודם, אלון שליו, לפני קרוב לשנה. ההנהלה גילתה נכונות לקנות את תמיכת חלק מן העיתונאים בעמדתה בסכסוך עם עובדי הדפוס, במחיר הכבד של שחיקת שרידי הסולידריות המקצועית והמוסרית בין עובדי העיתון בכלל ובין העיתונאים לבין עצמם בפרט.
כל ההחלטות האלה מצביעות על מגמה של שימוש שרירותי וחסר מעצורים בכוח שבידי הנהלת העיתון, ומה שמפתיע לא פחות, בצורה הפוגעת ברקמה האנושית והמקצועית שעשתה את "ידיעות אחרונות" לא רק לעיתון הנפוץ במדינה, אלא אף לעיתון מכובד. על רקע הפגיעות המצטברות במורל העובדים, בלטה הסולידריות שהתגלתה כאן (ולא בפעם הראשונה) בין הנהלות העיתונים הגדולים. מתברר שהאינטרס המשותף שלהם כמעבידים חזק אפילו מיצר התחרות ביניהם. צורה זו של שיתוף פעולה כבר באה לידי ביטוי מדאיג בתקופה שבה פעלו יחד כקבוצת אינטרס בכנסת למען רכישת שליטה בערוץ השני בראשית שנות התשעים, תוך כדי הפרחת איומים מרומזים אל עבר חברי-כנסת לבל יעזו לפגוע באינטרסים שלהם.
השיטה שנוקטות כל הנהלות העיתונים הגדולים כדי להסיח כל התנגדות לחופש פעולתן היא לפורר את האיגודים המקצועיים של העיתונאים ולכפוף אותם אליהן בחוזים אישיים. באופן זה, משכורות או תגמולים, המגובים תמיד באיום לא מפורש או בסכנה של פיטורים פתאומיים, יכולים לקנות הסתגלות וצנזורה עצמית של עיתונאים בנושאים רבים. זה מתחיל תמיד בפרט קטן אחד שהעיתונאי מעדיף להעלים או להתאים מתוך צורך טבעי ואנושי לא להרגיז את המעביד, וממשיך לעוד פרט ועוד כתבה הנראים קטנים ושוליים מכדי לסכן בעבורם את הפרנסה. במשך הזמן, הכניעות הקטנות מצטברות להרגל ולשחיקה שאין ממנה חזרה. כאשר כוחה של הנהלת עיתון מופעל בשרירות ובעזות מצח, הופך גם העיתונאי הבכיר ביותר לאדם תלוי, המאבד את כבודו העצמי ואת יכולתו לפעול כשליח ציבור. תהליך כזה הוא מרשם להריסת כל חלקה טובה בעיתונות הישראלית, שבה הבעלות נתונה בידי קומץ משפחות.
כמעט כל העיתונאים, גם הבכירים שבהם, מוכנים לבלוע הרבה צפרדעים ובלבד שלא לסכן את מקור פרנסתם ואת מראית העין של מעמדם ככוכבי תקשורת. אך אם בעבר יכול היה עיתונאי של "ידיעות אחרונות" לחוש קורטוב של גאווה מקצועית במעמדו, בעצמאותו וביכולת השפעתו, היום, נוכח הגילויים הפומביים של כוחנות ההנהלה, יכול כל קורא משכיל להסיק שבאווירה כזו, של שליטה ללא מצרים בעובדים, גם מעמד העיתונאים הבכירים אינו מה שהיה פעם. התהליך המסוכן הזה מתחולל מול עינינו על רקע הידיעה שב-1 בינואר 2001 יפקע ההסכם שהגביל את יכולתה של הנהלת "ידיעות אחרונות" לחתום על חוזים אישיים עם לא יותר מ-50% מן העיתונאים. מתאריך זו תוכל ההנהלה להגדיל ככל שתרצה את מספר העיתונאים המועסקים על-פי חוזים אישיים (אם כי העיתונאים המאוגדים בהסכם הקיבוצי ימשיכו להיות מוגנים על-ידיו עד הגיעם לגיל הפרישה).
במצב כזה של אי-שוויון קיצוני בין כוח ההנהלה לכוח העיתונאי הנאלץ לעמוד בודד מולה, הדבר היחיד שיכול למנוע קריסה או שחיקה בלתי הפיכה של איכויות עיתונאיות הוא ריסון עצמי של ההנהלה. אך התנהגותה של הנהלת "ידיעות אחרונות" בתקופה האחרונה איננה נותנת כל יסוד לתקווה לריסון כזה.
גם ההרס שנגרם ל"מעריב" בשל כוחניות ההנהלה בראשות עופר נמרודי אינו מרתיע, כנראה, כשם שהריסון היחסי שמפגינה הנהלת "הארץ" איננו, כנראה, דגם מושך. הנהלה המצפצפת על כבודם של עובדיה ומחאותיהם של עיתונאיה הבכירים מזלזלת, בעצם, גם בקוראי העיתון. רוב הציבור לא ישים לב לשחיקה האטית באיכות העיתון, כשם שאין הוא שם לב לשחיקה בשירותי הבריאות או באיכות הבשר והמים. השיפור החיצוני בעיתון יכסה במידה לא מעטה על הדלדול והירידה באיכות המידע. אך דווקא הקורא הלא תמים של "ידיעות אחרונות" צריך עם תום הסכסוך לשאול את עצמו כמה שאלות נוקבות. האם הנהלת העיתון מציידת את הכתבים הכלכליים בתקציב לכתבות תחקיר עמוקות וחושפניות נגד שחיתות והונאות מצד האליטה הכלכלית שאליה היא משתייכת? איזה אחוז מן התקציבים שניתנו למרדכי גילת לחשיפת שחיתויות של אישים פוליטיים הופנה לחשיפת שחיתויות של בעלי ההון וראשי המשק? למי מן הדמויות הכלכליות המרכזיות במדינת ישראל יש תמריצים להתקשר עם עסקיהם של בעלי "ידיעות אחרונות", "גלובס", "מעריב" וכו', כדי להיות מוגנים מחשיפה במוספים הכלכליים של עיתונים אלה? האם העיסוק היעיל והאיום המתמיד בחשיפת שחיתויות של פוליטיקאים ופקידים משתלם להנהלת העיתונים מבחינה כלכלית? האם נוסף על העובדה ששערוריות שחיתות מוכרות עיתונים, יש כאן גם ניסיון להרתיע חברי-כנסת, שרים וראשי ממשלה מפני חקיקה והחלטות היכולות לפגוע ברווחים של בעלי העיתונים (כמו, למשל בתחום האינטרנט)?
כל מי שיודע כיצד מתפקדים עיתונים הנהנים ממוניטין רבים, יודע שאחד התנאים החשובים להבטחת איכותם הוא ביזור והאצלת סמכויות, מן ההנהלה דרך העורכים לראשי המדורים ועד לעיתונאים עצמם. ריכוזיות וכוחניות הן מרשם לעיתונים מתנוונים. האם "העיתון של המדינה" הופך לנגד עינינו לעיתון של ההנהלה?
ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 27, יולי 2000