המשא-ומתן לעסקה המלוכלכת שהתקיים לכאורה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ומו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, ושנחשף על-ידי חדשות 2 ו"הארץ", מציף שוב את האמת המרה על עולם התקשורת הישראלי: עולם שבו מערכות עיתונאיות פועלות לשם ומכוח אינטרסים כלכליים בלבד, משועבדות לשורת הרווח של בעלי השליטה, רותמות את הסיקור העיתונאי לטובת אינטרסים זרים ומקיימות יחסים אסורים עם מושאי הסיקור.

לפי הפרסומים, בשיחה מוקלטת בין נתניהו לבין מוזס נידונה עסקה שלפיה "ידיעות אחרונות" ישנה את יחסו העוין לנתניהו, ובתמורה יפעל נתניהו לצמצום תפוצת "ישראל היום" ואולי לסגירת מהדורת סוף השבוע שלו. עסקה כזו מזכירה שוב עד כמה אקסיומות שהיכו שורש בשיח הציבורי ביחס לעיתונות ועיתונאים בישראל, הן משוללות כל יסוד:

• כאילו "ידיעות אחרונות" הוא עיתון המתנגד אידיאולוגית לנתניהו.
• כאילו "ישראל היום" הוא עיתון ימין אידיאולוגי.
• כאילו ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" פועלים עיתונאים חופשיים ועצמאיים.

העסקה לכאורה מדגימה את מה שנכתב כאן שוב ושוב, בסקירות העיתונות, במאמרים ובכתבות: ל"ידיעות אחרונות" אין בעיה עם נתניהו כשם של"ישראל היום" אין קשר מיוחד לימין. מדובר בעיתונים פרסונליים המשמשים להשגת מטרות נקודתיות: "ידיעות אחרונות" מגויס להשאת רווחים לבעל השליטה מוזס. הסיקור העוין לנתניהו לא הגיע כתוצאה מקרבה ליריביו הפוליטיים ובטח שלא מאיזו אידיאולוגיה כזו או אחרת, אלא פשוט בגלל האיום הכלכלי שהנחית נתניהו על "ידיעות אחרונות" כשהביא ליצירתו של "ישראל היום".

"ישראל היום" מאידך, לפי הפרסומים על העסקה לכאורה, אינו שופר אידיאולוגי של הימין המושתק, אלא מכשיר קהה שנועד לשמש את התמרונים הפוליטיים של פוליטיקאי בודד: ברצות נתניהו להשיג הישג אצל העיתון "השמאלי", ינחית הוראה על מערכת העיתון "הימני".

הכותבים הבכירים ב"ישראל היום" התהדרו במשך השנים בכך שמדובר בכלי תקשורת לגיטימי בעל נטייה שמרנית ודחו בתוקף את הטענה כאילו מדובר בסך הכל במכשיר תעמולה של נתניהו, למרות ההטיה הברורה שזעקה מדי יום מבין דפיו של העיתון. כעת מתברר כי נתניהו, לכאורה, מסכים לקצץ בדפים האלה ממש כדי לצבור רווח בדפי העיתון המתחרה שב"ישראל היום" אהבו כל-כך להשמיץ. אותו נתניהו שהכחיש בתוקף כל השפעה על "ישראל היום" – גם בתצהירים משפטיים.

ואולי הכי חשוב: עסקה כזו לא היתה יכולה להתקיים בכלי תקשורת שבו המערכות העיתונאיות נהנות מחופש עיתונאי ופועלות ללא הכתבות מצד בעלי הבית. אם עיתונאי "ידיעות אחרונות" היו עיתונאים עצמאים, הראויים לשמם, אי-אפשר היה למכור את הסיקור שלהם לראש הממשלה. אם עיתונאי "ישראל היום" היו עיתונאים עצמאיים, הראויים לשמם, אי-אפשר היה להנחית עליהם לצמצם את תפוצתם.

ואם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוהג להיפגש עם מושאי סיקור כדי לרקום עסקאות של תן וקח, ואם המו"ל בפועל של "ישראל היום" נוהג לקיים פגישות למטרות דומות – על כמה פגישות כאלה לא שמענו? כמה פגישות כאלה לא הוקלטו, או כן הוקלטו ולא נחשפו?

ההשלכות של פרשה זו אינן רק על המשך כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה. לעסקת שוחד יש שני צדדים. הפרשה הזו היא המקום שבו השחיתות העיתונאית והפרת האתיקה המקצועית עלולות להיהפך לעבירה פלילית. מוזס, שחמק מהעמדה לדין בפרשת האזנות הסתר, עלול למצוא את עצמו באולם בית-המשפט בגלל הקלטה שלו עצמו. ראש הממשלה שסימן את התקשורת כבוגדת עלול לצלול מטה חבוק בזרועותיו של יריבו המר, האיש שדאג להפוך לדמון בעיני ציבור בוחריו, ארנון מוזס.

אם בפרשה ההיא, של האזנות הסתר משנות התשעים, היה מדובר בריגול תעשייתי, כעת מדובר בהשחתה מן היסוד של העיתונות בישראל, אך סמלי יהיה אם המשחיתים יבואו על עונשם דווקא בהקשר הזה.

Read this article in English