ז': "מתי משתמשים בנשק? אנחנו משתמשים בנשק רק להגנה עצמית, גם אם אנחנו כל-כך רוצים וכל-כך רוצים להרוג ערבים, זה לא המקום. פה לא לומדים את הדברים האלה. איש איש הישר בעיניו יעשה - אחרי הקייטנה".
(המדריך ז' לחניכי קייטנת "כך" בקריית-ארבע במהלך הסבר על שימוש בנשק, כתבתו של ניצן חן, "היומן" ערוץ 1, 29.7.94)
"עד טיפת דמי האחרונה".
גם להרוג?
"גם להרוג".
את מי?
"את מי שיגידו לי".
ערבים?
"אם זה מחבל, אם זה ערבי סתם... הכול".
יהודים?
"יהודים..."
אם יאמרו לך?
"יש יהודים שהם לא יהודים".
אם יאמרו לך להרוג יהודים, תהרוג גם?
"אם זה יהודי שלא יהודי, ואנשים יכולים להבין למה אני מתכוון, אז כן".
(מתוך טקס ההשבעה לארגון אי"ל, כתבתו של איתן אורן, "היומן", ערוץ 1, 22.9.95)
בחלק החסוי של דו"ח ועדת שמגר, זה שחשף את מערומיהם של אנשי השב"כ שהפעילו את הסוכן אבישי רביב, נשלחה אצבע מאשימה אל פעולתה של התקשורת, בעיקר זו של הערוץ הראשון, בכיסוי פעולותיהם של אבישי רביב וחבריו במסגרת מה שמכונה "תנועות הימין הקיצוניות". כלי התקשורת, קבעה הוועדה, נתנו כיסוי לגופים ולפעילויות שלא היה להם קיום אמיתי בשטח.
כך נכתב בדו"ח: "הוא (אבישי רביב; ע"ב) היה הגורם המרכזי ביצירת גוף דמה מיליטנטי שכונה 'אי"ל' (ארגון יהודי לוחם), שנתקיים למעשה רק בפרסומיו של אבישי רביב ועל-ידי הכיסוי שניתן לו בטלוויזיה".
כמה פסקאות אחר-כך נכתב שוב: "אבישי רביב המשיך בשלו. הוא יזם פעילויות אלימות בחברון, פרסם כרוזים ובהם אחד שקרא לסרב לשרת בצה"ל, התנכל לראש מועצת קריית- ארבע ולבניו, שנראו לו מתונים מדי, הציג לתקשורת מיצג מבוים של קייטנת 'כך', יצר שם של גוף חדש בשם 'חרב גדעון', פרסם כרוזים הקוראים לפגיעה במר דומב, מפעילי מועצת יש"ע".
אותו "מיצג מבוים", קייטנת הנוער של "כך", הוצג לעיני כלי התקשורת ב-25 ליולי 1994 בקריית-ארבע. ב"ידיעות אחרונות" הקדיש הכתב איתמר אייכנר לנושא ידיעה קצרה עם תמונה תחת הכותרת: "תנועת 'כך' מפעילה מחנות-נוער במחתרת". בערוץ הראשון, לעומת זאת, בחרו להקדיש לנושא כתבה שלמה ב"יומן". ניצן חן, אז כתב ההתיישבות של חדשות הערוץ הראשון, צילם כשמונה ילדים בשעת אימונים "יבשים" בנשק. אחר-כך יצא חן עם מדריכי הקייטנה למזרח ירושלים ותיעד אותם נוסעים במכונית עם מנורה כחולה מהבהבת, מטרידים באלימות עוברי אורח ברחובות השוממים, ולבסוף צילם כתובת שרוססה על מצבת החייל האלמוני: "מוות לחוסיין - 'כך'".
הכתבה עוררה סערת רוחות ציבורית וגררה חקירת משטרה. אבל עוד לפני כן היא עוררה חילוקי דעות בקרב אנשי הצוות שיצאו לצלם עם חן. מספר אחד מהם: "תוך כדי עשיית הכתבה חשבתי שהסיפור קטן הרבה יותר ממה שהוא נראה. לקחו כמה ילדים וצילמו אותם. הרגשתי די מנוצל - להראות דברים שבמציאות כמעט לא קיימים. בגלל נוכחות של כלי התקשורת, הם הסכימו לבוא לירושלים ולעשות פרובוקציות במזרח העיר במקום שאין להם שום קשר אליו. הם עצרו מכוניות באמצע הלילה והתחילו לבדוק להם תעודות. במזרח העיר הם בפירוש עשו את זה במיוחד בשבילנו. נראה לי שאלו דברים שנעשו רק כדי שיהיה לנו עוד משהו להראות בכתבה. הם הכו שם כומר יווני שכעס מאוד וטען שזה בגללנו. בשלב הזה רציתי להפסיק את הכתבה, אבל היא לא הופסקה. לדעתי היה צריך להפסיק אותה, כי היא לא שירתה שום דבר. היא שירתה אותם, לא את העיתונות ולא את הטלוויזיה".
הצגה לתקשורת
לאחר שצולמה הסיסמה שרוססה על מצבת החייל האלמוני הירדני, נראה בכתבה אחד החניכים מתחמק מהמקום בחשיכה. צילום המילוט היה מבוים לחלוטין. "הם באו אלינו ואמרו", מספר איש הצוות: "'ציירנו על המצבה, בוא נעשה כאילו שאנחנו בורחים'. כעסתי מאוד כי נראה היה לי שאנחנו מביימים דברים".
גיל ליטמן, אז כתב המתיישבים של קול-ישראל, סירב לקחת חלק ב"מסיבת העיתונאים" שארגנו מדריכי הקייטנה של "כך". "הייתי בתחילת ההצגה, ליד קריית-ארבע. הם ביקשו מילדים שיבואו עם חולצות צהובות, נתנו להם עוזי וחילקו פקודות - פול, קום, שכב, פז"צטות. בשלב הזה הסתובבתי והלכתי לדרכי. למחרת יצאו כתבות מזעזעות ומצמררות ובכנסת קם קול צעקה בעקבות התמונות של ילדים עם כובעי גרב על הפנים. ראו אותם עומדים בתנוחה שטנית שממש הזכירה את ההיטלר-יוגנד".
איך ידעת שמדובר רק בהצגה לתקשורת?
ברגע שהם ראו את הצלמים מתמקמים הם התחילו לתת הוראות, וברגע שהצלמים הלכו, אז מבחינתם ההצגה נגמרה ואיש איש חזר לביתו. אני בכלל לא יודע אם היה המשך לקייטנה הזאת. זה לא גוף שנפגש כמה פעמים בשבוע ופעל לפי תוכנית מוגדרת מראש. הם עשו את זה לצורך ההצגה, ואחר-כך כל אחד הלך הביתה. ראיתי זאת מול עיניי. לא הייתי מוכן לתת את ידי לדבר כזה.
ניצן חן מודה שהכתבה עוררה אצלו התלבטויות: "בדיעבד, יש לי ייסורי-מצפון על עצם החשיפה של הדבר הזה, אף על פי שיש אנשים שחושבים שחשוב להביא דבר שהוא בגדר הסתה ללא הסוואה. קשה לדעת איפה הגבול בין אימון אמיתי לבין מה שנעשה כהצגה לתקשורת". עם זאת, טוען חן, לא היה בכתבה שום ביום: "ביום הוא הגבול מבחינתי. שום סיטואציה לא בוימה. לא ביקשתי מאף פעיל להציג בפני. אני שמתי מצלמה ומה שהם עשו - אני תיעדתי. יכול להיות שהם עשו דברים מוגזמים, כדי שזה ייראה טוב בטלוויזיה, אבל לא ביקשתי מהם שיעשו משהו בשבילי, לא גרמתי לביום של סצינה".
השאלה מהי הצגה לגיטימית לצורכי יחסי-ציבור, ומהי כתבה שראויה לכינוי "מבוימת" או "לא אמיתית", עולה במלוא חריפותה בכל הכיסוי התקשורתי שלו זכו פעילי הימין הקיצונים בשנים שמאז עלייתו של רבין לשלטון ועד ליום הרצח שלו. דו"ח ועדת שמגר מזכיר באופן מפורש את כתבתו של איתן אורן, שתיעדה את טקס ההשבעה לארגון אי"ל ושודרה אף היא במסגרת "היומן", כחודש וחצי לפני רצח רבין: "כל העת המשיך (אבישי רביב; ע"ב) בקשרים עם התקשורת כדי להציג את אי"ל כגוף קיים, וזכה לסיוע הטלוויזיה בכך ששידרה את טקס ההשבעה, שלא היה אלא הצגה, כאשר מי שנכח במקום היה חייב להיות ער לכך שמדובר בהצגה".
הצגה של טקס קבלה
לאחר שידור הכתבה אמר אחד המשתתפים בטקס לנדב העצני ב"מעריב": "אני לא יודע מה חשב הכתב איתן אורן, אבל לא היה קשה להבחין שכל מה שהלך שם היה בשביל המצלמה שלו. למשל, רביב אמר שכשחברים חדשים מתקבלים לארגון בודקים אותם בדרך של עינויי שב"כ, ואז הוא עשה הצגה של טקס קבלה, הכניס מכות לאחד החבר'ה וצעק: 'מה אתה יודע על החברים שלך? מי עוד חבר בארגון שלך?'. כולם ראו שזה צחוק מהעבודה, ואז כולם התגלגלו מצחוק, עם המסכות על הפנים. לא הופתעתי שאיתן אורן לא שידר את הקטע הזה". איתן אורן דוחה בתוקף את הביקורת של ועדת שמגר: "מה זה הצגה לתקשורת? שמישהו יסביר לי מה זו הצגה. האם מסיבת-עיתונאים אינה הצגה לתקשורת? הרי הכינו אותה מראש לעיתונאים. האם הפגנה שנקבעה מראש אינה הצגה? את יכולה לקרוא לזה הצגה ואני קורא לזה מחזה מצמרר. אנחנו הצטמררנו. ברשותי כל הקלטות שאנחנו צילמנו. אין שם שום קטע שבו הם מתפוצצים מצחוק. להפך - הם רועדים מפחד. כל מה שצילמנו צולם בשוט אחד, אמרתי לצלם שלא יפסיק לצלם לרגע. אלו לא אנשים שהציגו, אלו אנשים שדיברו באמונה לוהטת ממוחם הקודח".
איתן אורן מתייחס לאנשי אי"ל כאל אנשים שדיברו מתוך אמונה לוהטת, אבל כתבים שסיקרו את תחום המתנחלים לא תמיד ראו אותם באור כזה. חנן שלאין, כתב השטחים ובעבר גם כתב המתנחלים של "מעריב", הכיר היטב את אבישי רביב וחבריו: "אבישי רביב היה האיש שהיה בקשר מתמיד עם התקשורת. אני התייחסתי אליו כאל תמהוני, אדם שמעורר סימני שאלה. לפעמים הוא היה מתקשר ומציע לי לבוא ולראות כיצד מכים ערבים. הוא הופיע אצלי ב'מעריב' פעמיים או שלוש, יחד עם עוד פעיל שלו, תמהוני כמוהו. הוא הילך קסם על נערים אבודים שהלכו אחריו. הוא הציע לי לבוא לפעילות באחד הכפרים - הכאה של ערבים. אני התעלמתי מההצעה שלו, זה נראה לי לא רציני".
למה הכוונה "לא רציני"?
זה דבר שנעשה עבור התקשורת באופן מאוד ברור. יש גבול דק שעיתונאים צריכים לעשות, למרות שהם לא תמיד עושים, בין מה שהוא סיפור עיתונאי או אירוע בשטח שצריך לדווח עליו לבין אירוע שנעשה במיוחד בשבילך כדי שתדווח עליו. באופן שבו הם הציגו את זה לפני ב"מעריב", זה נראה לי כהצגה מושלמת לתקשורת.
הצצה לעולם אפל
התקופה שבין חתימת הסכם אוסלו לרצח רבין תירשם ודאי ב"מוחם הקודח", כפי שהגדיר זאת איתן אורן, של אותם פעילים קיצונים כתקופת זוהר שספק אם תזדמן לידיהם שוב. תיקי העיתונות על תנועות שנודעו בשם "ד"ב" (ראשי התיבות של "דיכוי בוגדים"), "חרב גדעון", "חרב דוד", אי"ל והתנועות המוכרות יותר - "כך" ו"כהנא חי", מלאים בידיעות על כרוזים שהופצו, רכוש ערבי שהושחת, תושבים ערבים שהותקפו, ולצדן ידיעות על מעצרם של פעילי התנועות הללו ועל חקירתם במשטרה.
פעמים רבות נפתחה חקירת המשטרה בעקבות כתבות שיזמו פעילי התנועות הקיצוניות, שאפשרו הצצה לעולם האפל והמסוכן של הימין הקיצוני, כפי שרצו להציגו לעיני הכתב. כך היה לאחר הכתבה של ניצן חן על קייטנת "כך", כך קרה לאחר כתבתו של איתן אורן על ההשבעה של אי"ל, וכך היה גם לאחר שליאת רון, כתבת מוספים ב"מעריב", התלוותה לפעילות הלילית של "משטרת יהודה" במאי 93'. מהי "משטרת יהודה"? שמונה פעילי "כך" שיצאו עם הכתבת והצלם לסיור לילי חמוש בקסבה של חברון. רון סירבה ליפול לגמרי בפח היחצ"ני שטמנו לה אנשי "כך" וציינה בכתבתה: "ברור שחוץ מרצונם להיות לוחמים ללא חת, אנשי 'כך' הם שועלי תקשורת ותיקים. יודעים איזה גימיקים העיתונות אוהבת. אז קודם הכריזו על הקמת מדינת יהודה, אחר-כך על אימוני 'נוער כך', ואחר-כך על ארגון ד"ב, והלהיט העכשווי - משטרת יהודה". אבל למרות המודעות הזאת הצליחו אנשי "כך" לנגוס בהזדמנות זאת בנתח התקשורתי שרצו בו: הם קיבלו שני עמודים במוסף השבת של "מעריב" עם תמונות הפעילים אוחזים בכלי נשק שלופים.
נדב העצני, כתב במוסף השבת של "מעריב" ובעבר כתב לענייני שטחים: "באופן קבוע, מבית האולפנא של 'כך' בנו פרובוקציות לצורך העיתונות, מבלי שהיה להן בסיס אותנטי. זה לא היה קורה ללא תיאום עם העיתונות. פנו אלי הרבה פעמים כדי שאבוא לסקר פרובוקציות כאלה. אני זוכר פנייה שבה הזמינו אותי להצטרף לפעילות של קומנדו ששובר פנסים בחברון. אני יודע שזו מניפולציה ואמרתי, 'חביבי, אל תנסה לעבוד עלי'".
גרעין של אמת לצד מופעי ראווה
פעילי הימין הקיצוני הצליחו לשכלל את עבודתם מול כלי התקשורת לדרגה של יחצ"נות אמנותית. השמות בכתבות הטלוויזיה והעיתונות חוזרים על עצמם שוב ושוב: ברוך מרזל, נועם פדרמן, אבישי רביב, נתי לוי, טירן פולק, ולאחרונה מופיע יותר ויותר גם שמו של פעיל "כך" איתמר בן-גביר. ברוך מרזל ונועם פדרמן מזוהים מזה שנים עם תנועת "כך", גם לאחר הוצאתה אל מחוץ לחוק. אבישי רביב ומי שמופיע לצדו כמעט בכל תמונה, נתי לוי, דיברו בשמו של כל ארגון אפשרי אחר - אי"ל, ד"ב, "חרב גדעון", "חרב דוד" ונראו פעילים גם במה שהוצג כקייטנה של "כך".
אותו קומץ אנשים היו בעת ובעונה אחת גם דוברי התנועות שבשמן הפיצו את הידיעות לתקשורת, גם מרכזי הפעילות והוגיה, גם קציני המבצעים, מפיצי הכרוזים וכן המרואיינים והמצולמים בכתבות שנעשו עליהם. הם נמצאו בקשר קבוע ושוטף עם כל הכתבים שעסקו בסיקור המתנחלים והשטחים ולמדו מהר מאוד להכיר את מערכות התקשורת. כך, למשל, בצד שפע ההודעות שהוציאו לכתבים באיתוריות על כרוזים שהפיצו ועל התנכלויות לערבים, הזרימו גם מידע חיוני על התרחשויות אחרות בשטחים. בכך הם הפכו את עצמם למקור מידע שאף עיתונאי לא יכול היה לוותר עליו בקלות.
גיל ליטמן היה העיתונאי הראשון שהגיע למערת המכפלה מיד לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, בזכות הודעה שהעביר ברוך מרזל בביפר לכתבים באותו בוקר: "ברוך מרזל: יריות במערת המכפלה. הרבה צרורות. הרבה נפגעים. כפי הנראה ערבים. פרטים ראשונים בלבד".
כאשר היה צורך לאמת ידיעה כלשהי על פיגוע בחברון או יידויי אבנים על-ידי ערבים, ידעו כתבי השטחים וההתיישבות כי ברוך מרזל או נועם פדרמן יספקו להם מידע אמין. בקשר שקיימו עם הכתבים שמרו פעילי הימין על איזון עדין בין אספקת מידע אמין על אירועים שוטפים לבין הפצת ידיעות מנופחות על פעילות ארגוניהם. חנן שלאין: "היינו מקבלים הודעות בביפר בנוסח: "בחברון הוצתו הלילה שלוש מכוניות ונשברו חמישים חלונות בבתים של ערבים". על-פי רוב ידעתי שאירוע כזה התקיים, אך ייתכן שהמספרים שנמסרו בהודעה מוגזמים. בתקופה מסוימת היה ברוך מרזל מפריז בדברים שהיה בהם רק גרעין של אמת, אבל אחר-כך הוא התעשת ודיווח באמינות די גבוהה".
לצד הקשר השוטף עם כתבי השטחים יזמו מדי פעם פעילי הימין הקיצוני "מופעי ראווה" מיוחדים שזכו לתשומת לב תקשורתית רבה ועוררו הד ציבורי עצום. הפעם הראשונה שבה הבינו פעילי "כך" את הפוטנציאל התקשורתי הטמון במה שאחר-כך פורסם שוב ושוב כ"קייטנת 'כך'", היתה ב 87'. כתב השטחים וההתנחלויות של "ידיעות אחרונות" באותה תקופה, יצחק רביחיא, הביא לעיתונו סיפור בלעדי: ביער ירושלים מתאמנים כשישים נערי "כך" בנשק ובקרב מגע ואף עוברים אימונים מיוחדים המכינים אותם לחקירות השב"כ. הסיפור, שזכה לכותרת גג שמנה "חשיפה", הביא את הכנסת לכינוס חירום באמצע פגרה, אך נגמר בקול ענות חלושה: המשטרה חקרה והגיעה למסקנה כי הנשק שנראה בתצלומים היה שייך לאחד המלווים המבוגרים, וכי כל "אימוני הנשק" של הנערים לא היו אלא הצגה לתקשורת. יצחק רביחיא, היום דובר סיעת העבודה בכנסת, משוכנע גם עתה כי למחנה האימונים של "כך" היה קיום אמיתי: "הם שהו שם כמה ימים, זו לא היתה הצגה לתקשורת. יכולתי להבחין בכך לפי קופסאות השימורים הריקות שהתגלגלו מסביב, האוהלים, הגנרטור, האבנים המסוידות. אין לי ספק שהקייטנה היתה מתקיימת גם ללא הסיקור התקשורתי".
היה או לא היה?
כתבי ההתיישבות לא מיהרו לקנות בכל פעם את הסחורה שפעילי "כך" ופעילים קיצונים אחרים רצו לספק. חלק נכבד מהכתבות על ארגון אי"ל ועל קייטנות "כך" נעשה בידי כתבי מוספים של סוף-שבוע שלא סיקרו את המתנחלים דרך קבע ולא הכירו היטב את הדמויות הפועלות. איתן אורן לא עסק בסיקור ההתנחלויות, וכך גם לא ליאת רון. חנן שלאין: "יש הבדל משמעותי בין כתב שמסקר את התחום, ויש לו יכולת להעריך מה אמיתי ומה לא, לבין כתב מבחוץ שמוצעת לו הצצה אל תוך עולם אפל ולא מוכר. אלו כתבים שאפשר בקלות למכור להם סיפורים המנותקים מהמציאות בשטח".
היה או לא היה? ראוי לשאול את השאלה הזאת לגבי רבות מהפעילויות הפרובוקטיביות של הימין הקיצוני, שזכו לסיקור תקשורתי בולט בשנות שלטונו של רבין, וחיזקו את התחושה כי כוחם של ארגונים מחתרתיים, גזעניים ואלימים הולך ומתחזק בקצב מעורר דאגה. הפגנות ההמונים שהתקיימו ברחובות אכן היו, הקריאות האלימות בגנות הממשלה אכן הושמעו, אבל האם לגופים הקיצוניים, שכונו בדיעבד "השוליים הסהרוריים של הימין", היה קיום אמיתי?
ניצן חן מודה כי יש לו ייסורי-מצפון בעניין זה. "בפרספקטיבה של ארבע שנים לאחור, לאחר שנרצח ראש ממשלה, אני שואל את עצמי, רגע, למה אני צריך לתת להם עשר דקות ב'יומן השבוע'? האם בכך לא היללתי ושיבחתי אותם? אין ספק שכל הימין הקיצוני הוא תופעה שולית. אלו קומץ של פעילים שעושים מעשי פרובוקציה. 'חרב גדעון' ו'חרב דוד' לא היו ארגונים מסודרים. שני תמהונים, ולא מעבר לזה. ברגע שמהדורת החדשות אומרת על ארגון כזה שהוא לקח אחריות, זה מאשר את קיומו. אבל הביפר הגיע מהם, בזה אין ספק. התקשורת עזרה להם להאדיר את עצמם, אבל היא לא יזמה את אותם ארגונים קיקיוניים. היו שני אנשים שישבו ופמפמו אינפורמציה לתקשורת, והתקשורת דיווחה על זה, וניפחה את זה מעבר לכל פרופורציה".
לדעת גיל ליטמן פעלו חלק מהכתבים מתוך רצון להיענות לציפיות העורכים שהמתינו לחומרים החמים שיגיעו אל שולחנם. "הסיקור של ארגוני הימין הקיצוניים הושפע מהתחרות הגוברת בין אמצעי התקשורת, וזה בא לידי ביטוי באופן חריף בטלוויזיה. אבישי רביב צמח בתקופה המקבילה לפרוץ הערוץ השני. היה רצון של אנשי הערוץ הראשון לעמוד בתחרות שהציב ערוץ 2, ושל כתבי ערוץ 2 להראות שאינם נופלים מהערוץ הממוסד. זה הגיע למצב פרדוקסלי, שבו כתבים עשו מניפולציות קטנות כדי להביא כתבת חדשות פוטוגנית. ידעתי על הכתבה של איתן אורן לפני ששודרה. היה מי שגער בי אחר-כך במערכת - למה לנו אין הסיפור הזה? עניתי שלמיטב הכרתי מדובר בהצגה, ואיני מוכן לתת לכך את ידי".
התייעצויות לא פורמליות
שטף ההודעות באיתוריות על כרוזים שהופצו בהתנחלויות ועל פעולות אלימות נגד ערבים הביא את כתבי ההתיישבות לנסות ולנסח קווי פעולה משותפים, שידריכו אותם מה ראוי לדיווח ומה לא. בשתי הישיבות הראשונות והיחידות של תא כתבי ההתיישבות, שהוקם ביוזמת גיל ליטמן וצבי זינגר מ"ידיעות אחרונות", הם לא הצליחו להגיע להסכמה. למרות זאת, מספר נדב שרגאי, כתב ההתיישבות של "הארץ", הם קיימו התייעצויות לא פורמליות בינם לבין עצמם לגבי הודעות שהגיעו לכולם באיתוריות: "הדברים האלו לא היו בלעדיים, והיינו מתייעצים בינינו - שווה פרסום? באילו ממדים? מה באמת עומד מאחורי זה? היו דברים שהחלטנו לא לפרסם".
למרות זאת, ולמרות שכל כתב מעיד על עצמו כי דאג להצליב את המידע שקיבל מפעילי הימין הקיצוני עם מקורות אחרים, הקלות שבה הצליחו נועם פדרמן, אבישי רביב וחבריהם האידיאולוגים לחדור לכלי התקשורת ולשטות בציבור בהפצת מידע מניפולטיבי היא מדהימה.
הדרך השכיחה והקלה ביותר היתה העברת כרוזי הסתה למערכות העיתונים ולרדיו בצירוף הודעה על "עשרות כרוזים שהופצו בהתנחלויות המגנים את...". אהרון דומב, מנכ"ל מועצת יש"ע ובעבר דוברה: "התפרסמו כל הזמן ידיעות על כרוזים שהפיצו אנשי 'כך'. במקרה הטוב הם הדפיסו ארבעה כרוזים כדי לשלוח אותם לכתבים והעבירו עוד שני פקסים, כדי שיוכלו לטעון שהעבירו לעוד אנשים. במקרה הפחות טוב, הכרוזים בכלל עוד לא נולדו. עשיתי בדיקה מדגמית כמה פעמים לאחר שנמסר שכרוזים כאלו הופצו ביישובים לאחר הטבח במערת המכפלה, ואף אחד לא ידע על מה מדובר".
גרפולוגיה ככלי עבודה חיוני
נדב שרגאי למד על בשרו את הסכנה הטמונה בכרוזי הפקסים. ב-15.9.92 קיבלו שרגאי וליטמן כרוז הסתה קיצוני מאוד שנשלח בשם ועד רבני יש"ע.
ליטמן הבחין כי כתב היד על המעטפה שבה נשלח הכרוז זהה לכתב ידו של נועם פדרמן, שהופיע על מעטפה ישנה שהכילה כרוז הסתה נגד שולמית אלוני. הוא התקשר לדוברת ועד רבני יש"ע וזו הכחישה מכול וכול הפצה של כרוז קיצוני בנוסח הזה. שרגאי פרסם למחרת ידיעה בולטת ב"הארץ" שכותרתה: "ראש רבני יש"ע: הסלקציה של הנאצים במחנות דומה לזו של הממשלה בהתיישבות".
כשהבין שנפל בפח שטמן לו נועם פדרמן, הגיש תלונה במשטרה ולמחרת פרסם ידיעה לפיה "מסמך של פורום רבני יש"ע זויף והופץ בהתנחלויות במאות עותקים". פדרמן, אגב, הורשע בזיוף ונידון לשלושה חודשי מאסר.
העיתונות כמייצרת מציאות חדשה
שיטה נוספת שהוכחה כיעילה במאבק על תשומת הלב התקשורתית היתה לקיחת אחריות באופן אנונימי על ידיעות בדבר פגיעה בערבים.
ב-7 בספטמבר 1995, יום חמישי בלילה, נרצח בחלחול תושב ערבי, סלמאן זמערה. זמן קצר לאחר שפורסמה הידיעה בכלי התקשורת החלו לזמזם מכשירי האיתורית של הכתבים. בתחילה הודיע ארגון אי"ל כי הוא לוקח אחריות על מעשה הרצח ולאחר מכן הודיע אלמוני כי ארגון "חרב דוד" הוא זה שביצע את המעשה. בעיתונים של יום ראשון כבר שרטטו כתבים את דיוקנן של הקבוצות הימניות המסוכנות ש"על-פי ההערכות" אחראיות למעשה הרצח. מאחורי שני הארגונים האלה עמד אבישי רביב. בחקירת המשטרה התברר מאוחר יותר כי זמערה נרצח על רקע סכסוך מקומי בין ערבים.
האם נדרשו הכתבים שסיקרו את ההתנחלויות להפעיל מנגנוני סינון ובקרה על מנת להתאים את ההד התקשורתי שזכו לו פעילי הימין הקיצוני להשפעתם האמיתית בקרב המתנחלים? ישראל סגל, עורך "יומן השבוע" בערוץ הראשון, מתנגד לגישה הזאת. "אני משקף הלכי-רוח בציבור וחושף תופעות. אני לא עושה שיקול של למי יש כוח ולמי אין. זה שיקול לא לגיטימי מבחינתי כעורך. היו תלמידות שהעריצו את יגאל עמיר? מה קרה? כמה ילדות כבר היו שם? אז מה - נתנו להן חשיפה וחשיבות? אני חושב שהיה צריך לשדר את זה כי זה מבטא רבדים עמוקים ורחבים יותר שהקצה שלהם מתמצה באנשים בודדים".
הרהורי החרטה מגיעים דווקא מהשטח, ממי שהיו במקום וראו את ההתרחשויות, לפני הסינון שעושה עדשת המצלמה. ניצן חן: "יש לי הרבה הרהורים על אופן הסיקור שלנו. תמיד הדובר הקיצוני ביותר היה זה שזכה לכיסוי, ולמחרת בקריית-ארבע כבר ידעו שאנחנו מחפשים את הקיצונים והתנהגו בהתאם".
גיל ליטמן: "הרבה פעמים נכנענו למניפולציות של נציגי ארגון ימני קיצוני, למרות שידענו שהמשקל שלהם בקרב המתנחלים, מידת ההשפעה שלהם בציבור תושבי יש"ע ואפילו היכולת האמיתית שלהם לפגוע, להתנכל ולהרע, מוגבלים. נתנו להם פרסום, הצגנו אותם כאנשים שחברים בארגונים חשאיים, אימתניים, מהלכי אימים. למעשה, יצרנו סוג של מציאות שלא היתה בשטח, אלא באה לידי ביטוי בשידורי הטלוויזיה, הרדיו ומעל דפי העיתון".
ענת באלינט היא סטודנטית לפסיכולוגיה ולתולדות האמנות ועיתונאית
גיליון 12, דצמבר 1997