ב-18 בינואר 1978 נקלע המו"מ לשלום שניהלו ישראל ומצרים למשבר חמור: הנשיא אנואר סאדאת הורה למשלחתו, ששהתה בירושלים, לשוב הביתה לקהיר. ההנהגה הישראלית היתה המומה: היא לא ציפתה למהלומה כזו ולא הבינה את פשרה. המו"מ היה רק בראשיתו, התגלעו אמנם חילוקי דעות אבל זה הרי היה צפוי, ההנחיה של הנשיא המצרי עמדה בניגוד משווע לאווירה שבה התנהלו השיחות, בתיווך משלחת אמריקאית בכירה, במלון הילטון בירושלים. בדיעבד התברר כי הצמרת הישראלית לא קראה נכון את המפה: בעיני הנשיא המצרי, קבלת הפנים שערכה ישראל לנציגיו היתה משפילה, עמדותיה בלתי נסבלות, והתדרוכים שנתנה לתקשורת על המהלכים המדיניים המצריים – פוגעניים.
שבועיים לאחר מכן יצא סאדאת לביקור בוושינגטון וכבש את לב הציבור האמריקאי בגינוניו ובנימוקיו. הוא הצטייר בתקשורת כמנהיג אקזוטי, ששם נפשו בכפו בנכונותו לשבור את החרם הערבי על מדינת ישראל, וכמי שהממשלה הסרבנית והנוקשה בירושלים אינה יודעת לגמול לו על תעוזתו ועל רוחב לבו. טיעוניו – רצונו למנוע שפיכות דמים, חרדתו לכבודה הלאומי של ארצו, ציפייתו לזכות בהבנתו של העם האמריקאי הידוע בהגינותו – הקנו לו אהדה רבה. את הפירות הוא קטף מיד: הנשיא ג'ימי קרטר, שמלכתחילה לא גילה חיבה מיוחדת למנחם בגין, החל לתבוע ממנו בפומבי להסתגל לרעיון כינונה של מדינה פלסטינית (בגרסה ההיא: שתהיה קשורה לירדן) והצהיר שההתנחלויות אינן חוקיות.
(איור: Schwa Love, רשיון cc)
עיקר הלחץ הופעל באמצעות התקשורת: דוברים אנונימיים של הממשל הזינו את כלי התקשורת בתחזיות קודרות שיוזמת השלום של הנשיא סאדאת עומדת בפני סיום אם ישראל לא תשנה את גישתה. בעיתונות האמריקאית הופיעו פרסומים שציירו את ממשלת ישראל כחבורה של מוליכי שולל ומאחזי עיניים שרוממות השלום בפיהם, אבל בפועל הם מקימים התנחלויות במסווה של משלחות ארכיאולוגיות כדי להשפיע באופן זה על קביעת גבולותיה של המדינה.
בגין קיבל טיפול תקשורתי מיוחד: הוא צויר כמנהיג קשיש, עקשן, קנטרן, הדבק באופן חולני בניסוחים משפטיים ואינו רואה את התמונה המדינית הכוללת. בדיווחים עיתונאיים אחרים הוא הוצג כרמאי, תוקפן ויהיר, המסובב בכחש את סאדאת ואת הנשיא קרטר. המסר היה חד-משמעי: בגין הוא המכשול לשלום.
ביממה האחרונה עובר בנימין נתניהו חוויה תקשורתית דומה בניצוחו של ממשל הנשיא אובמה. בהשראת הבית הלבן, מלאים כלי התקשורת בישראל באיומים ובפיתויים שנועדים להשפיע על ראש הממשלה להמשיך במדיניות ההקפאה לחודשיים נוספים. כותרות העיתונים מבשרות על "הצעות חסרות תקדים" ועל "זעם בממשל אובמה". הן מזהירות מפני ענישה מצד הממשל במקרה שנתניהו יסרב להיענות לדרישתו ("ידיעות אחרונות") ומפני פגיעה אישית בנשיא וביועצו הידידותי לישראל, דניס רוס ("הארץ"). מאמרי דעה מודפסים וטורי עמדה טלוויזיוניים מתריעים כי רעיונות אובמה הם "הצעה שאסור היה לסרב לה" (אורלי אזולאי, "ידיעות אחרונות"), וכי על נתניהו להתגבר על הקשיים הפנימיים ולהיענות לעסקה הבטחונית שמגיש לו הממשל האמריקאי (רוני דניאל, ערוץ 2).
כותרות אחרות מבשרות שחברי קונגרס יהודים הגיבו בהלם כאשר התברר להם שנתניהו דחה את הצעות אובמה ומבהירות שאם יתמיד בסירובו, תאמץ ארצות-הברית את עמדת הפלסטינים ומדינות ערב שעל המו"מ להתנהל על בסיס התנאי של שיבה לגבולות 67'.
הדיווחים והסקירות הללו הם לחם חוקה של התקשורת. אין לה מנוס אלא להיות המרקע שעליו מתהווה ונשקף הדו-שיח הישראלי-אמריקאי (עם נוכחות פלסטינית בתפקיד משני). התקשורת רק ממלאה את חובתה הבסיסית כשהיא נותנת ביטוי לחילופי המסרים וושינגטון-ירושלים, גם כשהיא יודעת שבמידה רבה היא הזירה שבה ההתכתבות הזו מתנהלת.
התקשורת ערה לכך שהיא לא רק הקנקן שבו מועבר תוכן מדיני מצד אחד לאחר, אלא היא השדה שבו מתנהל הקרב המדיני עצמו. היא מודעת לכך שהיא מנוצלת על-ידי הצדדים כדי להשפיע על עמדותיהם ושהיא חסרת הגנה מפני המניפולציות שעושים בה הממשל האמריקאי וגם, במידה פחותה, ההנהגה הישראלית (ראו, למשל, את הכתבות ביממה האחרונה המתארות את נתניהו כמי שאינו מסוגל בשום פנים לחזור בו מהפשרת ההקפאה, אחרת יאבד את שארית אמינותו ויסכן את קיום ממשלתו).
אי-אפשר לבוא אל התקשורת בטענות בנסיבות אלו, לבד, אולי, מאחת: לתפוס יותר מרחק מהמקורות בעלי העניין המזינים אותה; לא להתמסר להם באופן גורף; להזכיר לציבור שוב ושוב שהדיווחים והפרשנויות הנוגעים למגעים עם הממשל האמריקאי בימים אלה אינם עומדים בפני עצמם, אלא הם חלק ממהלך תקשורתי-מדיני מתוזמן שיוזם הבית הלבן.
הנה המחשה: רק בעיתון אחד ("הארץ"), ובמאמר מוסגר בלבד, צוין ההקשר לפרסום טיוטת מסמך ההבנות הישראלי-אמריקאי שעל הכנתו עמל בימים האחרונים דניס רוס: הדלפה יזומה מכיוונו של רוס, שנועדה להכביד על נתניהו לדחות את העסקה המוצעת בתמורה להארכת ההקפאה ב-60 יום. לו הערות כאלו ומשפטי רקע דומים היו מלווים יותר את הדיווחים, היתה מוצעת לציבור בארץ נקודת מבט מפוכחת יותר להתבונן על ההתרחשות המדינית בציר ירושלים-וושינגטון.
במלים אחרות, מה שדרוש הוא לא לשכוח להכריז על גילוי נאות: אנחנו, העיתונאים, מתפקדים בימים אלה, בעל-כורחנו, כשמשים שמונעים על-ידי ספין דוקטורים, בארצות-הברית ובישראל, על לוח השחמט שבו חותר הנשיא אובמה להכניע את בנימין נתניהו.
שנה לאחר המשבר הראשון במו"מ הישראלי-מצרי, ב-17 במרץ 1979, שוב רקדה התקשורת האמריקאית, ובעקבותיה הישראלית, לצלילים מתוזמרים שהפיק הבית הלבן. היה זה בשלב האחרון של המשא-ומתן, כשעל שולחן הדיונים נותרו במחלוקת שתי סוגיות פעוטות (דרישת מצרים לפתוח משרד קישור בעזה ודרישת ישראל לקבל מקהיר התחייבות ארוכת טווח לאספקת נפט מסיני).
הנשיא קרטר הגיע לירושלים כדי ללחוץ אישית על בגין ועל הממשלה, והוא עשה זאת בברוטליות חסרת מעצורים, בין השאר משום שהיה רעב להישג מדיני מרשים נוכח מצבו הירוד בדעת הקהל האמריקאית. בגין התנצח אתו, מול עיניהם המשתאות של שרי הממשלה, כשהוא מאשים אותו במפורש בהשחרת דמותו ודמותה של הממשלה הישראלית בעיני הציבור בארצות-הברית.
קרטר לא הגיב, ובכך כמו הודה בצדקת אבחונו של ראש הממשלה. תשעה ימים לאחר מכן, על מדשאות הבית הלבן, נחתם חוזה השלום הישראלי-מצרי. אין זאת אומרת שלעימותים מדיניים, שבמסגרתם מבוצעים בתקשורת מעשים מגונים, יש תמיד סוף טוב.