"עובדות מין יודעות שהן מוחפצות, בתור נשים ובתור עובדות מין, על-ידי גברים שבוחנים כל סנטימטר בגופן. הן יודעות שהן משמשות גם אובייקט לפנטזיות של נשים, בתור הילדות הרעות שצריך לפחוד ולהתרחק מהן, ואז להציל אותן. זאת לא פחות החפצה כשאותן נשים מדברות על עובדות מין כמושפלות, קורבנות, חפצים, אובייקט לשיעורים, והופכות את כל העצמי שלהן לבלתי נראה".

הציטוט הנ"ל, ששייך לעובדת המין האקטיביסטית מליסה גרנט, מדגיש את ההדרה של עובדות המין מהשיח התקשורתי עליהן, תוך הפיכתן לנשים חסרות אישיות ורצון עצמאי.

הגל הראשון של ההדרה החל לפני כמה שנים, באמצעות הפצת נתונים מסולפים על עובדות המין ("גיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 14", "67% מעובדות המין סובלות מפוסט-טראומה" וכדומה). העובדה שהנתונים האלה אינם נכונים, כפי שהראה כאן בעבר גדי טאוב, לא הפריעה לתקשורת לקלוט ולמחזר אותם. המטרה היתה ברורה: להראות שעובדות המין אינן מסוגלות לדבר בשם עצמן, וכך יתפנה השטח עבור גורמים אחרים שידברו עליהן.

לאחר שהמטרה הראשונה הושגה ועובדות המין הושתקו, אנחנו עדים לשלב הבא: הדיון על החוק להפללת הלקוח, שמתנהל מעל לראשן של עובדות המין. לא רק שהן אינן משתתפות בו, התקשורת גם לא מתייחסת להשפעתו של החוק עליהן. הנה כמה היבטים של החוק, שמשום מה אינם מוזכרים במאמרים בישראל:

החוק אוסר על השכרת דירה לאשה שעלולה לעסוק בעבודת מין. משטרת נורבגיה, למשל, יצאה ב"מבצע הומלס", Aksjon Husløs, במטרה לזרוק את עובדות המין לרחוב. המשטרה עוקבת אחרי עובדות מין, מאתרת את הדירות שלהן, ואז מודיעה לבעלי הדירה שאם לא יזרקו את הנשים מהבית, הם יואשמו בסרסרות.

החוק אוסר על עובדות מין לעבוד יחד או אפילו לגור עם אדם אחר, אחרת הן או השותפות שלהן יואשמו בסרסרות. התוצאה היא שהן נשארות חסרות הגנה מול גברים שמתחזים ללקוחות. לא במפתיע, שיעורי האלימות כלפי עובדות מין גדלו בעקבות החוק. בשבדיה הן חשות רדופות על-ידי המשטרה ונאלצות לקבל לקוחות אלימים. בנורבגיה הנתונים ברורים אף יותר: בשלוש השנים שאחרי החוק, 59% מעובדות המין סבלו מאלימות, לעומת 52% שסבלו מאלימות אי-פעם לפני החוק. הן אינן יכולות להתלונן במשטרה, מחשש שזו תזרוק אותן מביתן. רק 16% מהן העזו להתלונן במשטרה על אלימות נגדן, לעומת 27% לפני החוק.

המשטרה רשאית להפעיל על עובדות המין את "חוק המישוש", לערוך חיפוש עליהן ובחפציהן, ואף להחרים קונדומים שישמשו ראיות לקיום יחסי מין (ראו גם אצל נעמי לבנקרון, "האם יוכלו כלי האדון להרוס את ביתו", עמ' 110).

למעשה, המטרה המוצהרת של הפללת הלקוח היא לפגוע בעובדות המין. ממשלת שבדיה, בדו"ח הרשמי שלה, מצהירה: "זה טוב שהחוק משפיע לרעה על עובדות המין, מפני שמטרת החוק היא אכן להילחם בזנות". אן מרטין, ראש היחידה נגד סחר בבני-אדם בשבדיה, אמרה בראיון: "ברור שיש לחוק השפעות שליליות על נשים בזנות, אבל זה חלק מההשפעה שרצינו שתהיה לו". זאת אכן ההשפעה, ולא מדובר באנקדוטות אלא במדיניות הרשמית, שזוכה לתמיכה בציבור: 66% מהנשים בשבדיה דורשות להפליל ולהעניש גם את עובדות המין עצמן.

המטרה השנייה של החוק היא הורדת מספר הנשים בזנות, והיא דווקא לא הושגה. ממשלת שבדיה מודה שהמספר נשאר דומה ו"לפחות לא עלה". ממצא דומה עולה במחקר העצמאי של נעמי לבנקרון (עמ' 134). בנורבגיה אין נתונים בנוגע למספר עובדות המין.

דקרימינליזציה של עובדות המין

מתנגדי הזנות משווים בין הפללת הלקוח לבין מיסוד הזנות, אבל גם מיסוד וגם הפללה הם כלים של הממסד לשלוט בזונות, כפי שכבר כתבה עובדת המין ניקי רוברטס בספרה המצוין "זונות עושות היסטוריה". המתנגדים מתעלמים מהאפשרות של אי-הפללה, דקרימינליזציה, שמשמעותה מתן זכויות אזרח מלאות לעובדות המין. מבחינת מתנגדי הזנות, לא יכול להיות שעובדות המין יחליטו בעצמן איך לעבוד, אף על פי שבמדינות שבהן הוחלט על אי-הפללה, מצבן של עובדות המין השתפר בכל ההיבטים ומספרן לא עלה.

כפי שהיה אפשר לנחש, עובדות המין בכל העולם מתנגדות להפללת הלקוח: בבריטניה, רק 2% מעובדות המין תומכות בהפללת הלקוח; בדנמרק רק 6% (עמ' 278); באוסטרליה רוב מוחלט של עובדות המין תומכות באי-הפללה; ובשבדיה אפילו הממשלה מודה שעובדות המין מתנגדות להפללת הלקוח.

גם בישראל רוב עובדות המין מתנגדות להפללת הלקוח, כמו שהודתה נעמה ריבלין, מנהלת סלעית (סיוע לנשים במעגל הזנות): "רובן מאד חוששות מהחוק ומהיום שאחרי, ובצדק. כי באיזשהו אופן, ברגע נתון הקרקע תישמט מתחת לרגליהן, ואנחנו, ואני חושבת שכל הארגונים, המטרה שלנו היא למזער את הנזק של אותו רגע של היום שאחרי, כי לצורך העניין באותו רגע היא לא בחרה לצאת ממעגל הזנות" (ועדת משנה למאבק בסחר בנשים ובזנות, 8.7.14).

בזכות הנתונים הברורים, אמנסטי אינטרנשיונל הצהירה על תמיכה באי-הפללה. ההצהרה "היכתה בתדהמה" את מתנגדי הזנות. איך אמנסטי העזה להקשיב לעובדות המין ולא לנשים מבוססות שמדברות בשמן? אותן נשים אף מסרבות לקרוא לעובדות המין "עובדות מין", למרות העובדה שמי שטבעה את המונח היא עובדת מין, קרול ליי, והוא המונח המועדף על עובדות המין.

המחיקה של עובדות המין מהדיון עליהן חדרה גם לכנסת: אם פעם עוד הגיעו עובדות המין שרה שגיא שלו וליעד קנטורוביץ לדיונים בוועדת הנשים, וזכו שם ליחס מחפיר, הרי שבדיונים האחרונים על החוק כבר לא השתתפו בכלל עובדות מין. החוק עצמו ימחק אותן פעמיים: ראשית, הן לא יוכלו להתאגד ולהילחם על זכויותיהן, מאחר שהחוק מאלץ אותן לעבוד ביחידות; שנית, הן יימחקו מהמרחב הציבורי, מפני שהן ייאלצו לעבוד במחשכים כדי להתחמק מהממסד.

בצפון אירלנד, שם עבר החוק להפללת הלקוח ביוני האחרון, חגגו החודש מעצר ראשון של לקוח. יחד איתו נעצרו שלוש הנשים שעבדו באותו מקום, באשמת "ניהול בית-בושת". הוא ישלם קנס. הן איבדו את ביתן ואת פרנסתן ועלולות לשבת בכלא. אלה התוצאות האמיתיות של החוק.

אין לי היומרה לדבר בשמן של עובדות המין. היחידות שצריך להקשיב להן הן עובדות המין עצמן. כמו שכותבת עובדת מין קנדית במאמר מבריק: "פמיניסטיות מסוימות רוצות שגברים יפסיקו לראות בכל הנשים זונות. ובכן, עובדות מין רוצות שכולם יפסיקו לראות בזונות כל דבר שהוא לא אשה, או אדם".