העתק-הדבק
ביום שישי האחרון פירסם אודי סגל, כתב חדשות ערוץ 2, חלק מדף המסרים שלדבריו הפיץ ראש הממשלה בנימין נתניהו לשרי הליכוד. המסר הראשון בדף, כך לפי הדיווח, הוא שהליכוד ניצח למעשה במשא-ומתן הקואליציוני עם הסיעות השונות והגיע בסופו ל"הישג עצום": "רוב חסר תקדים בממשלה – 12 שרים מתוך 20". הכותרת הראשית הבוקר ב"ישראל היום" קוראת: "20 שרים, 12 לליכוד".
דף המסרים של הליכוד, 8.5.15 (צילום מסך: ערוץ 2)
שער "ישראל היום", 10.5.15
כשאומרים שהעיתון הנפוץ בישראל מתפקד בפועל כשופר תעמולה לראש הממשלה ומפלגתו, מתכוונים לכך בדיוק: הכותרת הראשית בעיתון שאובה ישירות מדף המסרים שמוציאה לשכת ראש הממשלה. המקרה הנוכחי בוטה במיוחד מפני שהמסר עצמו – 12 שרים מבין 20 – אינו מופיע בידיעה שהכותרת מפנה אליה ואף לא בשום ידיעה אחרת בעיתון. בעיני מי שלא צפה ב"אולפן שישי" האחרון נראית הכותרת הראשית של "ישראל היום" כאילו הועתקה והודבקה אל שער העיתון ממקור עלום. מי שצפה ב"אולפן שישי" יודע מהו המקור.
בדרך כלל דפי המסרים שיוצאים מלשכת נתניהו אינם מקבלים פרסום פומבי. הם מגיעים לבכירים בליכוד, ועוברים בתיווכם לכלי התקשורת. העיתונאים מטמיעים בכתיבתם, כל אחד לפי דרכו והבנתו, את ששמעו. על כן קשה לדעת מהו שיעור הכותרות הראשיות שהודפסו בשערי "ישראל היום" בשנים האחרונות שהיו תרגום ישיר למסרי תעמולת לשכת ראש הממשלה.
עם זאת, ניתן להעריך כי מדובר בשיעור בלתי מבוטל. עדות לכך היא דווקא הכותרת מהבוקר, שפורסמה לאחר חשיפת דף המסרים בערוץ 2. במערכת "ישראל היום" ראו בוודאי את הפרסום של סגל ב"אולפן שישי", וידעו כי דף המסרים הנוכחי הפך פומבי. בכל זאת התעקש מי שהתעקש להפוך את המסר הראשי מהדף של נתניהו לכותרת הראשית בעיתון הנפוץ במדינה. אם לעורכי "ישראל היום" יש התעוזה להדפיס את המסר המרכזי מדף המסרים של ראש הממשלה נתניהו בכותרת הראשית של העיתון לאחר שדף המסרים הזה הפך פומבי, אפשר רק לדמיין באיזו קלות הם מסכימים להדפיס את המסר המרכזי מדף המסרים של נתניהו בכותרת הראשית של העיתון במקרים שבהם נותר סמוי מעיני הציבור הרחב.
האותיות הקטנות
בכפולה השנייה של "מעריב" מדווח אריק בנדר על "האותיות הקטנות" בהסכם בין הליכוד לבית-היהודי, שעליהן דיווח זאב קם בידיעה הראשית של "מקור ראשון" ביום שישי. לפי דיווחו, ההסכם מגביל את כוחה של איילת שקד ומעניק לראש הממשלה יכולת לפקח על מעשיה. מידע זה נכלל אף הוא בדף המסרים שהפיץ נתניהו ונחשף על-ידי סגל בחדשות ערוץ 2. בנדר מביא בשם "גורם בליכוד" (ניחוש: חבר-כנסת שקיבל מנתניהו את דף המסרים) את ההבטחה הבאה: "לליכוד תהיה בקרה על הנעשה בוועדה [ועדת השרים לחקיקה] ושרת המשפטים שקד לא תוכל לעשות בה ככל העולה על רוחה". מיד בהמשך הידיעה מזכיר בנדר את דף המסרים ומצטט מתוכו הבטחה שלפיה נתניהו הוא שיקבע בסוגיות הקריטיות בתחום המשפט (הכותרת הראשית של "מקור ראשון" ביום שישי: "נתניהו למקורביו: לא יהיו מהפכות במערכת המשפט").
שרת המשפטים המיועדת איילת שקד (צילום: נתי שוחט)
ב"ידיעות אחרונות" קיבלו את מינויה של שקד בזרועות פתוחות. בן כספית קרא מעל דפי "מעריב" לכל מי שדואג מהמינוי להירגע. באופן נדיר, בכל הנוגע למינוי של שקד נוצרה קואליציה זמנית בין בנימין נתניהו והעיתונים המשרתים אותו או קרובים לעמדותיו לבין הכתבים בעיתון של ארנון (נוני) מוזס וכן עם בן כספית, שאינו עובד בעיתון של מוזס, אך פעמים רבות מביע עמדות התואמות את אלו של בכירי "ידיעות אחרונות". מבחינת נתניהו, חשוב למנוע ביקורת על המינוי מכיוון נאמני שלטון החוק. מבחינת מוזס, יש לחגוג את המינוי של שקד כיוון שהוא תואם את העמדה הלעומתית למערכת המשפט ומשום שאינו מיטיב עם רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו.
היחידים שנמצאים מחוץ לברית המוזרה הזו הם אנשי "הארץ" ו"דה-מרקר". ואמנם, אחרי שביום שישי התריע אייל גרוס ב"הארץ" מפני מינוי שקד לתפקיד שרת המשפטים, הבוקר מגיע תורו של עידו באום ב"דה-מרקר". כותרת טורו קוראת: "שקד באה לשנות – וכדאי להתחיל לדאוג".
בהמשך הידיעה של בנדר ב"מעריב" על "האותיות הקטנות" בהסכם בין הליכוד לבית-היהודי מונה הכתב סעיף נוסף, שלפיו מפלגת השלטון התחייבה לקדם את "חוק העמותות". בהסכם נכתב על החוק כך: "יוגדר כי עמותות המקבלות מימון מ'ישות מדינית זרה' יחויבו בעת קבלת המימון אישור של ועדת החוץ והביטחון בכנסת". כמו כן העמותות והפועלים בשמן יחויבו "בחובת הגילוי הנאות במסגרת עבודתם מול גופי ממשל, מול התקשורת ומול נבחרי ציבור בישראל". לפי בנדר, מטרת החוק היא "להטיל מגבלות קשות על פעילותם של ארגוני זכויות אדם ואזרח בישראל ובשטחים".
סדרי עדיפויות
בעיתונות הכלכלית בוחנים את ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לבית-היהודי מהזווית המוכרת להם היטב: כסף.
"חגיגת הכספים הקואליציוניים תימשך גם בממשלה ה-34" היא הכותרת הראשית ב"כלכליסט" הבוקר. אורי תובל, נורית קדוש ותומר ורון מדווחים על עיקרי הסעיפים בהסכמים עם כולנו, יהדות-התורה והבית-היהודי.
"הקמת הממשלה הרביעית של בנימין נתניהו היתה מלאכה מסובכת במיוחד, ואחת העדויות לכך היא אורכם ומורכבותם של ההסכמים הקואליציוניים", הם כותבים. "ההסכמים שנחתמו מול כולנו, יהדות-התורה והבית-היהודי כוללים קרוב ל-90 סעיפים מפורטים כל אחד, ונראים כמו חוק הסדרים קטן, וזאת לעומת הסכמים בני 20–30 סעיפים שנראו כאן, לדוגמה, בימי ממשלת שרון ב-2003 וממשלת אולמרט ב-2006". כותרת הכתבה מוקדשת לסיעה אחת מבין השלוש שחתמו עם הליכוד: "160 מיליון שקל בכסף קואליציוני לבית-היהודי".
ב"דה-מרקר" מצאו דרך לחלץ סכום נכבד בהרבה לכותרת ידיעה: "עלות ההסכם בין הבית-היהודי לליכוד – כ-1.3 מיליארד שקל בשנה לפחות". צבי זרחיה מדווח כי עלות זו "כוללת רק את הסעיפים שתוקצבו, ואינה כוללת סעיפים אחרים שבהם הוסכם להגדיל תקציבים למטרות שונות, אך לא נקבע סכום".
בידיעה נלווית כותב ליאור דטל על "סדר העדיפויות של נפתלי בנט" כפי שהוא עולה מההסכם הקואליציוני. "בהסכם בין הבית-היהודי לליכוד אין אפילו התייחסות אחת לחינוך הממלכתי, לפערים הגדולים במערכת החינוך או לשאר המצוקות בה – פרט לניסוח מעורפל על תקציב שיינתן ל'שיפור המערכת', מבלי פירוט או הסבר כיצד", כותב דטל. "[...] כמעט כל סעיפי ההסכם בין הבית-היהודי לליכוד בתחום החינוך מתייחסים להעברת כספים לחינוך הממלכתי-דתי ולביצור מעמדו העליון על פני החינוך הממלכתי, להעברת תקציבים ללימודי יהדות בישראל ובחו"ל, להסדרת תקצוב האוניברסיטה באריאל ולמדרשות לנשים".
"היועץ המשפטי צפוי להתנגד להעברת כספים קואליציוניים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". יהונתן ליס ורויטל חובל מדווחים כי "תקצוב החטיבה להתיישבות ומתן הכספים הקואליציוניים עשויים להיות בעייתיים מבחינה משפטית", שכן "חוות דעת שפירסמה בפברואר השנה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר, על דעת היועץ יהודה וינשטיין, קובעת כי על הממשלה להפסיק את תקצובה של החטיבה להתיישבות [...] בנוגע לכספים הקואליציוניים הנחה וינשטיין בחודש שעבר שלא לסמן כספים כ'שייכים' למפלגה או לסיעה ולא ליישם כל הסכם פוליטי המייעד תקציב לגוף מסוים".
ב"ישראל היום" לא מדווח כלל על הכספים הקואליציוניים שמפלגת השלטון התחייבה להעביר לשותפותיה.
משפחת נתניהו
"שרה נתניהו על דוכן העדים", נכתב בכותרת מעל ידיעה קצרה מאת תלם יהב המתפרסמת בראש עמ' 23 של "ידיעות אחרונות". "שלב עדויות ההגנה בתביעת מני נפתלי ייפתח היום: שרה נתניהו ועזרא סיידוף צפויים להעיד", נכתב בכותרת ידיעה מאת רויטל חובל המתפרסמת בכפולה השנייה של "הארץ". "שרה נתניהו צפויה להעיד היום", נכתב בכותרת ידיעה מאת אבירם זינו בתחתית עמ' 6 של "מעריב". רק ב"ישראל היום" אין דיווח על העדות הצפויה של רעיית ראש הממשלה.
יאיר נתניהו, ספטמבר 2013 (צילום: מרק ישראל סלם)
התצלום המרכזי במדור הרכילות של "ידיעות אחרונות" (מוטי לבנון) הוא של יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, כפי שתועד אתמול בבגד ים בבריכת גורדון בתל-אביב. "נתניהו ג'וניור היה מלווה בקבוצת חברים", מדווח צחי קומה, "בהם גם הבחור הבלונדיני שנראה לצדו בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות האחרון".
מונופול הגז
"מנסים לרצות את מונופול הגז: התחרות תידחה לעשור הבא", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "דה-מרקר".
בשבוע שעבר התפרסמה ב"כלכליסט" ידיעה של ליאור גוטמן ולפיה הממשלה עתידה לדרוש מחברת דלק למכור את אחזקותיה במאגר תמר "בתוך שנתיים עד ארבע שנים". הבוקר מדווח אבי-בר אלי ב"דה-מרקר" כי לוח הזמנים עתיד להיות מרווח יותר.
לפי דיווחו של בר-אלי, המתפרסם בכפולה הפותחת של "דה-מרקר", המתווה החדש שיציג צוות המשא-ומתן הממשלתי לפירוק מונופול הגז הטבעי בפגישתו השבוע עם נציגי חברות דלק ונובל-אנרג'י "מרוכך באופן משמעותי מזה שגובש תחילה על-ידי אותו הצוות". לדבריו, "אמנם קבוצת דלק עדיין מחויבת למכור את מאגרי הגז שבהם היא שותפה – למעט מאגר לווייתן, שבו תמשיך להחזיק ב-45% מהזכויות – אך דלק תחויב לעשות זאת בלוח זמנים מרווח ובתנאי מכירה מקילים". מההסכם עולה כי הפירוק יידחה, ככל הנראה עד לשנת 2021–2022 לפחות. "בנוסף", כותב בר-אלי, "המתווה החדש נסוג מרוב המגבלות שהוטלו על נובל".
לצד הדיווח המפרט את ההבדלים בין ההצעה הנוכחית של הצוות הממשלתי להצעה הקודמת מתפרסם טור פרשנות מאת בר-אלי המבקש להסביר "למה דייוויד גילה נותר בודד" במערכה מול מונופול הגז. "יותר משגילה חדור אמונה במתווה המקורי שנזנח וסורס – הוא זועם על הפליק-פלאק לאחור שביצעה הממשלה, תוך שהיא זונחת את הקו הרגולטורי התקיף שהכתיב ומותירה אותו בודד במערכה. הרי לפני שמתקפלים, כדאי למצות את המהלך הנדיר (מדי) של הפגנת חזית ממשלתית אחידה – וליותר מחודשיים", כותב בר-אלי.
איש העסקים יצחק תשובה, 2007 (צילום: משה שי)
בעיתונות הכלכלית שאינה "דה-מרקר" מציגים את ההתפתחות במשא-ומתן על משק הגז הטבעי בישראל בהתאם למסרים שיצאו מהצוות הממשלתי. "התקדמות במגעים לפירוק מונופול הגז", נכתב בכותרת המתפרסמת בשער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "בשותפויות לא דוחים על הסף את ההסדר הנוכחי שגיבשה המדינה", מצוין בכותרת המשנה.
בידיעה עצמה, מאת עמיר בן-דוד, מדווח כי "המדינה הגמישה עוד את עמדותיה בניסיון לייצר תחרות בין חברות הגז". לפי הדיווח, "אבן הנגף המרכזית היא עדיין גילה, שמסרב לסגת מעמדתו ודוחה את העמדה שגיבשו חבריו לממשלה. התמונה האמיתית צפויה להתברר לאחר מינוי הממשלה. אז גם אפשר יהיה לדעת מי, אם בכלל, יוריד את גילה מהעץ שטיפס עליו, או שכולם ייפגשו בבית-הדין בזמן שהמשק תקוע".
בשער "כלכליסט" אין הפניה לידיעה קצרה המתפרסמת בתחתית עמ' 6 תחת הכותרת "חברות הגז בצומת: לקבל הפירוק או ללכת לביהמ"ש". כותרת המשנה מסתיימת במלים "גם דייוויד גילה יגבש עמדה". לפי הפרסום הבוקר, לוח הזמנים שעליו דיווח גוטמן בשבוע שעבר למכירת אחזקות דלק במאגר תמר עודנו עומד על שנתיים עד ארבע שנים.
תעמולת הזוועה
בכל העיתונים מדווח על נצחון השמרנים בבחירות בבריטניה. בועז ביסמוט מקדיש חלק ניכר מרשימתו לדמיון בין בריטניה לישראל בכל הקשור לתחזיות השגויות של הסוקרים. "גם אצלנו השמאל ניצח לפני הבחירות, גם אצלנו התקשורת והסוקרים עיוותו את המציאות, גם אצלנו ראש הממשלה המכהן מימין ניצח, גם אצלנו ברגע האחרון המצביעים בחרו להצביע יעיל ולא לפזר את הקולות, גם אצלנו מועמד השמאל לא היה כריזמטי וסוחף בלשון המעטה, וגם אצלנו היתה מפלגה לא-ציונית-במיוחד שמולה נתבקש הבוחר להתגייס (המקבילה הסקוטית) ואשר הגיעה, כמו בבריטניה, שלישית", כותב ביסמוט. ידיעה נפרדת, מאת "כתב 'ישראל היום'", מוקדשת לקרבה בין בנימין נתניהו לדייוויד קמרון.
ב"ידיעות אחרונות" דוחקים את סיקור הבחירות בבריטניה לכפולה האחורית, ומפנים למאמר מאת סבר פלוצקר המתפרסם בעמוד הדעות. פלוצקר מבקש להסביר "למה הפסידה 'העבודה' הבריטית" וטוען כי ראש הממשלה קמרון "לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי לנצח בבחירות", שכן "המציאות הכלכלית מחד והתנהלותה של מפלגת לייבור האופוזיציונית מאידך עשו בשבילו את העבודה".
לפי פלוצקר, מצבה הכלכלי של הממלכה-המאוחדת שופר בהרבה בשנים האחרונות, תחת שלטון קמרון, גם אם "אין בכך לטעון שכלכלת בריטניה נחלצה מכל הצרות". פלוצקר מציין כי "המשק הבריטי צומח כעת בקצב נאה של 3% לשנה, האבטלה נמוכה מאוד, 5.5% מכוח העבודה בלבד, והאינפלציה אפסית [...] הגירעון הגבוה יחסית של ממשלת הוד-מלכותה, 4.4% מהתוצר המקומי, שימש כהוכחה להימנעותה המושכלת של ממשלת קמרון מחטא הקיצוץ המוגזם".
"על רקע מציאות זו", ממשיך פלוצקר, "פתחה מפלגת הלייבור, בהנהגתו של אד מיליבנד, במסע בחירות שכותרתו הלא-רשמית היתה: אזרחים, מעולם לא היה מצבכם הכלכלי גרוע יותר! בריטניה קורסת, האנשים בה חיים בזבל. רק לנו, ללייבור, נוסחת פתרון לבעיה: 'ניקח מהעשירים וניתן לעניים' [...] תעמולת הזוועה הכלכלית-חברתית של הלייבור החטיאה את מטרתה".
אפשר לראות בכך ביקורת של הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות" על הקמפיין של עיתונו ואתר האינטרנט ynet להשחרת מצבה הכלכלי של מדינת ישראל ומצבם הכלכלי של אזרחיה בשבועות שקדמו לבחירות האחרונות בישראל.
ב"דה-מרקר" מתפרסם טור דעה מאת הכלכלן פול קרוגמן, שאף הוא מתייחס לבחירות בבריטניה מהזווית הכלכלית. קרוגמן מחזיק בדעה שונה מזו של פלוצקר. "הבחירות בבריטניה אמורות להיות משאל עם על דוקטרינה כלכלית כושלת, אך הן אינן, כיוון שאף אחד מבעלי ההשפעה אינו קורא תיגר על הטענות הכוזבות השקופות והרעיונות הגרועים של המפלגה השמרנית", כותב קרוגמן.
לדעת קרוגמן, התקשורת ננעלה על סיפור שקרי שלפיו ממשלת הלייבור, ששלטה בבריטניה עד 2010, היתה בזבזנית, מה שהביא למשבר כלכלי חמור ואילץ את השמרנים לנקוט מדיניות צנע, שהשיבה לבריטניה את הצמיחה.
"כל שלב בסיפור הזה שגוי בצורה מגוחכת, וניתן להוכיח זאת", כותב קרוגמן. "בריטניה שלפני המשבר לא היתה בזבזנית תקציבית. החוב והגירעון שלה היו נמוכים, ובאותה עת כולם ציפו שכך הם יישארו. הגרעונות הגדולים הגיעו בעקבות המשבר. המשבר, שהיה תופעה עולמית, נגרם על-ידי בנקים פרועים וחובות פרטיים, ולא על-ידי גרעונות ממשלתיים. לא היתה דחיפות ליישם צנע: השווקים הפיננסיים מעולם לא הראו כל חשש לגבי יכולתה של בריטניה לשלם חובותיה. ובריטניה, שחזרה לצמוח רק לאחר השעיה במדיניות הצנע, עדיין לא חזרה למצב שבו היתה לפני השנתיים הראשונות של שלטון הקואליציה. אך הנארטיב המטופש הזה שולט לחלוטין בסיקור התקשורתי, והיחס אליו הוא כאל עובדה ולא כאל היפותזה".
ענייני תקשורת
אופיר דור מדווח ב"כלכליסט" כי משרד התקשורת פירסם ביום חמישי האחרון מכרז לגיוס סמנכ"ל כספים לתאגיד השידור הציבורי החדש.
רק עיתון "הפלס", ולא בפעם הראשונה, מוצא לנכון להעלות ידיעת המשך לתחקיר שפירסם תומר אביטל בבלוג שלו (הפעם על הדרכים של מפלגת מרצ לכסות את גרעונה).
איורי הכותבים שליוו את הרשימות האישיות ב"ישראל היום" הוחלפו בתצלומים.