נקודת עיוורון היא מעין ליקוי מובנה בעין האנושית. נקודה זו קיימת אצל כל אחד מאיתנו, ותמונת העולם הנקלטת אצל כל אדם תמיד תהיה חסרה אותה נקודה. בשל מנגנונים מוחיים המאפשרים להשלים את התמונה על סמך הידע המוקדם שיש לנו על העולם, מתקבלת לנגד עינינו תמונה רציפה ואחידה. מובן שהתמונה שתתקבל תהיה כזו שתואמת את מה שאנחנו יודעים על העולם, ולאו דווקא את תמונת העולם עצמו כפי שהוא נשקף אלינו.
ביום שישי ה-27 במרץ 2015 התקיים מרתון בית-לחם. השתתפו בו למעלה מ-3,000 רצים ישראלים ופלסטינים, אך מרצים רבים מרצועת עזה לא הורשו להשתתף באירוע. מאחר שבאזור בית-לחם אין מסלול של 42.2 ק"מ נטול מחסום או קיטוע ישראלי, נאלצו מארגני המרתון לבנות מסלול כמו-מעגלי. מלבד האתר "שיחה מקומית" ו"הארץ", שדיווחו על האירוע מן הזווית הפוליטית, נראה שהוא לא סוקר על-ידי אף גוף תקשורת ישראלי, בוודאי לא אלו האמונים על סיקור ספורט.
שלושה ימים לאחר המרתון, עם או בלי קשר אליו, פנה ג'יבריל רג'וב למשרדי פיפ"א ודרש להשעות את ישראל מפעילות ההתאחדות, וזאת, בין היתר, משום שהיא מונעת מספורטאים עזתים (בעיקר כדורגלנים, כנראה) לקחת חלק בפעילות ספורטיבית בשטחי הגדה. הידיעה סוקרה במרבית מדורי הספורט, אולם אף אחד מהם לא סיפק הסבר מהותי או רקע כללי לטענות הרשות, שהוצגו כמעין גחמה פוליטית. יתר על כן, חרף הקרבה הכרונולוגית והאקטואליות של המרתון לנושא, הוא לא הוזכר במלה. אני נוטה לחשוב שהם באמת לא ידעו על האירוע, אבל האם הם לא היו אמורים לדעת עליו?
כאשר שחר פאר השתתפה בטורניר דובאי למרות הקשיים שהערימו עליה המארגנים, עורר הדבר דיון נרחב בתקשורת הספורט. הדיון התקשורתי נבנה ברובו על המוסכמה שספורט נדרש להתקיים במימד אחר, א-פוליטי. ולכן, כיצד בכלל ייתכן שמנסים למנוע מספורטאית להשתתף בתחרות רק בשל היותה ישראלית? היא הרי מתאמנת לכך כל השנה, ומה הקשר בין פוליטיקה לספורט? הרי עתידה המקצועי מבוסס על כך!
אך כשעשרות ספורטאים עזתים המתאמנים כל השנה אינם מורשים להשתתף באירועי ספורט בישראל, הם סובלים מהתעלמות תקשורתית גורפת בדיוק מפני שהם עזתים, וספורט ופוליטיקה פתאום צועדים יד ביד, ועתידם המקצועי הוא עניינם האישי בלבד. בין התרעומת על מארגני הטורניר בדובאי לבין ההתעלמות מהספורטאים העזתים ניצבת ההשתוממות המהולה בפליאה מצד תקשורת הספורט בנוגע לפניית הפלסטינים לפיפ"א.
נקודת העיוורון של תקשורת הספורט בישראל ואולי אף התקשורת הישראלית כולה מתקיימת, כך נראה, בדיוק במקום שבו אנו הופכים מנרדפים לרודפים, ממקופחים למקפחים. הרגע שבו היא נדרשת לשפוט את מעשינו באותו האופן שבו היא שופטת את המעשים המופנים כלפינו. הרגע הזה, שבו מתקיים ההיפוך, לרוב נסתר מעיניה. היכולת של המוח להשלים אותה נקודת עיוורון מבוססת על ידיעה מוקדמת, מגוון של הנחות יסוד המשלימות את התמונה, כאילו הנקודה הכהה לא היתה קיימת.
אסף מרציאנו לומד לימודי תואר שני בבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן
עוד על מרתון בית לחם
08.04.2015