משדרי הבחירות אמש, מיד לאחר היוודע תוצאות המדגמים, נראים בדיעבד כקריקטורות. באותה מידה של כנות וחוכמה שלאחר מעשה אפשר לומר שעמודי העיתונים הבוקר נראים כמו בדיחות גרועות. התקשורת הישראלית (ברובה) חטאה לאורך מערכת הבחירות בחטא היוהרה וההיסחפות אחר משאלות לב, ולקתה בפזיזות יתר ובחוסר רצינות במוצאי יום ההצבעה.

הסיקור המתלהם, הפזיז, של יום ההצבעה לא היה שעתה היפה של התקשורת הישראלית, כשם שסיקור מערכת הבחירות כולה לא ייזכר כדוגמה מופתית לביצועיה

נא לשים לב: אלה אינם רק הסוקרים שפישלו בגדול והציגו לציבור (ולתקשורת) תמונת מצב מעוותת לחלוטין על מגמות ההצבעה, אלא גם אנחנו (כולל הח"מ), העיתונאים שפירשו את הנתונים והתיימרו להפיק מהם את דיוקנן של הכנסת והממשלה הבאות. דקה לאחר שהתברר שתחזיות הסוקרים כולם, שהתבססו על קלפיות המדגם שהציבו ביום הבחירות, סוטות באופן ניכר מניבוייהם בסקרים האחרונים שקדמו ליום הבוחר – לא היססו הפרשנים הפוליטיים ברדיו ובטלוויזיה (כמעט ללא יוצא מן הכלל) להסתמך על אותם סוקרים שוב כדי לפרשן לציבור את המציאות הפוליטית שהגיחה כביכול מהקלפיות.

וכך חזו הצופים (לפי הוועדה הישראלית למדרוג, שיעור הצפייה בשלושת הערוצים הגיע לכשני שלישים מכלל הציבור) בפרשנים הפוליטיים המלומדים ובצוותי הסיוע שגיבו אותם כשהם מחשבים חישובים ומרכיבים ומפרקים קואליציות על סמך נתוני המדגם. המסקנה המשותפת היתה שמלאכת הקמת הממשלה תהיה קשה, שמהקלפיות הגיח תיקו פוליטי נוקשה, ושעל בנימין נתניהו, כמו גם על יצחק הרצוג, יהיה להזיע קשות כדי לכונן ממשלה. איש (כמעט) ממשתתפי הדיונים, שנמשכו עמוק לתוך הלילה, לא תהה אם מוטב אולי להמתין מעט עם התסריטים הפוליטיים של יום המחרת, ואם נכון יותר אולי להקיש מהפער בין ניבויי הסוקרים ערב הבחירות לבין התוצאות שהניבו קלפיות המדגם על מידת ההתאמה של תוצאות האמת לנתוני המדגם.

שער "ידיעות אחרונות", הבוקר

אותו כשל ניבט הבוקר מהעיתונים. הכותרות הראשיות מהדהדות את ניבויי קלפיות המדגם – והפרשנויות הולכות בעקבותיהם. כאשר מנויי העיתונים לקחו היום לידיהם את הגליונות הטריים, כל מה שקראו היה משול לאותיות פורחות באוויר בהשוואה לבשורות שבקעו מהרדיו ומהטלוויזיה; אלו בישרו על תוצאות האמת, שהעניקו לנתניהו ניצחון מובהק על פני הרצוג והזימו לחלוטין את קביעותיהם המלומדות של פרשני האולפנים על תרחישי קואליציה אפשריים. בעוד ששדרי הבוקר דיווחו על הרוב המוצק שבידי נתניהו ועל הקלות שבה הוא יכול לכונן קואליציה, קוראי העיתונים עיינו בטקסטים שהצביעו על הסיכוי הכמעט שווה שיש להרצוג להקים ממשלה, על תלותם של מנהיגי שתי המפלגות הגדולות במשה כחלון ועל חלוקת התיקים האפשרית בממשלה שנתניהו ו/או הרצוג יקימו.

לא האילוצים הטכנולוגיים, הגורמים לעיתונים לתעד אמת לשעתה (חצות ליל אמש), הם הנושא של טור זה, אלא המזג העיתונאי שבא לידי ביטוי בכל מערכת הבחירות, ובמיוחד בליל אמש (17.3.15). מובן מאליו שהעיתון המודפס יפגר אחר השידור החי במרדף אחר האירועים וביכולת לדווח עליהם באופן מעודכן. וגם מובן מאליו שהפרשנים תלויים בממצאיהם של הסוקרים. פחות מובנת מאליה הישענותה המוחלטת של התקשורת על סוקרים שבשנים קודמות החטיאו באופן ניכר בתחזיותיהם, ובמיוחד תמוהה פזיזותה. כמעט שלא נמצא באולפנים עיתונאי אחד שיטיל ספק במהימנות נתוני המדגם, שימליץ ברצינות, ולא רק מן השפה ולחוץ, להיזהר במסקנות בטרם הגיעו תוצאות האמת. הפרשנים, ללא הבדל בין ימין לשמאל, קיבלו את תוצאות קלפיות המדגם כאמת מוצקה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים שכינס ביום הבחירות, שבה האיץ בבוחרי הליכוד לבוא ולהצביע, 17.3.15 (צילום: יונתן זינדל)

החיפזון הזה ניכר גם בשידורי היום (18.3.15), עם היוודע תוצאות האמת. לא חלפו 12 שעות מאז תואר נתניהו על-ידי פרשני התקשורת כמנהיג במצוקה, כמי שמזיע ממאמץ, כמי שאיבד את מגע הקסם עם הציבור, כמי שנלחם מלחמה נואשת על הישרדותו הפוליטית – והוא כבר מוצג על-ידי אותם עיתונאים עצמם כ"כוכב", "קוסם", מי ש"יש לו את זה", "רב-אמן פוליטי", "קמפיינר שאין שני לו" ושאר תוארי שבח והלל. הפוליטיקאי המרוט, המובס, המאוס, הפך בן-לילה למנהיג-על ורב-מג פוליטי.

זה לא רציני, חברים. עיתונאות ראויה מחייבת מעט ריסון עצמי וקצת קור רוח וקורטוב של חוש מידה. הסיקור המתלהם, הפזיז, של יום ההצבעה לא היה שעתה היפה של התקשורת הישראלית, כשם שסיקור מערכת הבחירות כולה לא ייזכר כדוגמה מופתית לביצועיה. אם סיקור מערכת הבחירות הקודמת (דצמבר 2012–ינואר 2013) דמה לקמפיין מתמשך, הרי שסגנון הסיקור בשבועות האחרונים הזכיר שטיפת מוח. העיתונים, בעלי אג'נדה משמאל, מימין או אחרת, נסחפו להפיל את נתניהו או להצילו. בלהיטותם להשיג את מטרתם איבדו עיתונאים, עורכים וכנראה גם מו"לים את הצפון ונתנו ידם להתנהלות עיתונאית מחפירה וחסרת עכבות. בדרך, נרמסת האמינות העיתונאית ובשוליה נותר ציבור תועה בין תמונות המציאות הסותרות שמציגה לו התקשורת.