הקצף

אתמול בארבע אחר הצהריים פקע האמברגו, ומרגע זה הותר לומר הכל. היום יכול מי שרוצה לצעוק בחופשיות את המלה "פלילים" בהקשר לדו"ח מבקר המדינה על אודות הוצאות מעונותיו של ראש הממשלה. "חשש לפלילים" היא על כן כותרתו הראשית של "ידיעות", בין מרכאות, כביכול ציטוט מדויק ולמעשה חלקי. "הארץ", שאינו כבול לשתי מלים בכותרתו, יכול לפרט מעט יותר: "המבקר: חשש לפלילים בהעסקת איש ליכוד בבית נתניהו". "בדו"ח אין המלצות פליליות" (כלומר, לפתוח בחקירה פלילית), נכתב בעמודו הראשון של "ישראל היום", וגם כאן האמת היא בצק שאפשר ללוש ולהפיק ממנו את כל סוגי המאפים.

מי שצועק בחופשיות את המלה "פלילים" רחוק מלדייק בשיקוף מסקנת הדו"ח – שהיא דווקא מופת של פתלתלות, עמימות וחוסר ביטחון עצמי: "חשש לכאורה לפגיעה בטוהר המידות, עד כדי חשש למעשה פלילי". המבקר יכול היה לכתוב "חשש לפלילים", אבל הוא בוחר בנוסח זהיר ומסויג: "עד כדי חשש" – ולא "חשד". כל עיתונאי יודע לשרבב את המלה "לכאורה" לדבריו כשהוא מגשש באפלה, אבל ראוי ומומלץ לזכור כי כל עיתונאי יודע גם להזיז הצדה את ה"לכאורה" כשמדובר בהסתייגותם של אחרים. וכשמדובר ב"חשש לכאורה", עולה החשש לכאורה שהעובדות שנחשפו בדו"ח המבקר מספרות סיפור מכוער על הזוג שמנהל את המדינה. מכוער, אבל עדיין רחוק ממשמעות הזעקה התקשורתית: "פלילים". למרות המאמץ, פלילים זה לא הסיפור כאן, נכון להבוקר.

דוד שמרון, פרקליטה של משפחת נתניהו, עוזב את מסיבת העיתונאים של נציגי נתניהו בעקבות דו"ח המבקר על מעון ראש הממשלה, תל-אביב, 18.2.15 (צילום: בן קלמר)

רצף האנקדוטות המכוערות מאורחם וטבעם של בני הזוג נתניהו מעורר רגשות שבין זעם למבוכה לסלידה. באי-כוחם של הזוג ומליצי היושר מטעמם – ובראשם השר ארדן, שכיכב במהדורת חדשות 2 והדף במרץ את גלי ההסתערות של יונית לוי, ועו"ד יוסי כהן, שנתן את אחד המופעים המבישים בתולדות השידור העברי – יכולים למצוא אינספור דרכים פורמליות לגרוס מקצת מסלעי ההאשמה ולהפכם לחצץ דק. אבל אולפן חדשות אינו בית-משפט, וגם הרטוריקנים הנאמנים ביותר לא יצליחו למחות את הקצף, המראות הקשים והריח הרע שהדו"ח ממחיש בהתנהגותם של האדון והגברת הראשונים שלנו.

כמעט שני עשורים שמדינת ישראל מובלת על-ידי ראשי ממשלה – מהשמאל, מהמרכז ומהימין – שהתנהגותם הציבורית בלתי נסבלת. מנהיגים חמדנים, קהי חושים לרחשי הציבור, שהתנהלותם קלוקלת והפער בין המנהיגות המצופה מהם לאורחם האישי אינו ניתן לגישור. אחד מהם הוא עבריין מורשע – הרבה מעבר לשלבי ה"חשש" וה"לכאורה" – שעבירותיו נושאות קלון.

במקרה שלפנינו העניינים רחוקים לא רק מן הקלון, אלא גם מן הפלילי עצמו, ומכאן שכל עיתון לש את ההגדרה העמומה שסיפק לו מבקר המדינה ומותח או מכווץ אותה על-פי צרכיו. העובדה שהדו"ח פורסם חודש לפני הבחירות, בעיצומה של מלחמת הטבלואידים, נותנת לממצאים משמעות מנופחת ומסיחה את הדעת מן הנושאים החשובים באמת. גם "פרשת החשמלאי", שנראית בשרנית יחסית לשאר הפרשות, היא לא יותר מסיפור קטן, תכמני, ישראלי כל-כך עד שלא ברור אם יגרע קולות מן הליכוד או דווקא יוסיף לה.

נחבא אל המלים

"ישראל היום" מפגין היום איפוק לא שגרתי ומגיש לקוראיו כיסוי מגוון – בוודאי ביחס לעצמו – של הפרשה. תיקון, 18.2: במקור נכתב כאן כי "ישראל היום" הקדיש רק משפט אחד בידיעה הראשית לפרשת החשמלאי. למעשה, בהמשך לידיעה הראשית, בעמוד נפרד, התפרסמה ידיעה שהוקדשה לפרשה תחת הכותרת "חשמלאי חבר הליכוד הועסק בניגוד להנחיות" (בחתימת שלמה צזנה).

כצפוי, ב"ידיעות" נראית ה"התקשרות לביצוע עבודות החשמל במעון הפרטי" לגמרי אחרת: "דו"ח מבקר המדינה קובע: בנימין ושרה נתניהו העסיקו על חשבון המדינה ו'תוך מצג מטעה' את החשמלאי אבי פחימה – ידיד המשפחה וחבר מרכז הליכוד. הוא הוזמן לבית בקיסריה בסופי-שבוע רבים – ואפילו ביום כיפור. אין דרך לבדוק אם העבודה בוצעה בפועל, היות שהכל נסגר בין החשמלאי לרעיית ראש הממשלה [...]".

אחרי הקרב על העובדות בא הקרב על הדעות, במטחי הארטילריה היומיים של רג'ימנט הפובליציסטים. דרור אידר משיב אש: "זו השחיתות: שטיפת המוח בשירות מוזס"; איציק סבן: "התלבשו על נתניהו כדי להפילו"; חיים שיין: "איזו אכזבה: אין אקדח מעשן"; מתי טוכפלד: "צורם לעין, אבל מה עם פרס?". ובכל זאת, שני קולות שוברים את הקולקטיביות הרעיונית של העיתון: מרדכי גילת ודן מרגלית.

מעניין במיוחד הוא טורו של מרדכי גילת. אמנם קומפקטי, ומדלג על תת-הפרשה של העסקת החשמלאי, אבל עדיין מחודד ומעורר געגוע לימים שבהם היה הרב-תחקירן מוטי גילת מביא סיפור כזה הרבה לפני שמבקר המדינה היה שומע עליו.

כותב גילת: "הדו"ח הזה פותח חלון לאורח חיים בזבזני וראוותני ולהוצאות מוגזמות במאות אלפי שקלים של משפחת נתניהו. הוא לא מיטיב עם המשפחה, בלשון המעטה, הוא דו"ח חמור מבחינה ציבורית. אי-אפשר להציג אותו אחרת. נכון, נתניהו איננו אולמרט, אריאל שרון ואריה דרעי, כפי שכבר כתבנו. נכון, הוא לא חבר במשפחת הפשע הזאת. אין מכנה משותף אמיתי ביניהם. אבל שום אקרובטיקה לשונית אינה יכולה לעמעם את חומרת ממצאי הביקורת של אנשי יוסף שפירא. שום אמירה של סניגור או יחצן מטעם נתניהו אינה מסוגלת להוציא את העוקץ מהסיפורים שנחשפו אתמול. שום סרטון שצולם במעון הממלכתי ברחוב בלפור אינו יכול להלבין את הכתמים הרבים.

"'דין פרוטה כדין מאה', כתב המבקר שפירא בקטע הזה – שיש בדו"ח חמורים ממנו – ולא במקרה: הליבה אינה גובה הסכום, אלא העיקרון, היהירות, וכאמור החוצפה, לא להחזיר את הכספים האלה לעובדים הקטנים, החלשים. למה להתנהג כך? למה האדנות וחוסר הרגישות?

"ועוד שאלות: מדוע מימנה המדינה למשפחה קניית ארוחות ממסעדות ומבתי-מלון במאות אלפי שקלים? מדוע היא נשאה בהוצאות ניקיון של הווילה הפרטית בקיסריה, בגובה של 8,200 שקל בחודש, אף שבני המשפחה כמעט שלא הגיעו אליה במשך השנה? וגם: איך קרה שרק ב-2013, אחרי כניסת התקשורת לתמונה, פחת סכום הוצאות הניקיון בווילה ב-50 אחוזים, והוצאות רכישת המזון במעון הממלכתי פחתו מחצי מיליון שקלים בקירוב ל-226 אלף בלבד? היכן היו עד אז שומרי הסף? מדוע הם הסכימו שהמדינה תממן מס בצורת (מס בגין שימוש חורג במים בווילה בקיסריה) בגובה 5,000 שקלים שנתניהו היה צריך לשלם מכיסו הפרטי? נתניהו זקוק למתנות? אם לא – מותר לצפות שלפחות עכשיו יחזיר את הכסף. הגיע הזמן".

דן מרגלית ממשיך בקו ביקורתי, שבו בלט לאחרונה הן בהתבטאויות ביקורתיות כלפי כוונת נתניהו לנאום בקונגרס והן בהכרזה ובמעשה בפרשת פרס ישראל. "התיאור העולה מדו"ח המבקר מעיק מאוד. יש בהתנהלות ראש הממשלה ורעייתו שרה יותר מדי 'טריקים' ו'לא ידעתי' ו'פרס גם לא היה בסדר' ו'מני נפתלי ביזבז', במקום לומר רק משפט אחד, ישיר, מפי נתניהו ולא פרקליטיו: שגיתי, אני מתנצל.

"ברור כי העניינים שצריכים להעסיק את המדינה אינם אלה, אלא סוגיות גורליות לבטחון המדינה ולמדיניותה ולמצבה בזירה הבינלאומי. אבל גם ראש הממשלה חייב לדעת כי אפילו האיום ששמו איראן לא מעניק פטור מהאחריות לבזבוז כספי הציבור".

את עמדתו בנושא הציג מרגלית כאן לפני שבוע, בשיחה עם איתמר ב"ז: "אני חושב שיש בעיה עם ביבי, לא עם שרה. שרה לא נבחרה, ולא מעניין אותי שרה. נגד שרה יש תביעה שהגיש מני נפתלי – ובית-המשפט יכריע. לי אין עניין עם שרה, היא לא נבחרה לא על-ידיך ולא על-ידי, יש לי עניין רק עם ביבי, הוא חייב הסברים – כולל על ההתנהגות של שרה".

על הטרלול

"חשבון הוצאות" היא הכותרת הסתמית ביותר שיכול עיתון לתת לפרשה כה יצרית, ססגונית ורבת השלכות, המתפוצצת בתזמון כה דרמטי – ו"מעריב" נתן דווקא אותה. ועם זאת נראה כי העיתון ממשיך להוביל בקו הפלורליסטי ולהעניק במה שוות משקל בעמודים הפותחים לשני ניגודים כמו קלמן ליבסקינד ובן כספית. ליבסקינד, תחקירן במהותו, מעלה טיעונים שלא ניתן למצאם ב"ידיעות" או ב"הארץ". לשיטתו, אפשר לגעת גם במבקר המדינה ולעשות עליו את ביקורת הביקורת.

"קחו את הוצאות הניקיון של מעון ראש הממשלה. המבקר שפירא גילה שבממוצע שילמה עליהן המדינה 8,166 שקלים לחודש, וזה נראה לו 'מופרז בצורה ניכרת'. לי, שמעולם לא ניהלתי את מעון ראש הממשלה, אין שום דרך לדעת אם הסכום סביר או לא. אבל לשפירא זה נראה מופרז מאוד. על סמך מה? על סמך כלום. ככה נראה לו. לו אני נתניהו, הייתי מחזיר את הדו"ח אל המבקר ומבקש ממנו ללכת עוד צעד קדימה. 8,166 שקלים זה לא סביר, אדוני המבקר? בוא תגיד כמה זה כן סביר. 6,156? 4,173? הרי אם המבקר יודע איפה עובר גבול הסבירות, שיחלוק אותו איתנו. ואם הוא לא יודע, שיסביר איך בדיוק הוחלט שהסכום גבוה מדי".

ליבסקינד מצא ש"יש פרשיות שבכל זאת ראויות לתשומת לב. האחת קשורה בעניינו של החשמלאי ממרכז הליכוד, זה שגם דובריו המוכשרים ביותר של נתניהו יתקשו לשכנע אותו שהגיע במקרה אל הג'וב, אחרי שנפסל במפורש מלמלא אותו. השנייה מספרת את סיפורם של אותם עובדים במעון ראש הממשלה, שנאלצו לשלם מכיסם על כדורים נגד צינון, על עיתונים ועל כל מיני הוצאות של המעון. נכון, מדובר בעשרות שקלים, כסף קטן, אפילו קטן מאוד, אבל אותי הם הקפיצו יותר מכל הדו"ח כולו".

בעמ' 3, מול ליבסקינד, מסביר בן כספית למה דווקא על הנושאים הקטנים צריך לנהל את הבחירות, ולאו דווקא על הנושאים הגדולים העומדים ברומו של עולם: "כמי שמכיר היטב את סביבתו הקרובה של ראש הממשלה וכותב על התופעות האלה בזמן אמיתי מהרגע הראשון (החל במים בבריכה בקיסריה, דרך כל שאר התעלולים), אני יודע מה הטרלול הזה עושה לשיקול הדעת של ראש הממשלה. לקשב שלו. ליכולת שלו לנהל את ענייניו בשקט הנפשי ובריכוז הנדרשים. האיש עסוק ימיו ולילותיו בבליל האינסופי של נסיונות מטורפים לנצל עד תום כל שקל שאפשר, לטשטש את זה כמה שניתן ואחר-כך להסביר את זה, ולנסות להחביא את זה ולהיחלץ מזה איכשהו.

"הרי שום דבר לא השתנה במהלך השנים. זוכרים את פרשת עמדי? המתנות, האריזות האינסופיות, מאות אלפי השקלים. גם אז קבעה פרקליטת המדינה עדנה ארבל שיש להגיש כתב אישום, בעוד היועמ"ש רובינשטיין עושה לביבי הנחה, קובע שמדובר בהתנהגות מכוערת ומצר על 'חוסר בראיות'. זה נשאר בדיוק אותו הדבר. נתניהו לא ראוי לעמוד בראש המדינה שלנו".

לממן את הפן

"הדו"ח הזה יכול בקלות לשמש בסיס לכמה פרקים של 'פולישוק'", כותב משה גורלי ב"כלכליסט". "הוא מפרט בכובד ראש יבשושי את שלל הטכניקות של ראש הממשלה וסביבתו להתחמק מתשלום ולהגדיל הכנסות, טכניקות ששוכללו לדרגת אמנות משפטית וחשבית. למשל – תקציב הביגוד, האיפור ועיצוב השיער של בנימין ושרה נתניהו, שצמח פי 2.5 מהסכום שקבעה ועדת הכספים. הדבר נעשה בחוות דעת משפטיות קדחתניות שהוחלפו בין היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה לבין המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שמצאו בסיעור מוחות משותף דרך יצירתית לעקוף את ועדת הכספים ולהכפיל את המקורות שמהם ניתן לממן את הפן: גם מתקציב התפעול וגם מתקציב דמי הייצוג. המבקר לא מאושר מהתרגיל, אבל מבין שהסכום המקורי אינו מספק את צורכי הזוג. והוא מסביר ש'הדרך לשנות סעיף תקציבי זה היא פנייה לוועדת הכספים של הכנסת, כדי שתקיים דיון מעמיק בנושא'.

"וכך גם סיפור היטל בצורת בסכום של 5,500 שקל שהושת על נתניהו בשל צריכת מים עודפת ב-2009–2010, בשל מילוי הבריכה בביתו הפרטי בקיסריה. בריכה שנתניהו ביקש שהמדינה תממן, ונענה; וכך בהתחמקות מתשלום חוב אישי של ראש הממשלה בסכום של 6,000 שקל למשרדו בשל הזמנת אוכל ב-2012, שאנשי ראש הממשלה מצאו דרך יצירתית לממן מקיזוז מסעיף אחר, רק לא מכיסו".

גורלי גם מתייחס להשוואה בין בית רה"מ לבית הנשיא: "שני הבתים, עולה מהדו"חות, מצפצפים על נהלים, על מינהל תקין ועל מבקר המדינה עצמו, שהערותיו ועצותיו לא הופנמו. ההשוואה שאליה חתר [עו"ד דוד] שמרון לא התמצתה, ולכן היא גם לא מועילה למרשו. פרס הוא נוכח-נפקד בדו"ח על בית הנשיא לעומת ראש הממשלה ורעייתו, שנוכחותם האישית ניכרת כמעט בכל קומבינה בדו"ח, גם כשזו מאושרת בידי 'ועדת השלושה' או רגולטור אחר".

יואל אסתרון, מו"ל "כלכליסט", כותב טור קצר בעמוד הראשון, שכותרתו "מגיע לליכוד יותר", ומתייחס להתייצבותם הפומבית של בכירי הליכוד מאחורי נתניהו בעקבות דו"ח המבקר. "נתניהו שלח לאולפנים שכירי-חרב עלובים ועילגים להגן על מעשים שטובי היחצנים לא יצליחו להמתיק. אבל מנבחרי ציבור מותר לצפות ליותר. בכירי הליכוד שמגוננים עכשיו על נתניהו הופכים את עצמם, במעשה או בשתיקה, שותפים למנהיגם שסרח והבאיש את יוקרתו ואמינותו של ראש ממשלה בישראל. יום אחד הם יצטרכו לתת דין-וחשבון על הימים הנוראים האלה".

השוואה שערורייתית

חריגות כספיות בבית הנשיא (שמעון פרס, עד יולי 2014), במיליוני שקלים: 2011 – 17.4; 2012 – 19.2; 2013 – 14.8; 2014 – 20.6. כך מדווח היום איתמר אייכנר ב"ידיעות".

זה הרגע להיזכר בתיק מהעבר. "ב-6 בינואר 89' נחשף ב'הארץ' מסמך שגובש אז במשרד האוצר, שכלל תביעות שהועלו על-ידי לשכת שר האוצר דאז, שמעון פרס, בעלות של 502,300 שקל. מדובר היה, בין היתר, בשכירת מגהצת לבית השר פרס, מגישת מזון לשר, קייטרינג, צלם לשר ותקציב הוצאות שוטפות נרחב. בנוסף נדרש האוצר להקצות 70 שעות נוספות לעוזרת הבית של פרס, מאות שעות נוספות לשני עוזריו של פרס ועוד. תביעות אלה עוררו ביקורת ציבורית חריפה, בכלל זה של חברי-כנסת. דוברו של פרס טען אז כי 'הנייר המפרט את תוספת ההוצאות לא הובא לידיעת השר, אינו משקף את מעמדו ואינו מקובל עליו'".

את "פרשת המגהצת" שהסעירה את עיתונות התקופה הזכיר צבי זרחיה ב"הארץ", ב-9.11.2006.

איתמר אייכנר מציין ב"ידיעות" כי מקורבי נתניהו ציינו בתגובה לדו"ח המבקר ש"בדו"ח אין השוואה למעון רשמי אחר בישראל, ולכן לא ניתן לשפוט: 'מצב זה יוצר בעיה קשה של אמת מידה, כי הוצאות של מעון רשמי אינן דומות בשום אופן להוצאות בבית פרטי כלשהו. לדוגמה, הוצאות בית הנשיא גדולות עשרות מונים מאלה של מעון רה"מ".

מקורבי פרס כינו את ההשוואה הזאת "שערורייתית", ומיהרו להזכיר בתגובה כי "משכן הנשיא, בניגוד למעון רה"מ, הוא מערך גדול עם מחלקות פנימיות, מזכירות צבאית, צוות לוגיסטי וצוות אבטחה, שמונה היותר מ-130 עובדים [...]. גם מקורבי הנשיא ריבלין הפגינו מורת רוח מן ההשוואה: 'לא ניתן להם לעשות עלינו סיבוב', אמרו".

ועדת ההחזרים

"הוועדה להגנה משפטית והשתתפות בהוצאות משפטיות לנושאי משרה ועובדי מדינה", זהו הגוף הקובע את מידת הזכאות למימון הגנה משפטית מהמדינה "בעקבות הליך משפטי שיסודו במעשה או במחדל של העובד או נושא המשרה בעת מילוי תפקידו, תוך כדי מילוי תפקידו, לשם מילוי תפקידו, ובשל התנהגות שהיתה בתחום סמכותו כדין או שנהג בה בתום לב, בהיותו סבור כי הוא נוהג בתחום סמכותו".

השבוע הודיעה הוועדה כי מעתה ואילך יפורסמו החלטותיה באופן יזום ושוטף באתר האינטרנט של משרד המשפטים. זאת, לאחר שאימצה כללים רחבים לפרסום החלטותיה, שקובעים, בין השאר, כי ההחלטות יתפרסמו בין אם הוחלט לקבל את הבקשה ובין אם הוחלט לדחות אותה; כי ביחס לנבחרי ציבור (שרים וסגני שרים, לרבות ראש הממשלה) הפרסום יכלול את שם המבקש; וכי בבקשות של עובדי ציבור (עובדי מדינה ושופטים) לא יימסר שם המבקש או מידע מזהה, אלא אם הוועדה תחשוב שיש אינטרס ציבורי ממשי בפרסומו.

כזכור, אתמול פירסמה טובה צימוקי ב"ידיעות" שמות שרים שפנו לוועדה להחזרים, והיום מתווספים להם עוד שמות. הנה אלה וגם אלה: אלי ישי ביקש 362 אלף שקל בעקבות דו"ח השריפה בכרמל ואחריותו המיוחדת כשר הפנים, והוועדה אישרה 50 אלף בלבד; אהוד ברק קיבל 150 אלף שקל למימון ההגנה בפרשת הרפז; ישראל כץ ביקש 135 אלף וקיבל 50,500; יצחק אהרונוביץ פנה ללא דרישת סכום. הוועדה אישרה 50 אלף; יובל שטייניץ ביקש 60 אלף, הוועדה אישרה 50 אלף; אביגדור ליברמן ביקש מיליון אחד על תיקי חברות הקש ומשפט מינוי השגריר בלטביה, וקיבל 65 אלף שקל; פרקליטת מחוז תל-אביב לשעבר רות דוד ביקשה 24 אלף שקל בגין קביעת דו"ח המבקר כי התרשלה במשפט הנשיקה של חיים רמון. בקשתה נדחתה.

בכתבתן המקיפה של יסמין גואטה ואפרת נוימן ב"דה-מרקר" מתוארים גם מקרים של עובדי מדינה מן השורה – מנהלת בית -ספר, עובדי רשות המסים, משרד הפנים והמשפטים – שבקשותיהם נדחו או נענו, במלואן או בחלקן.

בי.איי

אתמול (שלישי), התפרסמה בעמ' 3 ב"הארץ" מודעה (3 טורים על 6 אינצ'ים): "אוניברסיטת חיפה מברכת את בוגר האוניברסיטה רב-אלוף גדי איזנקוט עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל – מאחלת לו להוביל את צה"ל בערכיות, במוסריות ובנחישות לעמוד בכל משימותיו – ומודה לרמטכ"ל היוצא, בוגר האוניברסיטה רב-אלוף בני גנץ, על שירותו המסור למדינת ישראל". הנה הכסף, למי מהסטודנטים ומהסגל שם ששאל.

ענייני תקשורת

במסגרת פרויקט אינטרנטי של הסדנה לידע ציבורי פנה המתנדב צבי דביר לרשות המסים והפנה את תשומת לב אנשיה לטעויות שונות שנעשו בנוסח המשולב של פקודת מס ההכנסה. דביר מוביל פרויקט לאסוף את חוקי המדינה והתיקונים שנוספו אליהם ולהציעם ללא תמורה ברשת (כיום מורשות לעשות זאת רק חברות פרטיות). בעקבות פנייתו קיבל איום בנקיטת צעדים משפטיים נגדו. "הקובץ בנוסחו האחיד שנשלח אליך מהווה קניין רוחני הנעשה עבור רשות המסים על-ידי קבלן פרטי ובהתאם להתחייבות חוזית. הרשות, בתגובתה לפרסום, ציינה כי הפונה לא אוים בתביעה, אלא הוזהר כי לפרסום 'יש השלכות משפטיות'" (ליאור דטל, "דה-מרקר").

יוסי מימן, בעל השליטה בערוץ 10, מעוניין להמשיך להחזיק בשליטה בערוץ, זאת לאחר שהסכים בעבר להעביר את השליטה לרון לאודר, שהיה בעל המניות היחיד שהמשיך להזרים כספים לערוץ. אילן שילוח, יו"ר קבוצת מקאן-אריקסון ומשקיע בהייטק, מנהל מגעים לכניסתו כמשקיע לערוץ. שילוח מתכוון להזרים לערוץ כ-40 מיליון שקל, הדרושים כדי לייצב את מצבו התזרימי ולהשקיע בתוכניות לעתיד (נתי טוקר, "דה-מרקר").

היום לא הופיעה תמונת הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ באף אחד מעמודי "ידיעות אחרונות".