היום (29.1.15) תעלה לדיון בפני מליאת מועצת העיתונות הצעה לתיקון כללי האתיקה של המועצה בכל הנוגע לזכות ואפשרות התגובה. לטוב ולרע, הסוגיה האתית של התגובה לפרסומים עיתונאיים היכתה שורש בפרקטיקה העיתונאית, והיא אולי המוכרת והנפוצה ביותר בין המכשירים האתיים בתחום זה, שלא כולם זוכים לתשומת לב מלאה ביומיום העיתונאי. חשיבותו של תקנון האתיקה זכתה לאשרור משמעותי עת בפסק הדין בערעור בפרשת סרן ר' ואילנה דיין הסתמכו עליו השופטים בקביעותיהם בנוגע לנקודות המבחן של "עיתונות אחראית". בשל כל זאת ועוד, מדובר בדיון חשוב שלתוצאותיו יכולות בהחלט להיות השלכות מעשיות ומקיפות על העיתונות בישראל.

כפי שצוין בהצעת ההחלטה שהונחה על שולחן המועצה, ההצעה היא פרי עבודה של צוות שהוקם לעניין זה בישיבת מליאת מועצת העיתונות מיום 9.4.13. בעקבות פנייתו של יועץ התקשורת רוני רימון, החליטה המליאה על הקמת ועדה מיוחדת לבחינת הצעות לתיקונים בתקנון האתיקה המקצועית בנושא זכות התגובה. חברי הוועדה היו פרופ' יחיאל לימור, ד"ר נעמה כרמי, רן רזניק ורוני רימון. בסופו של דבר גובש מסמך המשקף שתי עמדות ביחס לתיקון המוצע: דעת הרוב, שבה תמכו לימור, כרמי ורזניק, ודעת המיעוט, המשקפת גישה מחמירה יותר, שהובאה בהצעתו לתיקון של רוני רימון.

בבסיס פנייתו המקורית של רימון עמדה טרוניה שעיקרה פגיעה במסוקרים ובנפגעי דיווח. על-פי הדיווח, רימון טען כי:

בקשות לתגובה מתקבלות פעמים רבות ברגע האחרון ובאופן המוכיח כי אין כוונה אמיתית לרדת לעומק האמת, אלא רק לצאת ידי חובה. התגובות מופיעות לרוב בשולי הידיעה ולא בפתיח בסמוך לטענה";

וכן כי:

פעמים רבות התגובות אינן זוכות לכותרות משנה או להדגשה שווה או אפילו דומה לטענה, ופעמים רבות התגובות עוברות צנזורה – עריכה השומטת בכוונה את 'העוקץ' מהתגובה, ולא בגלל חוסר מקום".

שילוב עניינים אלו, כפי שהציג אותם רימון אז, מביא לגיבוש תמונת מצב של קיפוח לכאורה של מסוקרים באופן שאינו הולם סיקור ועבודה עיתונאית ראויים ואחראיים.

הכלל האתי הנוכחי בנוגע לתגובות נקבע במסגרת סעיף 7 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות. הוא אינו בן יחיד שם, אלא מקובץ יחד עם ההוראות בקשר לתיקון טעויות והתנצלות. וכך קובעת לשון הסעיף:

טעויות, השמטות או אי-דיוקים שהם מהותיים בפרסום עובדות, יש לתקן במהירות, בהגינות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי. בנוסף לכך תפורסם במקרים המתאימים גם התנצלות. במקרים המתאימים תינתן לאדם שנפגע אפשרות הוגנת להגיב על טעות, השמטה או אי-דיוק מהותיים במהירות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי".

הסיפא של הסעיף הזה, הקובעת שבמקרים המתאימים יש להעניק אפשרות הוגנת לתגובה, אינה מחייבת כי היא תיעשה טרם הפרסום, לפחות לא באופן מפורש.

כעת עומדות על הפרק שתי חלופות. הראשונה, הצעת רוב החברים בוועדה, מבקשת לנתק את ההתייחסות לתגובה לסעיף חדש (7א) ומציעה את הנוסח הבא:

במקרים המתאימים, כאשר אדם או ארגון עלולים להיפגע מהפרסום, יש לבקש את תגובתם לפני הפרסום, תוך מתן הזדמנות הוגנת לתגובה ופרסומה. במקרים המתאימים גם תינתן לאדם או לארגון שנפגעו מפרסום בעיתון אפשרות הוגנת להגיב על טעות, השמטה או אי-דיוק מהותיים, שיש בהם משום פגיעה משמעותית בשמו או במעמדו. התגובה תפורסם במהירות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי".

גם הצעה זו אינה כוללת מבחן צורני מפורט לתגובה, אך מציבה את הסטנדרט שלפיו ככלל, התגובה תתבקש לפני הפרסום, ולאו דווקא בקשר ישיר לטעויות, השמטות או אי-דיוקים, אלא כהזדמנות להסבר או הצגת גרסה נגדית. הסעיף משאיר עדיין שיקול דעת ומרחב פעולה בידי עיתונאים ועורכים, כשההחלטה מהו מקרה מתאים לבקשת תגובה או לבקשתה טרם הפרסום נשארת למעשה בידיהם. עם זאת, היא מחילה חידוד וחידוש כשהיא מפנה לפגיעות משמעותיות בשם או במעמד כקריטריון לנחיצות התגובה.

ההצעה כוללת גם תיקון לסעיף 8 העוסק בפרטיות ובשם טוב. הנוסח הקיים היום קובע כי "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו או לשמו הטוב והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום ובמידה הראויה. פרסום דבר כאמור מצריך ברגיל בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תגובתו". כעת מוצע להשמיט מכותרת הסעיף ומתוכנו את ההתייחסות לשם טוב. כך תהיה החובה לבירור מוקדם ולפרסום תגובה צמוד לפרסום רק בהקשר של פגיעה בפרטיות, ולא בשם הטוב.

רימון מצדו עומד על נוסח מחמיר יותר. על-פי הצעתו, כלי תקשורת יהיה חייב לפרסם את תגובתו של כל נשוא כתיבה או שידור העתיד להיות מוזכר בידיעה/כתבה באופן המבקר את פעילותו בדרך כלשהי. עוד הוא מציע לקבוע כי:

כלי התקשורת יעניק לנשוא הכתיבה או השידור הזדמנות הוגנת הן מבחינת לוחות זמנים והן מבחינת המהות להציג את עמדתו".

רימון מעגן בהצעתו גם מבחן צורני, שלפיו:

תגובת נשוא הכתיבה תובא באופן בולט, כך שהקוראים/מאזינים/צופים יוכלו להבין את עמדתו באופן ברור ומובהק".

לבסוף הוא מציע לקבוע כי גם אם, מסיבה כלשהי, לא התקיימה החובה שבנטילת תגובה ופרסומה צמוד לפרסום, במלואה או בחלקה –

תינתן לאדם או לארגון שנפגעו מפרסום בכלי תקשורת אפשרות הוגנת להגיב על טעות, השמטה או אי-דיוק מהותיים, שיש בהם משום פגיעה משמעותית בשמו או במעמדו. התגובה תפורסם במהירות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי".

תגובה להשחית

אך מה שמעניין לא פחות הוא העובדה שהצעת התיקון הזאת עולה לדיון בד בבד עם התגברותן והצטברותן של טרוניות גם מן העבר השני. יש מי שמלין על כך שמוסד התגובה עבר תהליך של השחתה, לאו דווקא בכיוונים שהעלה רוני רימון. על-פי ראייה זו, לעתים התגובה משמשת בידי עיתונאים או מושאי סיקור כלי משחית וגורמת לעיוותים בפרקטיקה העיתונאית ובתפיסה של מקצוע העיתונאות בקרב עיתונאים וצרכני תקשורת גם יחד. את הגישה הזאת יש להסביר ולהבהיר על רקע התכליות השונות לקיומה של פרקטיקת נטילת התגובה.

ההצדקות לבקשת תגובה נובעות מתכליות שונות. תכלית אחת נוגעת למיצוי הבירור העובדתי שבבסיס הדיווח או הפרסום. אמנם אין זה ראוי שבקשת התגובה תשמש כלי ראשוני או יחיד לאיסוף אינפורמציה, אך בהחלט יש בה טעם ככל שרוצים להצליב מידע ולהעמיד דברים על דיוקם.

הצורך הזה נובע גם מהוראות סעיף 5 לתקנון האתיקה, העוסק בבדיקת עובדות. הסעיף מטיל על העיתונאי וכלי התקשורת את החובה לבדוק את נכונותה ב"מקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין", כלשון הסעיף. אותו סעיף אף קובע כי "דחיפות הפרסום לא תפטור מבדיקת נכונות הידיעה כאמור", וכי "העובדה כי ידיעה התפרסמה בעבר לא תפטור את הבא להסתמך עליה בפרסום מבדיקת מהימנות הידיעה", כלומר שאין להסתמך באופן עיוור על פרסום קודם ויש לבצע בדיקות עצמאיות.

בהערת אגב יש לציין כי יש שיגידו שעניינים אלה חלים גם על עובדות שעליהן נסמכים מאמרי דעה, ויש אחרים שיקלו ויטענו כי בכל הנוגע להבעת דעות המסייגות מראש את נכונות המסד העובדתי שעליהן הן נשענות, או הנשענות על עובדות ברורות שמקורן חיצוני ומדבר בעד עצמו, אין חובה מובנית כזו.

הצורך שבבירור אחראי של העובדות והפרטים שבבסיס הדיווח אינו מעוגן רק בקוד האתי, אלא עולה גם מפסיקת בית-המשפט. בפסק הדין שניתן בבית-המשפט העליון בערעור על פסק דינו של השופט סולברג בפרשת סרן ר' ואילנה דיין, שהוזכר לעיל, קבע השופט פוגלמן כי אחד הקווים המנחים לקיומה של עבודה עיתונאית זהירה ואחראית, המזכה את המפרסם בהגנות הרלבנטיות בקשר לפרסום, הוא אימות העובדות טרם הפרסום:

יש לבחון אם המפרסם נקט אמצעים סבירים לשם אימות העובדות המופיעות בפרסום (סעיף 5 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות). לשם כך ניתן לבדוק, בין היתר, אם ביקש המפרסם את התייחסותו של מי שעלול להיפגע מהפרסום. אין מדובר רק בשאלה של הגינות, שכן ברגיל, בידיו של הנפגע יהיה המידע הטוב ביותר ביחס לדברים המיוחסים לו".

כך קיבלה הפנייה המוקדמת לנפגע מהפרסום מעמד חזק ומחייב יותר מזה שיוחד לה תחת המסגרת האתית.

התכלית השנייה של התגובה היא מתן אפשרות לנשוא הפרסום להציג את עמדתו, פרשנותו והסבריו בקשר למצג עובדתי או לקביעות, הערכות ורשמים שאינם שלו. בזכות התגובה טמונה גם הזדמנות לשכנע את המפרסם להימנע מפרסום פרטים ועניינים שאולי אינם רלבנטיים, נחוצים או לגיטימיים לפרסום ופוגעים בזכותו של הנפגע לפרטיות או לזכויות אחרות שעוגנו בחוק, ואולי לזכויות של אחרים הקשורים אליו. גם עניין זה עוגן בפסק דינו של העליון כאחד הקריטריונים שאליהם הפנה השופט פוגלמן, בצוותא עם שאלת עצם נחיצותו של החלק הפוגעני בתוך הדיווח, ועם הדרישה להצגה הוגנת ומאוזנת של עובדות הפרסום.

סביב שתי תכליות מרכזיות אלו נעה ההצדקה הפורמלית למוסד התגובה. אלא שהטענה שמושמעת כעת היא שבמציאות הנוהגת כיום, מוחמצות לא פעם תכליות אלו, והאופן שבו מיושמת ומונהגת הפנייה לתגובה הופך אותה למעשה לכלי משחית, הגורם לשינוי שלילי מהותי בתפיסה המקצועית.

כך למשל נוכל לראות עיתונאים שעושים שימוש פסול ומגמתי בעיתוי הפנייה לתגובה (סמוך מאוד למועד הפרסום, תוך קציבת זמנים קצרים מאוד לתגובה), המעקר את האפקטיביות שלה מצדו של הנפגע והופך אותה למעשה לכלי ריק ונוהג כסת"ח לפרוטוקול. לעתים הבעיה נוצרת דווקא על-ידי המסוקר, הנותן לעצמו דרור לנגח ולהכפיש גורמים שונים כחלק מתגובתו ולנצל אותה להצהרות ריקות שאינן קשורות בהכרח לנושא שבנוגע אליו נתבקשה התגובה.

טענה נוספת המושמעת בהקשר זה היא כי התגברות והתעצמות מוסד התגובה והשימוש בו דווקא עימעמו את הבסיס העיתונאי של החיפוש אחר האמת בכלים מקצועיים. עיתונאים רבים מתרגלים לחשוב כי פרסום שניתנה עליו תגובה הוא פרסום ראוי, ללא קשר לתוכנו או לפעולות העיתונאיות האחרות שבוצעו בקשר אליו טרם פרסומו. כך מחבלת התגובה בבסיס העבודה העצמאית והבירור העיתונאי האחראי והיסודי ומייתרת אותם. מושאי הסיקור, מצדם, מנצלים את האינפלציה והאוטומציה שבנטילת תגובה לעשייתה כקרדום לחפור בו. כך הם מנסים לחסום סיקור ולעכב אותו באמצעות שיהוי התגובה וטיעונים הנוגעים למסגרת הזמן הראויה.

למעשה הנטייה האוטומטית לקבוע כי בצדו של כל פרסום וכתנאי לו נחוצה נטילת תגובה מדלגת מעל לצומת דרכים מהותי שאינו מובן מאליו כלל. למעשה היא מניחה את המבוקש ואינה עוצרת לשאול מהם המקרים שבהם נחוצה בכלל תגובה ומה הן אמות המידה לבקשת תגובה מנפגע או מסוקר. בעבר נכתב פה על פרקטיקות תמוהות, בין השאר סביב סיקור הליכים משפטיים, שבהן הוצמדה תגובה אוטומטית של מעורב מסוים בהליך לדיווח העובדתי עליו, בלא כל הצדקה ממשית.

במאמר אז עלתה הסברה כי בכל הנוגע לדיווחים עובדתיים הנובעים מתיעוד בלתי מתווך של הכותב, כלל אין צורך בתגובה. כך למשל עלתה התמיהה אם גם במקרה של דיווח על תאונת דרכים שפרטיה מתוארים בעיתון או במקרה של התרחשות עובדתית אחרת (נניח זכייה של מועמדת בתחרות מלכת היופי או תחרות על הדלעת הגדולה ביותר) יש צורך לכלול בדיווח תגובות מטעם כלל המעורבים (אולי אלה שלא זכו, או הנהג הפוגע, או אולי החקלאי שגידל את הדלעת השנייה בגודלה וטוען לבכורה)?

מובן שיש לתת את הדעת גם להשפעות שליליות על קהל צרכני התקשורת. בצד החשש לפרסומים מוטים, שגויים או לא מדויקים ובלתי הוגנים בשל העדר תגובה במקרים המתאימים, קיימת גם השפעה שלילית כשהתגובה היא מיותרת או נזקנית בפני עצמה. זאת ועוד, מאחר שצרכן התקשורת מורגל בפרסום תגובה בשולי כל פרסום כמעט, הוא עלול לראות בפרסומה של תגובה תנאי מוקדם לאמינות הפרסום, ובשל כך יטיל ספק מובנה באמינות פרסומים שאינם כוללים אותה, על אף שאינה נחוצה ביחס אליהם.

יש בכך גם קושי בחלוקת המשאבים ובהצדקות להקצאתם, בהתחשב במצוקת המשאבים העיתונאיים הקיימים. יצירת מציאות שבה חלק לא קטן ממשאביו של עיתונאי מוקדש לטיפול בבקשות תגובה על בסיס מכני ואוטומטי, גם במקום שבו אין בהן צורך או הצדקה, גוזלת את האפשרות בהשקעת אותם משאבי זמן ומרץ בחידוד ודיוק המעשה העיתונאי עצמו.

תגובה משודרת

מעניין להתייחס גם להבדלים הנורמטיביים הקיימים כיום בחובות המוטלות על עיתונאים שונים וכלי תקשורת שונים. בעוד שעל כלי תקשורת מודפסים או מקוונים חל הסטנדרט האתי של מועצת העיתונות בלבד, במקרה של כלי תקשורת משודרים, המצב אחר ועליהם חלה מסגרת נורמטיבית נוספת.

כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (אתיקה בשידורי טלוויזיה ורדיו) קובעים מסגרת התייחסות מפורטת יותר לנושא התגובה מזו המעוגנת בכללי האתיקה של מועצת העיתונות. למעשה יש הבדל מהותי נוסף בינם לבין כללי המועצה: לכללי הרשות השנייה תוקף מחייב של הוראת חיקוק. מעמדם הוא כשל חקיקת משנה, והפרתם עלולה לגרור סנקציה מצד הרגולטור הרלבנטי, עניין שנעדר מכללי המשחק של מועצת העיתונות וכללי האתיקה שלה, למעט קביעות שהן הצהרתיות בעיקרן.

הפער הניסוחי מתחיל כבר בכל הנוגע לדרישות המוצבות בסעיף 8 לכללים, ולפיו "לא ישדר בעל זיכיון ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדויק או מטעה". על בעל הזיכיון מוטלת גם החובה מכוח סעיף זה לבדוק את נכונות המידע המשודר ב"מקורות המהימנים ביותר בנסיבות העניין", רף שהוא גבוה למדי. הכללים מקדישים פרק שלם (פרק ד') לנושא זכות התגובה – בניגוד לאפשרות לתגובה, כפי שעולה מתקנון האתיקה של מועצת העיתונות ומסקירת הרקע שצורפה גם להצעת התיקון – כלומר, זאת אינה זכות מוקנית.

הכללים מגדירים ראשית את זהות הנפגע ("אדם אשר בעל זיכיון שידר משדר הפוגע בו, ובמקרה של אדם שנפטר – קרובו"), את הפגיעה ("נזק ממשי, לרבות חשש רציני לנזק ממשי, לגופו של אדם, לרכושו, לשמו הטוב, לכבודו או לפרטיותו") ואת הגדרת התגובה ("הכחשה, תיקון או הבהרה של פרט לא נכון, מטעה או לא מדויק, או של דברים שהוצאו מהקשרם").

כלל 10(א), "זכות התגובה", קובע כי "בעל זיכיון העומד לשדר משדר אשר יש בו לכאורה משום פגיעה באדם, ינקוט צעדים סבירים כדי לברר ולקבל את תגובתו של האדם לפני השידור ולשדר את התגובה ביחד עם המשדר הפוגע בכפוף לאמור להלן בסעיף זה". כלל 10(ב) ממשיך וקובע כי "נפגע רשאי לפנות אל בעל הזיכיון תוך זמן סביר ממועד השידור כדי למסור לו את תגובתו, ובעל הזיכיון ישדר את התגובה בכפוף לאמור להלן בסעיף זה".

הכללים אף מבחינים בין פגיעה שדרגתה פחותה לבין פגיעה חמורה ומשמעותית. כלל 10(ה) קובע כי "בעל זיכיון העומד לשדר משדר אשר יש בו לכאורה משום פגיעה חמורה באדם, ובמיוחד משדר הכולל תחקיר לגבי אדם מסוים או מספר בני-אדם, ינקוט צעדים סבירים כדי לתת לנפגע הודעה על קיום המשדר ובזמן סביר מראש, ויקצה במסגרת המשדר זמן סביר, בנסיבות העניין, להופעת הנפגע ולהצגת עמדתו בנושא הפגיעה".

כלל 10(ו) ממשיך ומורה כי "נפגע הסבור כי משדר פגע בו פגיעה חמורה, או כי יש טעם מיוחד אחר לכך, רשאי לבקש מבעל הזיכיון ששידר את המשדר כי יקצה זמן שידור סביר בהתאם לנסיבות העניין, במועד ובהבלטה דומים ככל האפשר לאלו שבהם שודר המשדר הפוגע, להופעת הנפגע ולהצגת עמדתו באשר לנושאו של המשדר הפוגע; בעל זיכיון ישקול כל בקשה למתן תגובה כאמור, בהתחשב בחומרת הפגיעה בנפגע, וייענה לה במידת הצורך והאפשר".

מנגד, מהכללים הללו עולה התייחסות מפורטת וצורנית יותר, המכירה גם באפשרויות השימוש לרעה של מגיב בזכות שהוענקה לו או באי-התאמתה למאפייני הפורמט המשודר. כך למשל קובע כלל 10(ג) כי "התגובה תנוסח בקצרה, בתמציתיות ובאופן ענייני; תגובה אשר לא תנוסח באופן האמור, רשאי בעל הזיכיון להחזירה לנפגע כדי שינסחה באופן האמור או לשדרה באופן מקוצר ומתומצת, ובלבד שלא יהיה בקיצור או בתמצות כדי לשנות את תוכנה".

בין השאר מעניקים הכללים לגורם המשדר אף את האפשרות שלא לשדר תגובה. כלל 10(ח) קובע כי "בעל זיכיון רשאי להימנע מלשדר תגובה במקרה מן המקרים המפורטים לעיל לאחר ששקל את כל נסיבות העניין, ובלבד שראה נימוקים כבדי משקל שלא לשדר את התגובה למרות הפגיעה". הקווים המנחים להפעלת שיקול הדעת בעניין זה מפורטים בסעיף 10(ט) העוקב, ולפיו "בעל זיכיון רשאי להביא במסגרת שיקוליו בהחלטתו לפי סעיף קטן זה בין השאר שיקולים הנוגעים לשידורי טלויזיה ורדיו כגון חשש לקטיעת רצף המשדרים עקב ריבוי תגובות וכן שיקולים הנוגעים לעניין הספציפי, כגון היות המידע הפוגע נכון בעיקרו".

הסיפא הקבועה בסעיף מביאה לידי מיצוי את הטיעון בדבר המידע האובייקטיבי והחיצוני הנוגע לדיווח. ככל שמקורות חיצוניים ומהימנים תומכים בגרסה העובדתית המוצגת בדיווח, התגובה הופכת להיות משנית לדיווח ההוגן והבדוק. היא גם מחזירה למידותיה הראויות את התגובה ככלי אחד מתוך מכלול מגוון המשמש מדד לאיכות והגינות עיתונאית, ולא קריטריון יחיד, אחיד ואבסולוטי להתקיימותן.

לצד כללי הרשות השנייה, סעיף 11 לכללי התקשורת (בזק ושידורים) (בעל רשיון לשידורים), התשמ"ח-1987, קובע הוראות מקבילות בנוגע למתן זכות תגובה במשדרים הכפופים לפיקוחה של המועצה לשידורי הכבלים והלוויין. כללים אלה גם הם במעמד של חקיקת משנה. וכך קובע סעיף 11:

(א) אדם המבקש לסתור מידע עובדתי ששודר לגביו, או להוסיף עליו מידע אשר עשוי להציג את העובדות באור שונה באופן מהותי, יפנה לבעל הזיכיון ויבקש להציג את תגובתו; בעל הזיכיון יביא לשידור את תגובתו של אותו אדם במשדר מסוג דומה אשר ישודר סמוך ככל האפשר למועד שידור המידע, ורשאי בעל הזיכיון לקבוע את משך זמן שידורה של תגובה כאמור ואת מתכונתה בשידור.

"(ב) ראה בעל הזיכיון כי מבקש זכות התגובה עלול לעשות שימוש לא ראוי באפשרות למתן התגובה, או שלבעל הזיכיון היה יסוד ברור להניח שדברי התגובה אינם דברי אמת, רשאי הוא שלא להביא לשידור את דברי התגובה".

הנה גם כללים אלה מתייחסים לא רק לזכויותיו של מושא הסיקור בכל הנוגע למוסד התגובה, אלא גם לזכותו של העיתונאי שלא להיות מוכפש, ובעיקר לזכויותיו של ציבור הצופים שלא להיות מוזן במידע שאינו אמת רק מכוח חובה פורמלית. בנוסח זה וביתר שאת מושם הדגש על שיקול הדעת של כלי התקשורת לברור תגובות ענייניות מאלו המנסות לעשות שימוש לרעה במוסד התגובה.

התייחסות רלבנטית נוספת בכללי התקשורת של המועצה ניתן למצוא בסעיף 16ב. כתבות (תיקון התשנ"ב): "במסגרת חובתו לספק מידע מהימן ומדויק לציבור רשאי בעל הזיכיון, או מי מטעמו, לנהל, בכפוף להוראות כל דין, חקירה עיתונאית (להלן – תחקיר), כדי לחשוף עובדות שיש בהן עניין לציבור, בתנאים אלה: (1) בהכנת התחקיר יקפיד בעל הזיכיון שלא לשבש ביודעין את מהלך עבודתה התקין של המשטרה; (2) לא יבסס בעל הזיכיון, בכל מקרה, תחקיר כלשהו על מקורות של צד אחד בלבד; (3) החליט בעל הזיכיון לשדר תחקיר שהוכן על-פי האמור בכללים אלה, יבטיח כי תינתן באותו משדר אפשרות למתן תגובה או תשובה לצדדים המעורבים בנושא הנחקר.

תגובה אחרונה

כעת נותר לחכות להכרעתה של מליאת מועצת העיתונות בשאלה אילו משתי הצעות הנוסח לתיקון להעדיף – או שמא תעדיף שלא לתקן כלל את הכללים ולהשאיר את הנוסח הקיים על כנו. כך או כך, ניכר כי כלי התקשורת המסחריים המשודרים כפופים ממילא לכללים מפורטים ומחמירים יותר מכללי המועצה הקיימים והמוצעים (לפחות בגרסת הרוב בוועדה), ובעלי מעמד אכיף יותר.

בעוד שדעת הרוב אינה משנה באופן מהותי את המצב הקיים, אלא רק מחדדת היבטים מסוימים שלו ומותירה את מרחב שיקול הדעת בממדיו הנוכחיים, הרי שדעת המיעוט מרחיבה מאוד את מוסד התגובה ומצמצמת את שיקול הדעת המקצועי בכיוונים שאינם חיוביים, כפי שפורט כאן בהרחבה, ולכן היא אינה רצויה.

יש לקוות כי עמדה זו, העלולה לגרום נזק של ממש לתוצר העיתונאי במיוחד במצבו החלש הנוכחי של מקצוע העיתונאות, תידחה בסופו של דבר. יש לקוות גם כי כעת או בעתיד, אם תידרש המועצה שוב למוסד התגובה, יילקחו בחשבון גם ההשפעות המבניות והתפיסתיות שפורטו לעיל, במסגרת קבלת ההחלטה על נוסח התיקון הנחוץ – אם בכלל.